סחר הנאנבאן
סחר הנאנבאן (ביפנית: 南蛮貿易, "סחר הברברים הדרומיים") או תקופת סחר הנאנבאן (南蛮貿易時代) היא תקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה בהגעת האירופאים הראשונים - מגלי ארצות, סוחרים ומיסיונרים פורטוגזים - ליפן ב-1543, והסתיימה עם סילוקם מהארכיפלג היפני ב-1614, בעקבות יישום המדיניות הבדלנית - סאקוקו.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פירוש המילה נאנבאן (南蛮) הוא "ברברים דרומיים", ובמקור שימשה את הסינים לתאר את תושבי דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. מכיוון שסין הקיסרית ראתה עצמה מרכז העולם, כל המדינות שהקיפו אותה היו סוגים שונים של ברברים, ואלה שגרו דרומית לסין נקראו ברברים דרומיים. ביפן קיבל הביטוי משמעות חדשה, ונועד לתאר את האירופאים הראשונים, שהיו פורטוגזים, שהגיעו ליפן ב-1543. מאוחר יותר הקיף הביטוי גם את הספרדים, את ההולנדים (אף על פי שאלה כונו קומו (紅毛, "שיער אדום")) ואת הבריטים. מכיוון שהאירופאים הגיעו ליפן ממושבותיהם בדרום-מזרח אסיה, ונחתו בחופיה הדרומיים של יפן, דבק בהם כינוי זה.
מפגש תרבותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירופאים בעיני היפנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במפגשים הראשונים עם הפורטוגזים באי טנגשימה ראו היפנים את באורחיהם אנשים פשוטים בעלי נימוסים גרועים ולא היגיינים.[1] עם זאת, היפנים הביעו עניין רב במספר אלמנטים אירופאים ואימצו אותם. בתחום הצבאי רכשו היפנים ארקבוזים וקיראסים, ולמדו איך לבנות ספינות אירופאיות, בתחום הדתי החלה הנצרות להתפשט עם הגיעם של המיסיונרים, אימוץ מילים מערביות בשפה היפנית, ואף בתחום הבישול, בו הכירו הפורטוגזים ליפנים את הטמפורה ואת הסוכר, שבעקבותיו החלו להופיע הנאנבאן-גאשי (南蛮菓子), או "דברי מתיקה של הברברים הדרומיים".
מספר אירופאים הפכו לדמויות מרכזיות בחברה היפנית, בעיקר בקרב הדאימיו, שראו באירופאים מקור ידע וקדמה, וחלקם אף זכה לתואר סמוראי ולנחלות. העיקרי בין אירופאים אלה היה ויליאם אדמס, נווט אנגלי שספינתו נטרפה בחופי יפן, ושהפך לאחד מיועציו הקרובים של השוגון טוקוגאווה איאיאסו.
יפן בעיני האירופאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל תיאוריו של מרקו פולו אודותיה, דומיינה יפן בעיני האירופאים כמדינה עשירה ביותר, בה מקדשים וארמונות מצופים זהב. מעבר לכך, בשל אופייה הגעשי, הייתה המדינה עשירה בעפרות שהצטברו קרוב לפני הקרקע, מה שאיפשר את כרייתן, בעידן שלפני הכרייה התת-קרקעית.
יפן נחשבה אף כחברה פיאודלית מתקדמת, בעלת תרבות גבוהה, ובמאה ה-16 עברה אוכלוסיית יפן, שעמדה על 25 מיליון תושבים, את אוכלוסיית כל המעצמות האירופאיות. הארכיטקטורה היפנית זכתה להערכה רבה בקרב הזרים, והקטנה מחמש האוניברסיטאות הבודהיסטיות שהקימו נזירים בודהיסטים הייתה גדולה יותר מקיימברידג' ומאוקספורד, באותה עת. גם אחוזי האוריינות ביפן, שלא השתוו לאחוזים המקבילים בשום מדינה אירופאית, והאמנות היפנית הרשימו את האירופאים.[2]
האירופאים אף העריכו את עוצמתה הצבאית של יפן, כפי שניתן ללמוד מצו מלכותי ספרדי מ-1609, שהורה למפקדים באזור האוקיינוס השקט לא לסכן את שמם הטוב של המדינה ושל הצבא כנגד חיילים יפנים. מעבר למספרם הרב, נחשבו החיילים היפנים ללוחמים מיומנים, ומאוחר יותר אף נשכרו על ידי ההולנדים על מנת להילחם בבריטים בדרום-מזרח אסיה.
מסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סחר פורטוגזי במאה ה-16
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר המפגש הראשון ב-1543, החלו ספינות פורטוגזיות להגיע ליפן. באותה עת, קיימה האימפריה הפורטוגזית תחנות סחר בגואה, בה עגנו שלושה או ארבעה קאראקים, שהפליגו בין התחנה לליסבון. אחד מקאראקים אלה נהג להפליג גם לסין, על מנת לרכוש משי.
הספינות הפורטוגזיות הראשונות שהגיעו ליפן הביאו עמן סחורות סיניות, כגון משי וחרסינה, שהיו בביקוש גבוה ביפן, עקב איסור הסחר עמה שהטיל קיסר סין, כעונש על תקיפות ווקאו - שודדי ים יפנים. הפורטוגזים ניצלו את ההזדמנות לתווך בין הצדדים.
עם הקמת העיר נגסאקי ב-1571, הודות ליוזמתו של הדאימיו הראשון שהתנצר, אומורה סומיטאדה, וחברו הישועי גספר וילאה, החל המסחר הפורטוגזי ביפן לשגשג, ובעיקר בקיושו. לאחר שכירת מקאו מהסינים ב-1557, והכרתם כשותפי מסחר על ידי סין, החל הכתר הפורטוגזי להסדיר את הסחר עם יפן, בכך שמכר את הניהול השנתי של הסחר עם המדינה, כלומר מכר היתר לקאראק אחד מדי שנה לסחור עם יפן. סחר זה נמשך עד 1638, אז נאסר על הספינות הפורטוגזיות לעגון בנגסאקי מכיוון שכמרים ניצלו אותן על מנת להיכנס ליפן.
בראשית דרכו היה המסחר הפורטוגזי הסחר בינלאומי היחיד כמעט ביפן, אך במהרה החלו לקום לו מתחרים בדמות מבריחים סינים על ג'ונקות, ספינות החותם האדום היפניות, ספינות ספרדיות ממנילה וספינות הולנדיות ובריטיות (החל מראשית המאה ה-17).
ההתערבות ההולנדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההולנדים, שבניגוד לשאר הנאנבאן נקראו קוֹמוֹ (紅毛, "שיער אדום") בפי היפנים, הגיעו לראשונה ליפן ב-1600, על סיפון הספינה "Liefde". נווט הספינה היה הבריטי ויליאם אדמס, הבריטי הראשון שהגיע ליפן. ב-1605 נשלחו שני אנשים מצוות הספינה על ידי טוקוגאווה לסולטנות פטאני שבחצי האי המלאי, על מנת להזמין סוחרים הולנדים אחרים לסחור עם יפן. ואכן, ב-1609 הפליג הסוחר ההולנדי יאק ספקס ליפן, ובתיווכו של אדמס, השיג הסכמי סחר עם השוגונות.
נוסף על כך, עסקו ההולנדים בשוד ימי ובלוחמה ימית כנגד הפורטוגזים והספרדים, על מנת להחליש את כוחם של האחרונים באזור דרום-מזרח אסיה. עם החלשות אחיזתן של שתי המעצמות באזור, ועם ירידת קרנה של הנצרות ביפן, החל מ-1638 הורשו רק ההולנדים לסחור עם יפן, אך רק באי המלאכותי דג'ימה, הסמוך לנגסאקי.
השפעות המסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובי טנגשימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד הדברים שעורר עניין רב בקרב היפנים היו הרובים שהביאו עמם האירופאים. שלושת האירופאים הראשונים שהגיעו ליפן ב-1543 הביאו עמם רובים, והציעו לתושבי המקום לסחור בהם. מכיוון שמקום נחיתת האירופאים היה האי טנגשימה, ושם הציגו לראשונה את הרובים, בהמשך קיבלו הרובים את השם "רובי טנגשימה." למעשה, אבק שרפה היה בשימוש ביפן כבר מהמאה ה-13, לשם הגיע מסין, ובקרבות נעשה שימוש בתותחים, אך הארקבוזים של הפורטוגזים היו קלים יותר ובעלי בריח פתיל, שאיפשר דיוק רב יותר.
בתוך שנה הצליחו הנפחים היפנים לייצר רובים בעצמם, והחלו בייצורם ההמוני. באותה עת הייתה יפן שרויה במלחמת אזרחים, והרובים היוו יתרון לצד שהחזיק בהם, לעומת כלי הנשק הקרים בהם השתמשו עד אז. הדאימיו אודה נובונאגה, לימים מאחד יפן, עשה שימוש נרחב ברובים, והדבר תרם לעליית מעמדו. ניצחונו של נובונאגה תרם לפופולריות של הרובים ברחבי יפן, ודאימיו רבים מיהרו לרכוש אותם, עד שלקראת סוף המאה ה-16 היו ביפן יותר רובים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם.[3]
ספינות החותם האדום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגליאונים האירופאים השפיעו גם הם על תעשיית בניית הספינות היפנית, ואף עודדו יפנים להפליג למדינות אחרות. ממשלת השוגון פיתחה מערכת של קווי מסחר עם דרום-מזרח אסיה ועם דרום אסיה, וחילקה רישיונות לספינות יפניות להפליג בקווים אלה. ספינות אלה נקראו ספינות החותם האדום (朱印船), ועיצובן הזכיר את זה של הגליאון. על סיפונן של ספינות אלה יצאו סוחרים יפנים והקימו תחנות מסחר ברחבי דרום-מזרח אסיה, בעוד חלקם הופכים לדמויות בעלות השפעה באזור וחלקם הופכים לדמויות אהודות ביפן עצמה.
נצרות ביפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קירישיטן
הנצרות החלה להתפתח ביפן עם הגעתו של הישועי פרנסיסקו חאווייר ב-1549. היפנים ראו בכמרים חלק מהמסחר המערבי, וכך הצליחו הישועים להמיר כ-200,000 יפנים לנצרות עד סוף המאה ה-16, בעיקר באי הדרומי קיושו, ואף קיבלו את השליטה על עיר המסחר נגסאקי.
התגובה היפנית הראשונה להתפשטות הנצרות הגיעה מטויוטומי הידיושי, שליט יפן באותה עת, ב-1587. הידיושי פרסם צו שהוציא את הנצרות אל מחוץ לחוק, הציג את הכמרים כבוגדים והורה עליהם לעזוב את יפן. עם זאת, הכמרים לא מילאו אחר ההוראה. לפיכך החל הידיושי לפעול כנגד הנוצרים ביפן, ופקד להוציא להורג עשרים ושישה נוצרים ב-5 בפברואר 1597, כאזהרה ליפנים שרצו להתנצר. אלה נודעו בתור "עשרים ושישה המרטירים של יפן". הקבוצה כללה חמישה מיסיונרים פרנציסקנים אירופאים, מיסיונר פרנציסקני מקסיקני, שלושה יפנים ישועים ושבעה-עשר עמאים, בהם שלושה ילדים. הם הוצאו להורג בצליבה בנגסאקי. לאחר מכן המשיך הידיושי להחריב כנסיות ברחבי המדינה, אך הישועים נותרו.
המכה ניצחת לנצרות ביפן הגיעה מטוקוגאווה איאיאסו, שב-1614 פרסם צו שקרא לגירוש כל המיסיונרים מיפן, שבעקבותיו הוצאו להורג יפנים מומרים רבים ונרדפו הכמרים. מרד שימאברה הייתה ההתקוממות האחרונה של יפנים נוצרים, ולאחריו ירדה הנצרות למחתרת.
השפעות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסחר הנאנבאן היו השפעות נוספות על התרבות היפנית:
- נאנבאנדו (南蛮胴) היה סוג של קיראס, שכיסה את כל פלג הגוף העליון.
- נאנבאנביג'וצו (南蛮美術) הוא מושג המתאר אמנות יפנית בעלת השפעות אירופאיות.
- נאנבאנגה (南蛮画) היו סוגת הציורים שתיארו את הזרים החדשים.
- נאנבאנְנורי (南蛮塗り) היו קופסאות מצופות ורנית בעיצוב פורטוגזי, שזכו לפופולריות במאה ה-16.
- נאנבאנגאשי (南蛮菓子) היו מגוון דברי מתיקה פורטוגזים או ספרדיים, שהבולטים בהם היו קאסוטרה (カステラ), עוגת ספוג שנקראה על שם קסטיליה, וקוֹנְפֵּייטוֹ (金平糖), סוכריות שקיבלו את שמן מהמילה הפורטוגזית confeito, שמשמעותה סוכריית סוכר. ממתקים אלה נמכרים ביפן גם כיום.
שקיעתו של סחר הנאנבאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום תהליך איחוד המדינה על ידי איאיאסו ב-1603, סגרה השוגונות בהדרגה את המדינה בפני העולם החיצון. ב-1650, מלבד תחנת המסחר ההולנדית בדג'ימה, וסחר מוגבל עם קוריאה וסין, עמדו כל הזרים שנכנסו ליפן בפני גזר דין מוות, וכל היפנים המומרים נרדפו. רובי טנגשימה הוחרמו והושמדו על מנת להשיב את החיילים אל הקטאנה "התרבותית". הוטל איסור חמור על כל היפנים לצאת מיפן, ואלה ששהו באותה עת מחוץ למדינה לא יכלו לשוב אליה. הוטל אף איסור על בניית ספינות בגודל המספיק להפליג למדינות אחרות, ולמעשה נכנסה יפן לתקופת בידוד ממושכת, שבמהלכה נהנו תושביה משגשוג כלכלי ושלום. הייתה זו תקופת אדו, שהגיעה לסיומה רק לאחר שתי מאות וחצי, עם שובם של הזרים ליפן. עם זאת, הפעם היו הזרים מחוזקים בתהליכי תיעוש ואילצו בכוח את יפן להיפתח בפניהם.
שימוש במילה "נאנבאן"
[עריכת קוד מקור | עריכה]המילה נאנבאן המשיכה להיות בשימוש עד רסטורציית מייג'י, אז החליטה ממשלת יפן להצעיד את יפן לכיוון המודרניזציה וההתמערבות, ויותר לא ראתה במערביים חסרי תרבות. לפיכך את המילה נאנבאן החליפו מילים עדינות יותר, כגון אוֹבֶּייפּו (欧米風), שפירושה "סגנון אירופאי-אמריקאי".
כיום משמשת המילה נאנבאן בהקשר ההיסטורי שלה, מלבד במטבח היפני, שם משמשת המילה לתיאור מאכלים שמוצאם אינם באירופה או באמריקה, ואינם מכילים רוטב סויה או מיסו, אלא מתובלים בקארי ובחומץ. תבלינים אלה אופייניים למאכלים שמוצאם בגואה ובהודו הפורטוגזית.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Boxer, Charles R. The Christian Century in Japan, 1549-1650. University of California Press, 1951.
- Perrin, Noel. Giving Up the Gun: Japan's Reversion to the Sword, 1543-1879. David R. Godine Publisher, 1988. ISBN 9780879237738.
