סטאבט מאטר (דבוז'אק)

סטאבט מאטר מאת אנטונין דבוז'אק, אופוס 58, היא גרסה נרחבת של המלחין לסולנים, מקהלה ותזמורת, הכוללת את 20 הפסוקים של המזמור הדתי הנוצרי מהמאה ה-13 סטאבט מאטר. דבוז'אק כתב טיוטה ראשונית של היצירה בשנת 1876 והשלים אותה בשנת 1877. היצירה אופיינה כקנטטה קדושה וכאורטוריה, והיא מורכבת מעשרה פרקים, שמתוכם רק לראשון ולאחרון נושא מוזיקלי משותף.

זמן הביצוע של היצירה הוא כ-85 דקות.[1][1][2][3]

היצירה בוצעה לראשונה בפראג בשנת 1880, ובשנת 1881 פרסמה הוצאת נ. זימרוק את התווים כאופוס 58 של דבוז'אק. בשנת 1882, ניצח לאוש ינאצ'ק על ביצוע היצירה בבְּרְנוֹ, צ'כיה. היצירה בוצעה בלונדון לראשונה בשנת 1883, ושוב ברויאל אלברט הול, בשנת 1884, וכך הפכה לגורם מכריע בפריצת הדרך הבינלאומית של דבוז'אק כמלחין. במאה ה-21 נחשבת עדיין הסטאבט מאטר ליצירתו הדתית המפורסמת ביותר והמבוצעת ביותר של דבוז'אק.[3][4]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות סופר על האופן שבו החל דבוז'אק לחבר את גרסתו לסטאבט מאטר בחודש פברואר 1876, בתגובה למות בתו בת היומיים יוֹזֶפָה, באוגוסט 1875.[5] עם זאת, מחקרים מן המאה ה-21 מעלים ספקות בנוגע לגרסה זו.[1][[6][7][8] הטיוטה נכתבה בין 19 בפברואר ו-7 במאי 1876, והוקדשה לפְרַנטישֶק הוּשְפַּאוּאֶר (‏František Hušpauer) כ"מזכרת לחבר נעורים".[9][[1] ב-30 ביולי באותה שנה שלח דבוז'אק את כתב היד שלו לווינה, בצירוף בקשה למלגה מאת המשרד לתרבות וחינוך.[10] הוא חזר לסגנן את היצירה סופית בשנת 1877, כאשר שני ילדיו הנותרים מתו אף הם בתוך הפרש זמנים קצר זה מזה.[8][9] הגרסה הקבועה והמוכרת של התווים נכתבה בין חודש אוקטובר 1877 ל-13 בנובמבר 1877 בפראג.[7]

מבנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הסולו הקוליים בסטאבט מאטר של דבוז'אק נכתבו לסופרן, אלט, טנור ובס. יחד, יוצרים קולות אלו רביעייה (קוַורטֶט). המקהלה מורכבת אף היא מזמרי סופרן, אלט, טנור ובס. התזמורת המלווה כוללת שני חלילים, שני אבובים, קרן אנגלית (Cor anglais), שני קלרינטים בּלְָה, שני בסונים, ארבע קרנות (שתיים בפָה ושתיים ברֶה), שתי חצוצרות, שלושה טרומבונים, טוּבָּה, טימפני, עוגב וכלי קשת.[1]

משך היצירה כ-85 דקות.[2][3]

פרקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון כתוב בצורת סונטה מורחבת בסגנון סימפוני. הוא מתחיל בהקדמה תזמורתית ארוכה שעליה חוזרת המקהלה. נושא שני, מנוגד, מוצג על ידי הסולנים. חלק הפיתוח מוביל חזרה לנושא הפתיחה.

לעוגב תפקיד עצמאי בליווי מקהלת הנשים בפרק הרביעי, ואין הוא משתתף בכל חלק מלבדו.

באופן דומה יש לקרן האנגלית קו סולו בפתח הפרק השני, ומלבד זאת אין לה כל תפקיד ביצירה. על אף שהדבר לא צוין בתווים, ניתן לבצע ללא קושי את תפקיד הקרן האנגלית באמצעות שני אבובים, שכן הם אינם משתתפים בחלק זה.

הפרק האחרון משחזר את נושא הפתיחה של היצירה, אך עובר לסולם מז'ור לקראת פוגת ניצחון מורכבת למדי לשירת האָמֵן.

פסוקי הסטאבט מאטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסוק שמות הפסוקים פרק קולות מִפְעָם (Tempo)
1 Stabat Mater Dolorosa

1

רביעיית סולנים, מקהלה


אנְדנְטֶה קון מוטו


2 Cuius animam gementem
3 O quam tristis et afflicta
4 Quae moerebat et dolebat
5 Quis est homo qui non fleret

2

רביעייה

אנדנטה סוֹסְטֶנוּטו

6 Quis non posset contristari
7 Pro peccatis suae gentis
8 Vidit suum dulcem natum
9 Eia Mater, fons amoris 3 מקהלה אנדנטה קון מוטו
10 Fac, ut ardeat cor meum

4

בס סולו

לארגו

11 Sancta Mater, istud agas
12 Tui nati vulnerati 5 מקהלה אנדנטה קון מוטו, קְוואזי אלגרטו
13 Fac me vere tecum flere 6

טנור סולו, מקהלה

אנדנטה קון מוטו

14 Iuxta crucem tecum stare
15 Virgo virginum praeclara 7 מקהלה לארגו
16 Fac, ut portem Christi mortem

8

דוּאית (דוּאֶט)

לארגטו

17 Fac me plagis vulnerari
18 Inflammatus et accensus

9

אלט סולו

אנדַנְטֶה מָאֶסְטוֹזוֹ

19 Fac me cruce custodiri
20 Quando corpus morietur

10

רביעייה

אנדנטה קון מוטו

Amen

ביצועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביצוע הראשון של הסטאבט מאטר של דבוז'אק התקיים ב-23 בדצמבר 1880 בקונצרט של איגוד אומני המוזיקה בפראג. בין המבצעים נכללו הרכב האופרה של התיאטרון הארעי הצ'כי, בניצוחו של אדולף צֶ'ךְ ועם הסולנים אלאונורה אֶרְנבֶּרגוּ, בטי פיבּיש, אנטונין וַאוְורָה וקרל צ'ך[2]. לֶאוֹש ינאצֶ'ק ניצח על היצירה שנה מאוחר יותר, ב־2 באפריל 1882 בברנו[1], וסמוך לאחר מכן בוצעה היצירה בבודפשט.[1] היצירה בוצעה לראשונה בלונדון בשנת 1883, ושוב ברויאל אלברט הול בשנת 1884, וכך הייתה לגורם מכריע בפריצת הדרך הבינלאומית של דבוז'אק כמלחין.[4]

בישראל בוצעה היצירה, בין היתר, על ידי המקהלה הקאמרית הישראלית טבעון, יחד עם מקהלת הקנטטות מפרייבורג, גרמניה, מקהלת היינריך שיץ, בזאנסון, צרפת, ותזמורת קאמרטה אקדמיקה מפרייבורג, בחודש מאי 2015 בחיפה, בתל אביב ובמעלות, בניצוחה של יעל וגנר-אביטל, ועם הסולנים יסמין לוי-אלנטק, מריון אקשטיין, פיליפ ניקלאוס ופטר שילר.

במאה ה-21 ממשיכה הסטאבט מאטר להיות יצירתו הדתית המפורסמת ביותר של דבוז'אק, והמבוצעת לעיתים הקרובות ביותר.[3][4]

הוצאות לאור של התווים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879 הציע דבוז'אק את הסטאבט מאטר שלו למוציא לאור פריץ זימרוק, אבל רק לאחר הצלחת ביצוע הבכורה בפראג בשנת 1880, הצליח לעניין את האחרון בפרסום.[3] זימרוק הציע לשנות את מספר האופוס (אופוס 28) למספר גבוה יותר והיצירה פורסמה לבסוף בשנת 1881 כאופוס 58 של דבוז'אק, על ידי הפירמה של נ. זימרוק.[1] הפרסום כלל את התווים הקוליים בעיבוד לפסנתר של יוסף זובאטי. בשנת 1897 פורסמו התווים מחדש על ידי ג. שירמר ועיבוד זה הוא הבסיס לתווים המוכרים כיום.[1][10] גרסה מלאה של תווי התזמורת והתוויים הקוליים פורסמה על ידי נוֹבֶלוֹ ושות', במהדורת Original Octavo בשנת 1883.[11][12]

במחצית השנייה של שנות החמישים של המאה ועשרים, פורסמה הסטאבט מאטר ככרך ll/1 של SAD ‏(Souborné vydání děl Antonína Dvořáka, מהדורה שלמה של יצירות אנטונין דבוז'אק).[7]

  • בשנת 1956 פורסמו התוויים הקוליים בעיבוד לפסנתר של קרל שוֹלץ [תווים][12]
  • התווים המלאים, בעריכת אנטונין שובר, הופיעו בשנת 1958,[9] את ההקדמה למהדורה זו כתב אוֹטַקָר שוּרֶק .

בקטלוג התמטי של יצירות דבוז'אק, מאת גָ'רמיל בורגהאוזר, קיבלה הסטאבט מאטר את המספר B.71.[8]

בשנת 2004 פורסמו שתי מהדורות חדשות של הסטאבט מאטר של דבוז'אק:[3]

  • בית ההוצאה "בֶּרְנְרַייטֶר" פרסם תווים קוליים המבוססים על טיוטה של דבוז'אק מן השנים 1876–1877, שנערכה על ידי יאן קַצְ'ליק ומירוסלב סְרְנקה.[8]
  • קלאוס דגה ביצע עריכה מעודכנת של עיבודו של יוזף זובטי לפסנתר, והשמיט אי התאמות בינו לבין תווי התזמורת.

בשנת 2016 פרסם בית ההוצאה "קארוס" עיבוד של יואכים לינקלמן לסטאבט מאטר של דבוז'אק להרכב קאמרי.[4] התווים הקוליים שפורסמו יחד עם מהדורה זו, היו נוסח מעודכן של העיבוד לפסנתר של יוזף זובטי.[13]

הקלטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ואצלב טאליש מנצח על התזמורת הפילהרמונית הצ'כית, עם הסולנים דְרָהומירה טיקָלובה, מרתה קְרסוֹבה, בֶּנו בְָּלכוּט וקרל קאלָס.[14]
  • ואצלב סמֶטָצֶ'ק מנצח על התזמורת הפילהרמונית הצ'כית, עם הסולנים סטפניה ווֹיְטוביץ', ורה סוּקוּפּובה, איבו צידֶק וקים בוֹרג.[15]
  • רוברט שוֹ מנצח על המקהלה והתזמורת הסימפונית של אטלנטה, עם הסולנים קריסטין גְרְקֶה, מריאטה סימפסון, סטנפורד אוֹלסן ונייתן ברג.[16]
  • וולפגנג זָוָואליש מנצח על התזמורת הפילהרמונית הצ'כית, עם הסולנים גבריאלה בֶּניֶצ'קובה-צָ'אפּובה, אוֹרטוּן וֶנקל, פטר דבורסקי ויאן-הנדריק רוּטֶרינג.[17]
  • יִיז'י בְּיֶלוֹהְלָבֶק מנצח על התזמורת הפילהרמונית הצ'כית, עם הסולנים ליביה אגהובה, מרגה שימל, אלדו בלדין וליודק וֶלֶה (1997).[18]
  • זְדֶנֶק מָקָל מנצח על התזמורת הסימפונית של ניו-גרזי, עם הסולנים קארן אריקסון, קלודין קרלסון, ג'ון אַלר וג'ון צ'יק.[19]
  • הלמוט רילינג מנצח על תזמורת פסטיבל בך באורגון, עם הסולנים מרינה שָגוּץ', אינגבּוֹרג דָנץ, ג'יימס טיילור ותומס קוָוסטהוף.[16]
  • רַפאל קובֶּליק מנצח על תזמורת רדיו בוואריה, עם הסולנים אדית מתיס, אנה רֶנולדס, וְיֶיסלב אוֹכמן וג'ון שְרְלי-קוְורְק.[16]
  • ג'וזפה סינופולי מנצח על תזמורת השְטַאטְסְקָפֶּלֶה מדרזדן, עם הסולנים מריאנה צְבֶטקובה, רוּקסנדרה דונוזֶה, יוהאן בוֹטה ורוברטו סקנדיוּצי.[17]
  • מריס יָנסוֹנְס מנצח על תזמורת רדיו בוואריה, עם הסולנים אֶרין ווֹל, מיהוֹֹקוֹ פוג'ימוּרה, קריסטיאן אֶלסנר וליאנג לי.[17]

גרסה משנת 1876 הכוללת שבעה פרקים לרביעייה קולית, מקהלה ופסנתר, הוקלטה בשנת 2009 על ידי סולנים ואנסמבל אָצֶ'נטוּס בניצוחו של לורנס אֶקוילבי, עם הפסנתרנית בריגיטה אֶנגרר.[20]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטאבט מאטר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 John Tyrrell, Šourek, Otakar, Oxford Music Online, Oxford University Press, 2019-03-28
  2. ^ 1 2 3 Judith Mabary, Antonín Dvořák - Antonín Dvořák. Stabat Mater. Ilse Eerens sop, Michaela Selinger mezzo-sop,. Maximilian Schmitt ten, Florian Boesch bass. Collegium Vocale Gent and the Royal Flemish Philharmonic, Philippe Herreweghe cond. LPH 009, 2013 (1 CD: 74 minutes). Notes included., Nineteenth-Century Music Review 12, 2015-02-24, עמ' 181–183 doi: 10.1017/s1479409814000585
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Klaus Döge, Komponisten, Stuttgart: J.B. Metzler, 2004, עמ' 87–90, ISBN 978-3-476-02024-6
  4. ^ 1 2 3 4 Alfred Bochalli, Karl Linckelmann, Wasser- und Bodenverbandrecht, De Gruyter, 1949-01-01, ISBN 978-3-11-167012-6
  5. ^ Antonin Dvorak | Biography, Music, & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  6. ^ Aaron Myers, Vaughan, Sarah, African American Studies Center, Oxford University Press, 2005-04-07
  7. ^ 1 2 3 Michael Dotsey, Robert King, Pricing, Production and Persistence, 2001-08
  8. ^ 1 2 3 4 Oldřich Pukl, Srnka, Jiří, Oxford University Press, 2001, Oxford Music Online
  9. ^ 1 2 Biography | antonin-dvorak.cz, www.antonin-dvorak.cz
  10. ^ Emma Jones, OCLC Users’ Council meeting minutes, February 5‐7, 1996, OCLC Systems & Services: International digital library perspectives 12, 1996-03, עמ' 35–38 doi: 10.1108/10650759610118640
  11. ^ סטאבט מאטר, באתר OCLC (באנגלית)
  12. ^ 1 2 Anton Dvorák, Anton Dvorak, Stabat Mater. For Soli, Chorus and Orchestra, The Musical Times and Singing Class Circular 24, 1883-03-01, עמ' 153 doi: 10.2307/3356180
  13. ^ Josef Zubatý, Berneker, E.: Die Wortfolge in den slavischen Sprachen Josef Zubaty, Indogermanische Forschungen 14, 1903-01-01, עמ' 42–45 doi: 10.1515/if-1903-0122
  14. ^ Alena Němcová, Talich, Václav (opera), Oxford University Press, 2002, Oxford Music Online
  15. ^ Alena Němcová, Smetáček, Václav, Oxford University Press, 2001, Oxford Music Online
  16. ^ 1 2 3 J. Ashot Kozak, Grigori Rychkov, Calcium Entry Channels in Non-Excitable Cells, Boca Raton : Taylor & Francis, 2017. | Series: Methods in signal transduction series: CRC Press, 2017-07-14, עמ' 1–24, ISBN 978-1-315-15259-2
  17. ^ 1 2 3 Paul Kirwan, Gramophone Classical Good CD Guide 199898155Gramophone Classical Good CD Guide 1998 . Harrow: Gramophone Publications 1997. x + 1332 pp, ISBN 0 902470 92 2, ISBN 0 902470 94 9 £15.99 $25.95 Distributed in USA by Music Sales Corporation, New York, Reference Reviews 12, 1998-03, עמ' 42–42 doi: 10.1108/rr.1998.12.3.42.155
  18. ^ Peter W. Cookson, International Encyclopedia of the Social & Behavioral Sciences, Elsevier, 2015, עמ' 55–58, ISBN 978-0-08-097087-5
  19. ^ Charles Macal, Charles M. Macal, Authors group, ‏2019-07-16
  20. ^ C.J. Clements, G. Lawrence, Encyclopedia of Virology, Elsevier, 2008, עמ' 226–235, ISBN 978-0-12-374410-4