לידה |
7 בדצמבר 1892 פילדלפיה, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
24 ביוני 1964 (בגיל 71) ניו יורק, ארצות הברית |
שם לידה | Edward Stuart Davis |
מקום קבורה | בית הקברות גרין ריבר |
מקום לימודים | Grand Central School of Art |
תחום יצירה | ציור |
זרם באמנות | מודרניזם אמריקאי |
הושפע על ידי | רוברט אנרי |
פרסים והוקרה | מלגת גוגנהיים (1952) |
סטיוארט דייוויס (באנגלית: Stuart Davis; 1892 – 1964) היה צייר מודרניסטי אמריקני. הוא היה ידוע בזכות ציורי האמנות הפרוטו-פופ המושפעים מג'אז משנות הארבעים והחמישים, נועזים, סוערים וצבעוניים, כמו גם עבודות באסכולת האשקן בשנותיה הראשונות של המאה העשרים.[1]
סטיוארט דייוויס נולד ב-7 בדצמבר 1892 בפילדלפיה לאדוארד וויאט דייוויס, עורך האמנות של ה"פילדלפיה פרס", והלן סטיוארט דייוויס, פסלת. החל משנת 1909 החל דייוויס את הכשרתו לאמנות פורמלית אצל רוברט אנרי, מנהיג אסכולת אשקאן, בניו יורק בשנת 1912. במהלך תקופה זו דייוויס התיידד עם הציירים ג'ון סלואן, גלן קולמן.
בשנת 1913 היה דייוויס אחד הציירים הצעירים ביותר שהציגו בתערוכת הארמורי, שם הציג חמישה ציורי צבעי מים בסגנון אסכולת אשקאן. בתערוכה נחשף דייוויס ליצירותיהם של מספר אמנים ובהם וינסנט ואן גוך, אנרי מאטיס ופבלו פיקאסו. דייוויס הפך לאמן "מודרני" מחויב ומרכזי בקוביזם ובמודרניזם באמריקה. את הקיץ בילה בציור בגלוסטר, מסצ'וסטס, וערך מסע ציור להוואנה בשנת 1918 וניו מקסיקו בשנת 1923.[2]
לאחר שבילה מספר שנים בחיקוי אמנים מתערוכת הארמורי, דייוויס החל להתקדם לעבר סגנון אישי משנת 1919. בשנות העשרים החל את התפתחותו לסגנון בוגר; ציור טבע דומם ונופים מופשטים. השימוש שלו בתכני נושא כמו חבילות סיגריות ופרסומות למצתים מצביע על אלמנט פרוטו-פופ של יצירתו. בין המנהגים של דייוויס היה השימוש שלו בציורים קודמים. אלמנטים של סצינות נמל שצייר בגלוסטר, מסצ'וסטס, ניתן למצוא במספר יצירות עוקבות. תכונה נוספת הייתה ציור של סדרות, עבודות עם מבנים דומים, אך עם צבעים משתנים או קישוטים גאומטריים שנוספו, ובעצם יצירת וריאציות על הנושא. יש פרשנים המציעים כי היבט זה של יצירתו מקביל לאהבתו לג'ז, שבה מאולתר מבנה אקורדים בסיסי על ידי הנגנים.
בשנת 1928 ביקר בפריז, צרפת במשך שנה, שם צייר סצנות רחוב. בשנת 1929, כשהיה בפריז, התחתן עם חברתו האמריקאית, בסי צ'וסאק. בשנות השלושים הוא התערב יותר ויותר מבחינה פוליטית. על פי סצ'יל ווייטינג, מטרתו של דייוויס הייתה "ליישב בין אמנות מופשטת למרקסיזם ולחברה התעשייתית המודרנית". בשנת 1934 הצטרף לאיגוד האמנים; לאחר מכן הוא נבחר לנשיאה. בשנת 1936 בחר בו קונגרס האמנים האמריקני למזכיר הלאומי. בזמן השפל הגדול, הוא צייר ציורי קיר לפרויקט האמנות הפדרלי של מינהל העבודות המושפע מאהבתו לג'אז.[3]
בשנת 1932 דייוויס איבד את אשתו, בסי צ'וסאק דייוויס שנפטרה לאחר סיבוכים בלידה. כמו כן, בשנת 1932 צייר דייוויס ציור קיר עבור אולם ״רדיו -סיטי״, במרכז רוקפלר, שקיבל את השם "גברים ללא נשים" (על שם אוסף הסיפורים הקצר השני של ארנסט המינגוויי שהושלם באותה השנה).[4]
בשנת 1938 דייוויס התחתן עם רוזל שפרינגר ובילה את חייו המאוחרים בהוראה בבית הספר למחקר חברתי בניו יורק ובאוניברסיטת ייל.
הדואר האמריקני הוציא בשנת 1964 חותמת ובה ציור מאת דייוויס.
דייוויס נפטר משבץ מוחי בניו יורק ב-24 ביוני 1964, בן 71.
יחסי הגומלין של דייוויס עם יצירות מודרניסטיות אירופאיות בשנת 1913 השפיעו משמעותית על צמיחתו כאמן. דייוויס הוכשר לראשונה באופן מקצועי על ידי רוברט אנרי, ריאליסט אמריקאי. אנרי החל ללמד את דייוויס בשנת 1909. דייוויס התיידד גם עם ג'ון סלואן ושישה אמנים אנטי-מוסדיים אחרים (המכונים "השמונה") כדי להציג תערוכה בגלריית מקבת בשנת 1908. באמצעות דחייתו את הנורמות האקדמיות בציור, עודד אנרי את דייוויס ותלמידיו האחרים למצוא צורות ודרכים חדשות לבטא את אמנותם ולשאוב השראה מחיי היומיום שלהם.[5]
סטיוארט דייוויס לא עבר למודרניזם למרות אנרי, אלא מתוך הערכה לצורות האומנות הרבות שקיימות. האהבה ואימוץ המודרניזם האירופי התחלפו לבדידות פוליטית וחברתית שהייתה באמריקה בשנות העשרים והשלושים. דייוויס מעולם לא הצטרף לקבוצת אמנות בשנות העשרים והפך לצייר היחיד של הקוביזם שהשתמש בצבעים וצורות מופשטות כדי להציג דינמיקות שונות של הסביבה התרבותית והפוליטית האמריקאית.
בשנים 1915 - 1919 בילה דייוויס בקיץ במסצ'וסטס, שם הייתה בעבודותיו צבעוניות עזה בשילוב עיצובים פשוטים, עדויות להשפעת כמה אמנים שדייוויס העריץ בתערוכת הארמורי. בראשית שנות העשרים אמנים אמריקאים רבים נטשו את האמנות המודרנית, אך דייוויס המשיך לנסות ולגלות דרכים ליישם את הידע שלו על צורות וצבעים ביצירת האמנות שלו.
בסוף שנות העשרים ערך דייוויס יותר ניסיונות ומחקר על הקוביזם ברמות תחכום שונות מאשר כל אמן אמריקני אחר באותה תקופה. במהלך שנות השלושים והארבעים, דייוויס ניסה ליצור עבודה עם הקוביזם שהשתנה ונעשה מקורי יותר. במהלך עבודתו על כמה ציורי קיר לפרויקט האמנות הפדרלי, דייוויס ניסה למצוא אלטרנטיבות למבנה הקוביסטי המסורתי. הופעת האקספרסיוניזם המופשט בשנות הארבעים עוררה שאלה האם דייוויס עדיין היה המודרניסטי הגדול במדינה.
דייוויס נולד בתקופה בה אמריקה חשה תחושת אופטימיות הולכת וגוברת לגבי עצמה כאומה באמצעות הטכנולוגיות והניהול שלה בתחום החומרי והחברתי. התקופה יצרה אצל דייוויס תחושת גאווה גדולה בהיותו אמריקאי והובילה אותו ליצור כמה יצירות שבמרכזן "אמריקה הגדולה". לאחר אימונו אצל אנרי, דייוויס היה מסתובב ברחובות העיר ניו יורק כדי לקבל השראה ליצירותיו.
התבוננותו בציבור העירוני, גרם לו לפתח מצפון חברתי חזק שהתחזק באמצעות ידידותו עם ג'ון סלואן, אמן אנטי מוסדי נוסף. בנוסף, דייוויס ביקר בתערוכת הארמורי משנת 1913 כדי ללמד את עצמו על המודרניזם ומגמותיו המתפתחות. דייוויס רכש הערכה וידע כיצד ליישם את ההתקדמות הפורמלית והצבעונית של המודרניזם האירופי, משהו שאנרי לא התמקד בו באמנותו.
בשנת 1925 הציגו תערוכה בניו יורק עם כמה יצירות של האמן הצרפתי פרננד לז׳ה. לדייוויס הייתה מידה רבה של כבוד ללז׳ה מכיוון שכמו דייוויס, הוא חיפש את הבהירות הפורמלית ביותר בעבודתו. דייוויס העריך גם את עבודתו של לז׳ה: חזיתות בתים, שלטי חוצות וחפצים מעשה ידי אדם אחרים.
בתחילת שנות השלושים לאחר שחזר מנסיעה באירופה וביקור בכמה סדנאות אמנות, נסיעה שחיזקה מחדש את זהותו ביצירתו. בעבר הוא ראה את העליונות האירופאית באמנים מוכשרים, אך כעת הוא הרגיש כאילו הוא דומה להם אם לא גדול יותר ממקביליו האירופים.
מתוך אמונה כי עבודתו יכולה להשפיע על הסביבה החברתית-פוליטית באמריקה, המסר הפוליטי של דייוויס ניכר בכל יצירותיו מן המופשט ביותר עד הריאלי ביותר. בניגוד לרוב האמנים המודרניסטים, דייוויס היה מודע למטרותיו הפוליטיות.
בשנות השלושים של המאה הקודמת, דייוויס כבר היה צייר אמריקאי מפורסם, אך זה לא הציל אותו מלהרגיש את ההשפעות השליליות של השפל הגדול, מה שהביא לכך שהיה אחד האמנים הראשונים שהגיש מועמדות לפרויקט האמנות הפדרלי. במסגרת הפרויקט, דייוויס יצר כמה יצירות מרקסיסטיות לכאורה. עם זאת, הוא היה עצמאי מכדי לתמוך באופן מלא באידיאלים ופילוסופיות מרקסיסטיות. למרות מספר יצירות המשקפות את המאבק המעמדי, שורשיו של דייוויס באופטימיות האמריקאית ניכרים לאורך חייו.