סטריגולקטון הוא חומר המיוצר על ידי שורש הצמח. לקבוצה זו יש שני מופעים - אחד כהורמון צמחי בעל פעילות פיזיולוגית בתוך הצמח, ואחר כמרכיב בתוך הפרשות השורש, המקדם שיתופי פעולה בין הצמח לאורגניזמים אחרים בקרקע.
למרות ההבדלים בין הסטריגולקטונים השונים, נקודת ההתכה של כולם נמצאת בטווח של 200–202 מעלות צלזיוס. פרוק המולקולות מתרחש לאחר C°195. תרכובות אלו מסיסות מאוד בממסים פולריים.
לסטריגולקטונים ולחומצה אבציסית יש קבוצה של אנזימים משותפים אשר מעורבים בביוסינתזה שלהם. הסטריגולקטונים מיוצרים בעיקר בשורש ומועברים אל אזורים אחרים בצמח דרך צינורות העצה.[1] נמצא שקבוצת הסטריגולקטונים אחראית למספר תהליכים פיזיולוגיים שונים. הסטריגולקטון משפיע על התפתחותם של הניצנים החיקיים[2] בצמח, בפעילות משותפת עם האוקסין והציטוקינין,[3] ולכן הוא בעל תפקיד בשלטון הקודקודי.[1] האיזון המדויק בין הריכוזים של אוקסין וסטריגולקטון אחראי לוויסות היחס בין החלקים התת-קרקעיים לחלקים העל קרקעיים של הצמח.[4] מתן GR24 (סטריגולקטון סינתטי) לצמחי אורז הנתונים לעקת מלח משפר את צמיחת האורז לעומת צמחי בקרה, מעלה את עוצמת הפוטוסינתזה ומונע נזק ליבול.[5] לפי מחקרים עדכניים, נראה שהסטריגולקטון עוזר לצמחים להתמודד גם עם סוגי עקה נוספים, כגון טמפרטורות גבוהות ויובש.
הסטריגולקטון התגלה ב-1966, בהפרשות משורשי צמח הכותנה. אז הסתבר שהוא מעודד נביטה של זרעי הצמח הטפילי סטריגה (אנ').[6] צמח הסטריגה גורמת נזקים גדולים ליבולים בשל טפילותו, ולכן קיבלה שם של מכשפה סלבית, אשר מגיחה יש מאין וגורמת צרות ואף רעב.
הצמח סטריגה מסוגל אומנם לבצע פוטוסינתזה, אך זקוק לפונדקאי לשם נביטה והתבססות ראשונית. הוא מפתח מעין שורש הנצמד לשורשי הפונדקאי ולוקח ממנו מינרלים וסוכרים לשם יצירת זרעיו, ובכך גורם למותו של הפונדקאי. בגלל הנזקים הגדולים, נעשים ניסיונות שונים להכחדת הסטריגה. אחד הכיוונים הוא ליישם סטריגולקטון סינתטי לשדה, לפני זריעת הצמח התרבותי ובכך לגרום לנביטה של זרעי הסטריגה. מאחר שאין בסביבתם שורשים של פונדקאי, הם צפויים להתנוון ולמות תוך זמן קצר.
מצד שני, יש אספקט חשוב וחיובי בפעילות הסטריגולקטון מחוץ לצמח. הפרשת סטריגולקטון מהשורש מעודדת התפתחות נבגים של פטריות סמביונטיות המקיימות מיקוריזה עם שורשי צמחים עילאיים מסוימים. נבגים אלה שרויים במצב של תרדמה עד מציאת צמח מארח. המצאות סטריגולקטונים בקרקע מסמנת נוכחות של צמח מארח וגורמת להתרבות מיטוכונדריה בתאי הנבגים. הפעילות המוגברת של המיטוכונדיה מספקת את האנרגיה וחומרי התזונה הדרושים לנביטת הנבגים והתפתחות התפטיר של הפטריה,[7] בתוך תאי השורש של הצמח המארח. הסטריגולקטון אחראי לזיהוי ההדדי בין הצמח לפטריה הסמביונטית.[8] סימביוזה זו מיטיבה עם שני השותפים - הפטריה קולטת מינרלים ומים מהקרקע ומעבירה את חלקם לצמח המארח. מצד שני, הפטריה מקבלת מהצמח סוכרים, אותם היא אינה מייצרת בעצמה. דוגמה נוספת לתועלת שבשיתוף פעולה זה ניתן למצוא בסביבה עניה בפוספט. במצב כזה, הצמח המארח מייצר יותר סטריגולקטון, אשר גורם להסתעפות של תפטיר הפטריה וספיגה טובה יותר של הפוספאט הקיים בקרקע.[8] אם נשווה בין שני הבטים אלה, של קשר התיווך סטריגולקטון, נראה שההתאמות של הסטריגה לניצול נוכחותו הן התפתחויות מאוחרות מבחינה אבולוציונית, לאחר התפתחות התקשורת בין צמחים ירוקים לפטריות סמביונטיות, מועילות.[9]
מעבר לשימושים בחקלאות, נראה שלחומרים ממשפחת הסטריגולקטונים, כולל נגזרות סינתטיות, מסתמן עתיד ברפואת האדם. מדובר בשני כיווני מחקר: מאבק בזיהומי ציטומגלווירוס באדם,[10] וגם כתרופות אפשריות נגד סרטן.[11]