סין במלחמת העולם הראשונה

עובדים סינים במהלך מלחמת העולם הראשונה

סין השתתפה במלחמת העולם הראשונה בשנים 1917–1918 בברית עם מדינות ההסכמה. סין לא שלחה חיילים לחזיתות השונות, אולם 140,000 עובדים סינים (כחלק מהצבא הבריטי, חיל העבודה הסיני) שירתו הן לצד הכוחות הבריטים והן לצד הכוחות הצרפתים במהלך המלחמה.[1] אף על פי שסין הייתה מדינה נייטרלית מאז 1914, הוביל דואן צ'ירוי, ראש ממשלת סין, את המעורבות הסינית במלחמת העולם הראשונה. דואן רצה לשלב את סין עם אירופה וארצות הברית על ידי הצהרה לצד מדינות ההסכמה נגד מעצמות המרכז.[2] ב-14 באוגוסט 1917 סיימה סין את נייטרליותה, והכריזה מלחמה על הקיסרות הגרמנית ועל האימפריה האוסטרו-הונגרית.[3]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין שניזוק לאחר המצור על צ'ינגדאו

סין הייתה נייטרלית בתחילת המלחמה, כיוון שהמדינה הייתה כאוטית מבחינה כלכלית ופוליטית וחסרה מבחינה צבאית.[4] בשנת 1914 חיסלו הכוחות הצבאיים היפנים והבריטים חלק מנחלות גרמניה בסין. יואן שה-קאי הציע בחשאי לדיפלומט הבריטי ג'ון ג'ורדן 50 אלף חיילים על מנת לכבוש מחדש את המושבה הצבאית הגרמנית בצ'ינגדאו, אך הוא סורב.[5] יפן המשיכה לכבוש את צ'ינגדאו ולכבוש חלקים ממחוז שאנדונג.[6]

בינואר 1915 הציגה יפן אולטימטום בשם "עשרים ואחת התביעות" לממשלת סין. הם כללו שליטה יפנית בנחלות גרמניות לשעבר, חוזי חכירה ל-99 שנים בדרום מנצ'וריה, אינטרס במפעלי פלדה והנחות בנוגע למסילות רכבת.[7] לאחר שסין דחתה את ההצעה הראשונית של יפן, הועברה במאי סדרה מופחתת של "שלוש עשרה דרישות", עם תאריך יעד לתקופה של יומיים. יואן שיקאי, שהתחרה עם מצביאים מקומיים אחרים על מנת להפוך לשליט כל סין, לא היה מסוגל להסתכן במלחמה עם יפן, וקיבל את הדרישות. הטופס הסופי של ההסכם נחתם על ידי שני הצדדים ב-25 במאי 1915.[8]

אירועי 1916

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עובדים סינים במפעל תחמושת

מכיוון שבתחילה סין לא הייתה אומה לוחמנית, ממשלת סין לא הרשתה לאזרחיה להשתתף בלחימה. עם זאת, בשנת 1916 החלה ממשלת צרפת בתוכנית גיוס סינים לשמש בתפקידים לא צבאיים. חוזה עבור סין לאספקת 50,000 עובדים נחתם ב-14 במאי 1916, והמשלחת הראשונה עזבה את טיינג'ין לעבר Dagu ומרסיי ביולי 1916. ממשלת בריטניה חתמה גם על הסכם עם הרשויות הסיניות לאספקת עובדים. הגיוס הושק על ידי ועדת המלחמה בלונדון בשנת 1916, שהקימה את חיל העבודה הסיני.[9] ב-31 באוקטובר 1916 הוקם בסיס גיוס ב-Weihaiwei (אז מושבה בריטית).[1]

חיל העבודה הסיני כלל גברים סינים שהגיעו בעיקר משאנדונג,[10] ובמידה פחותה ממחוזות ליאונינג, ג'ילין, ג'יאנגסו, חוביי, חונאן, אנחווי וגאנסו.[9] רובם נשלחו לאירופה דרך האוקיינוס השקט וקנדה.[1] עשרות אלפי המתנדבים הונעו על ידי עוני האזור וחוסר הוודאות הפוליטית של סין, וגם התפתו בנדיבות השכר שהציעו הבריטים. כל מתנדב קיבל דמי הצטרפות בסך 20 יואן, ולאחר מכן 10 יואן בחודש לתשלום למשפחתו בסין.[2]

העובדים פינו מוקשים, תיקנו כבישים ורכבות, ובנו מחסני תחמושת. חלקם עבדו במפעלי חימוש ובמספנות של חיל הים. בזמנו הם נתפשו ככוח עבודה זול, שאפילו לא הורשו לצאת מהמחנה להתרועע באופן מקומי, ונדחו כסתם קולים.[11]

אירועי 1917

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוות מתרגמים סינים

ב-17 בפברואר 1917 הוטבעה ספינת הנוסעים/מטען הצרפתית SS Athos על ידי הצוללת הגרמנית SM U-65. הספינה נשאה 900 עובדים סינים, מתוכם 543 נהרגו. בעקבות כך ניתקה סין את הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה במרץ.[12] הסינים הכריזו מלחמה רשמית על מעצמות המרכז ב-14 באוגוסט, חודש לאחר שיקום מנצ'ו הכושל. נחלות גרמניות ואוסטרו-הונגריות בטיאנג'ין והנקואו נכבשו במהירות על ידי סין.[13]

על ידי כניסתו למלחמה קיווה דואן צ'ירוי, ראש ממשלת סין, לזכות ביוקרה בינלאומית מבנות בריתה החדשות של סין. הוא ביקש לבטל רבים מהפיצויים והוויתורים שסין נאלצה לחתום עליהם בעבר.[3] המטרה העיקרית הייתה להרוויח שסין תשב ליד שולחן המיקוח לאחר המלחמה, להחזיר את השליטה על חצי האי שאנדונג ולהקטין את תחום ההשפעה של יפן.[4]

לאחר הכרזת המלחמה הסינית, משרד העבודה בממשלת סין החל בארגון רשמי של גיוס אזרחים סינים כעובדים.[9] הממשלה שקלה לשלוח יחידת לחימה סמלית לחזית המערבית, אך מעולם לא עשתה זאת.[14]

אירועי 1918

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל רגלים סיני בדרך לסיביר

תקרית ה-Monocacy USS אירעה בינואר 1918. היא כללה התקפה על הספינת תותחים Monocacy האמריקאית על ידי חיילים סינים לאורך נהר היאנגצה. התקרית גרמה למוות של אמריקאי אחד. ממשלת סין התנצלה לאחר שפרצו הפגנות בשנחאי, ושילמה לארצות הברית פיצויים בסך 25 אלף דולר. זה היה אחת מהתקריות המרובות באותה עת שכללו ירי סיני חמוש על כלי רכב זרים.[15]

אף שאף חייל סיני לא לחם בחזיתות מלחמת העולם הראשונה, 2,300 חיילים סינים נשלחו לוולדיווסטוק באוגוסט 1918 כדי להגן על האינטרסים הסינים במהלך ההתערבות הסיבירית. הצבא הסיני נלחם נגד הבולשביקים והקוזאקים. סכסוך זה נחשב לחלק ממלחמת האזרחים הרוסית.[16]

לאחר שביתת הנשק של 11 בנובמבר 1918 נשלחו בחזרה רוב העובדים הסינים ששירתו בחו"ל.[17]

לאחר מכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חגיגת סיום מלחמת העולם הראשונה בבייג'ינג

כשהסתיימה המלחמה, כמה פועלים סינים נותרו מועסקים בפינוי מוקשים, בקבורת גופות חיילים ובמילוי קילומטרים של תעלות.[11] בעוד שרובם חזרו בסופו של דבר לסין, חלקם נותרו באירופה לאחר התמוטטות הבנק התעשייתי הלאומי של סין בשנת 1920. כ-5,000 עד 7,000 שהו בצרפת ויצרו את הגרעין של הקהילות הסיניות בפריז.[17]

מספר האזרחים הסינים שמתו במלחמה אינו ידוע, וההערכות שנויות במחלוקת. הרישומים האירופאים מעמידים את המספר ל-2,000 בלבד, בעוד חוקרים סינים מעריכים כי המספר גבוה עד 20,000.[18] בעוד שרובם מתו ממגפת השפעת הספרדית בשנת 1918, היו גם קורבנות של הפגזות, מוקשים וטיפול לקוי. שרידיהם נקברו בעשרות בתי קברות באירופה. בית הקברות בנויאל-סור-מר, למשל, מכיל 838 מצבות סיניות.[11]

ועידת השלום בפריז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין שלחה משלחת לוועידת השלום בפריז. סין קיבלה רק שני מושבים, מכיוון שלא סיפקה כוחות לוחמים כלשהם.[5] את המשלחת הסינית הובילו לו טסנג-ציאנג, שליוו אותו וולינגטון קו וקאו רולין. הם דרשו להחזיר את חצי האי שאנדונג לסין, ולסיים את המוסדות האימפריאליסטיים כגון אקסטריטוריאליזם, משמר על הצירויות והנציגויות הזרות. המעצמות המערביות סירבו לטענות אלה, ואפשרו ליפן לשמור על שטחים בשאנדונג שנכבשו על ידה מגרמניה לאחר המצור על צ'ינגדאו.

התגובה החלשה לכאורה של ממשלת סין הובילה לזינוק בלאומיות הסינית. מחאות סטודנטים נרחבות החלו בסין ב-4 במאי 1919, שלימים נודעו בשם התנועה הרביעית במאי. הדבר לחץ על הממשלה לסרב לחתום על חוזה ורסאי. כך, המשלחת הסינית בכנס הייתה היחידה שלא חתמה על ההסכם בטקס החתימה.[19]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סין במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Guoqi Xu. Strangers on the Western Front: Chinese Workers in the Great War. (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 2011. ISBN 9780674049994), pp. 1-9, and passim.
  2. ^ 1 2 Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. New York: W.W. Norton & Company. ISBN 0-393-02708-2.
  3. ^ 1 2 Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press. pp. 168–169. ISBN 978-0-19-870069-2.
  4. ^ 1 2 Stephen G. Craft, "Angling for an Invitation to Paris: China's Entry into the First World War." International History Review 16#1 (1994): 1–24.
  5. ^ 1 2 Boissoneault, Lorraine. "The Surprisingly Important Role China Played in WWI". Smithsonian Magazine (באנגלית). נבדק ב-28 בנובמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Madeleine Chi, China Diplomacy, 1914-1918 (Harvard Univ Asia Center, 1970)
  7. ^ Zhitian Luo, "National humiliation and national assertion-The Chinese response to the twenty-one demands" Modern Asian Studies (1993) 27#2 pp 297–319.
  8. ^ Noriko Kawamura (2000). Turbulence in the Pacific: Japanese-U.S. Relations During World War I. Greenwood. p. 27.
  9. ^ 1 2 3 The University of Hong Kong Libraries. "Fawcett, Brian C., "The Chinese Labour Corps in France, 1917–1921", in Journal of the Royal Asiatic Society Hong Kong Branch, Volume 40, 2000, pp. 33–111" (PDF). Sunzi1.lib.hku.hk. נבדק ב-2014-04-10.
  10. ^ The University of Hong Kong Libraries. "Waters, D., "The Chinese Labour Corps in the First World War: Labourers Buried in France", in Journal of the Royal Asiatic Society Hong Kong Branch, Vol. 35, 1995, pp. 199–203" (PDF). Sunzi1.lib.hku.hk. נבדק ב-2014-04-10.
  11. ^ 1 2 3 Picquart, Pierre (2004). The Chinese Empire (L'Empire chinois) (בצרפתית). Favre S.A. ISBN 978-2-8289-0793-8.
  12. ^ Mühlhahn, Klaus: China, in: 1914-1918-online. International Encyclopedia of the First World War, ed. by Ute Daniel, Peter Gatrell, Oliver Janz, Heather Jones, Jennifer Keene, Alan Kramer, and Bill Nasson, issued by Freie Universität Berlin, Berlin 2016-01-11. DOI: 10.15463/ie1418.10799. Translated by: Reid, Christopher
  13. ^ Jens Budischowsky (28 במאי 2010). "Die Familie des Wirtschaftswissenschaftlers Joseph Alois Schumpeter im 19. und 20. Jahrhundert" [The family of economic scientists, Joseph Alois Schumpeter in the 19th and 20th century] (PDF). www.schumpeter.info (בגרמנית). אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-20 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Guoqi Xu, "The Great War and China's military expedition plan." Journal of Military History 72#1 (2008): 105–140.
  15. ^ Tolley, Kemp (2000). Yangtze Patrol: The U.S. Navy in China. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press. ISBN 1-55750-883-6.
  16. ^ Joana Breidenbach (2005). Pál Nyíri, Joana Breidenbach, ed. China inside out: contemporary Chinese nationalism and transnationalism (illustrated ed.). Central European University Press. p. 90. ISBN 963-7326-14-6. Retrieved 18 March 2012. "At the end of the year 1918, after the Russian Revolution, the Chinese merchants in the Russian Far East demanded the Chinese government to send troops for their protection, and Chinese troops were sent to Vladivostok to protect the Chinese community: about 1600 soldiers and 700 support personnel."
  17. ^ 1 2 Condliffe, John Bell (1928). Problems of the Pacific: Proceedings of the Second Conference of the Institute of Pacific Relations Conference. United States: University of Chicago Press. (page 410)
  18. ^ "China's WW I Effort Draws New Attention". Voice of America (באנגלית). 22 בספטמבר 2010. נבדק ב-19 בינואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ MacMillan, Margaret. Peacemakers: The Paris Peace Conference of 1919 and Its Attempt to End War (2001), also published as Paris 1919: Six Months That Changed the World (2003)


מדינות במלחמת העולם הראשונה
מדינות ההסכמה איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג
מעצמות המרכז האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית