סינפוניה (באיטלקית: Sinfonia) הוראתה סימפוניה באיטלקית, בספרדית ובפורטוגזית אבל בשפות שאינן מבוססות על הלטינית יש לה משמעות שונה ובכך, במשמעות האחרת, דן ערך זה.
בשנים האחרונות של תקופת הרנסאנס ובראשית תקופת הבארוק, סינפוניה היה שם אחר לקנצונה, פנטזיה או ריצ'רקר. אלה היו כמעט תמיד צורות אינסטרומנטליות, ששורשיהן נעוצים במסורת הפוליפונית. בשנים מאוחרות יותר בתקופת הבארוק הסינפוניה צפויה יותר להופיע כסוג של סונאטה, בייחוד טריו סונאטה או סונאטה להרכב גדול יותר. עוד בהמשך הבארוק שימשה המילה להגדיר פרלוד אינסטרומנטלי, כמפורט בסעיף הבא.
בצורות הגדולות, האינסטרומנטליות-ווקאליות של המאות ה-17 וה-18, כגון אופרה ואורטוריה, הסינפוניה הייתה בדרך כלל פרלוד אינסטרומנטלי ולעיתים גם אינטרלוד/אינטרמצו (פרק ביניים) או פוסטלוד (פרק סיום), שסיפק ניגוד לפרקים סמוכים, ווקאליים או שונים מבחינה אחרת.
צורה ספציפית של מבוא מסוג זה, בראשית המאה ה-18, הייתה הסינפוניה בעלת שלושת הפרקים שהייתה לאוברטורה המקובלת לאופרה איטלקית. ברוב המקרים נכתבו קטעים אלה ברה מז'ור (להשגת תהודה מקסימלית במיתרים פתוחים בכלי מיתר), עם פרקי פתיחה וסיום מהירים ופרק איטי ביניהם. דוגמאות לסוג זה של סינפוניה איטלקית הן הפתיחות הרבות לאופרות של אלסנדרו סקרלטי, כולן אבטיפוס של אוברטורות איטלקיות.
בצרפת, לעומת זאת, היו האוברטורות תמיד פרקים מקדימים בני פרק אחד, על פי רוב בצורת A-B-A. קטעי-A היו בעלי קצב איטי במקצב מנוקד (כפול) מתון ואילו קטע B האמצעי היה זורם ומהיר יחסית. הצורה המוזיקלית הזו נודעה עם הזמן בשם "אוברטורה צרפתית". כאשר מלחינים גרמנים כמו באך והנדל אימצו להם סוג זה של פתיחה, מראשית המאה ה-18 ואילך, היא יכלה להופיע בה במידה כפרק הפותח של סוויטת מחולות, ובמקרה זה אוברטורה יכולה להיות מילה נרדפת לסוויטה כולה (למשל, האוברטורה הצרפתית של באך, 831 רי"ב).
רוב האופרות והאורטוריות של הנדל נפתחות בפרק אוברטורה מן הטיפוס הצרפתי, גם אם הנדל בוחר לקרוא לו לעיתים סינפוניה (כמו במשיח, שם קרא לו Sinfony), אבל הנדל השתמש גם בטיפוס האיטלקי של פרלוד/אינטרלוד תזמורתי, למשל, ה"אינטרודוציונה" לקנטטה "דליריו אמורוזו", 99 ברשימת יצירות הנדל. גם מקור ה-"Pifa" המופיעה ב"משיח" איננו בדוגמאות צרפתיות דווקא. אנקדוטה מעניינת אומרת, שכאשר מוצרט התקין גרסה גרמנית ל"משיח", כשלושים שנה אחרי מות הנדל, הוא שינה את שם הסינפוניה הפותחת לאוברטורה, אבל סילק, פחות או יותר, את מאפייניה הצרפתיים: הוא ריכך את המקצב המנוקד של קטע A בכמה מלודיות קרן זורמות, ובכך שהגביר במידת מה את מהירותו, טשטש את ההבדל בינו לבין קטע B: התוצאה היא, שחלק A נראה כלא הרבה יותר ממודראטו מקדים לפרק סימפוני מהיר, שהוא קטע B
בינתיים, גם הפעם מראשית המאה ה-18 ואילך, החלה הסינפוניה בת שלושת הפרקים, מן הטיפוס האיטלקי, בחיים משלה: אפשר היה לחבר אותה כיצירה עצמאית דמוית-קונצ'רטו (אף כי ללא סולנים). לדוגמה, ויוואלדי חיבר סינפוניות עצמאיות תלת-פרקיות, שלא היו שונות בהרבה מכמה מן הקונצ'רטי שלו לכלי קשת, וגם סינפוניה-פרלודים לאופרות שלו.
באך השתמש לעיתים במונח סינפוניה במשמעות, שכבר התיישנה אז, של יצירה כלית בפרק אחד, לדוגמה, האינוונציות וסינפוניות לכלי מקלדת 787–801 רי"ב, בסגנון פוליפוני בשלושה קולות. במאה ה-20 החלו המוציאים לאור לפרסם את הסינפוניות האלה כ"אינוונציות בשלושה קולות", שבהן כל "קול" הוא מלודיה הנעה באופן חופשי (קול במובן האינסטרומנטלי, לא הווקאלי) ביצירה בת פרק יחיד.
אם באך פתח יצירה ווקאלית בפרק אינסטרומנטלי נפרד, אחד או יותר (נוהג לא תדיר ביותר, בסך הכול), הוא קרא על פי רוב ליצירה כזאת בשם סינפוניה. הסגנון נטה יותר לאיטלקי (גם לגבי הפרקים היחידים) מאשר לצרפתי:
הן הנדל והן באך השתמשו באוברטורה מן הטיפוס הצרפתי לפתיחת הסוויטות התזמורתיות שלהם. לסוויטות שחיברו לכלי סולו לא היה, במקרים רבים, פרק מקדים. באותם מקרים שפרק כזה נכתב, הוא היה או אוברטורה Overture/Ouverture (תמיד בסגנון הצרפתי), או פרלוד/פרלודיום Prelude/Praeludium. סגנונם של פרלודים כאלה היה מוגדר פחות, אבל לעיתים קרובות חיקה את סגנון הפרק המהיר של סינפוניה איטלקית.
עם חלוף השנים במהלך המאה ה-18, התקבל השם אוברטורה לפרלוד אינסטרומנטלי ליצירה ווקאלית/תיאטרלית. אף כי אוברטורות כאלה היו בדרך כלל קטעים בני פרק אחד, הן לא היו עוד בסגנון הצרפתי, אלא עשו שימוש במאפיינים של הסינפוניה המקדימה האיטלקית, לדוגמה, מוטיב דמוי מוטו באקורדים משולשים, רפריזה שקודם לה פיתוח תמאטי מינימלי והלך רוח כללי של ציפייה ולא של הכרעה.
הרעיון של סינפוניה איטלקית ב-3 פרקים כחיבור תזמורתי עצמאי המשיך גם הוא להתקיים: הסימפוניות המוקדמות ביותר של היידן ושל מוצרט חוברו במתכונת זו. מוצרט חיבר גם דיברטימנטי במתכונת הסינפוניה האיטלקית. לא לגמרי ברור, אם הדיברטימנטי הללו נועדו להיות יצירות אינסטרומנטליות עצמאיות, או פרקי ביניים (אינטרלוד) אינסטרומנטליים (לשימוש בהפקות תיאטרון וכדומה).
אבל אז הפגיש היידן שוב את הסינפוניה/קונצ'רטו-ללא-סולנים ואת האוברטורה/סוויטה מן הטיפוס הצרפתי: הוא לקח את שלושת פרקי הסינפוניה והשחיל פרק רביעי בין שני הפרקים האחרונים של הדגם האיטלקי. הפרק הנוסף הזה היה מינואט, שעד אז היה רק פרק חובה כמעט בסוויטה. עוד לקח כמה מאפיינים של פרק האוברטורה בסגנון הצרפתי, כמו גם מאלה של הסונאטה של אותם ימים, ביניהם האפשרות להתחיל את הפרק הראשון של יצירה בת ארבעה פרקים במבוא איטי. אבל התוצאה לא נקראה עוד "סינפוניה" (לפחות לא בעולם שמחוץ לאיטליה וספרד): הסימפוניה באה לעולם.