סנדרה גילברט

סנדרה גילברט
Sandra Gilbert
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 27 בדצמבר 1936 (בת 87)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Sandra Mortola עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ביקורת ספרות, פמיניזם וספרות, ביקורת ספרות פמיניסטית, ספרות אמריקאית, שירה אמריקאית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
בן או בת זוג דייוויד גייל (1991–2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סנדרה מ. גילברט (באנגלית: Sandra M. Gilbert,‏ 27 בדצמבר 1936), היא פרופסור אמריטה לאנגלית באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, משוררת, חוקרת ומבקרת ספרות פמיניסטית, אשר זכתה להכרה בינלאומית בזכות שיריה הידועים, כתיבתה הביקורתית, המסתייעת בסקירה היסטורית מקפת ומאמציה החלוציים ליצור קאנון ספרותי חלופי. גילברט פרסמה עשרות שירים, מאמרים אקדמיים, ספרי עיון ופרוזה.[1] כתביה הבקורתיים הבוחנים את היצירתיות הנשית בספרות, היוו סוג של אקטיביזם אינטלקטואלי במהלך הגל השני של הפמיניזם, השפיעו על חקר הספרות ועוררו דיון מחודש על ספרות שנכתבה על ידי נשים.

חייה האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדרה גילברט נולדה בשנת 1936, בניו-יורק שבארצות הברית. היא עזבה את עיר הולדתה לקליפורניה בעקבות בעלה המנוח, אליוט ל. גילברט (Elliot L. Gilbert), שהיה פרופסור וראש החוג לאנגלית באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, והמחבר והעורך של מספר ספרים ומאמרים ביקורתיים.[2] שנים לאחר מותו הפתאומי, פרסמה גילברט ספר לזכרו הנקרא "מוות שגוי: טרגדיה רפואית" (1995). הספר משחזר את נסיבות מותו, מהווה כתב אישום על רשלנות רפואית וכולל הספד על בן זוגה המשכיל, לו הייתה נשואה למעלה משלושים שנה. בשנת 1997, כתבה ספר שירה לזכרו הנקרא "וולקנו רפאים", שהביא לזכייתה ב"פרס פטרסון". גילברט ניהלה מערכת יחסים ארוכה עם פרופסור דייוויד גייל (David Gale), מתמטיקאי בעל שם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הזוגיות של השניים נמשכה עד יום מותו, בשנת 2008.

נכון לתחילת שנת 2014, גילברט מתגוררת בברקלי, קליפורניה. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים.

השכלה והתפתחות מקצועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילברט למדה לתואר ראשון באוניברסיטת קורנל, לתואר שני באוניברסיטת ניו–יורק ובאוניברסיטת קולומביה, שם סיימה את הדוקטורט שלה בספרות אנגלית, בשנת 1968.

היא לימדה במספר רב של קולג'ים ואוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. גילברט החלה את דרכה כמרצה זוטר באוניברסיטת קליפורניה, עבדה בהייווארד, ויליאמס קולג', סנט מרי קולג', אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת סטנפורד ובאוניברסיטת אינדיאנה. בשנת 1975, הצטרפה לאוניברסיטת קליפורניה כפרופסורית לאנגלית. בשנת 1985, עזבה את אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, כדי לעמוד בראש המחלקה לאנגלית באוניברסיטת פרינסטון ובשנת 1989, חזרה לאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס על-פי בקשת האוניברסיטה.

כחוקרת בולטת, הוזמנה להרצות בכנסים רבים, ביניהם: כנס על אמילי דיקנסון באינסברוק, כנס באוניברסיטה העברית בירושלים (1990), כנס באוניברסיטת וושינגטון (1992) ועוד'.

בשנת 1994, נבחרה גילברט לכהן כסגן נשיא שני של האגודה השפות המודרניות. בשנת 1995, על-פי רוטציה, נתמנה לסגן נשיא ראשון ובינואר 1996, נתמנתה לנשיאת איגוד השפות המודרניות, שנחשב לאיגוד המקצועי והיוקרתי ביותר של חוקרי הספרות. גילברט מונתה כפרופסור אורח באוניברסיטת קורנל, בסמסטר אביב 2007 ובסמסטר אביב 2009, מונתה כפרופסור אורח בתוכנית כתיבה יצירתית באוניברסיטה של סן חוזה.

שיתוף פעולה עם סוזן גובאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף הפעולה בין סנדרה גילברט לסוזן גובאר, פרופסור לאנגלית וללימודי נשים באוניברסיטת אינדיאנה, תופס מקום מרכזי בחקר הספרות הפמיניסטית עד היום. השתיים נפגשו בראשית שנות השבעים באוניברסיטת אינדיאנה, שם לימדו סמינר משותף. המפגש הוביל לכתיבת ספרן הראשון, "המשוגעת בעליית הגג" (1979) The Madwoman in the Attic, שנחשב פורץ דרך וסימן את ראשית המחקר הפמיניסטי הספרותי והאקדמי בכלל. ספרן בוחן את הספרות הוויקטוריאנית, מנקודת מבט פמיניסטית ומאפשר דיון מקיף בסוגיית קריאה וכתיבה נשית. במחקרן, חזרו גילברט וגובאר לאחור וקראו קריאה מחודשת ושונה את כל הקאנון של המאה ה-19. השתיים הראו את ההבדלים בין קריאתן, לקריאה המקובלת עד לעליית הפמיניזם. "המשוגעת בעליית הגג" היה מועמד לפרס פוליצר היוקרתי ולפרס "ארגון מבקרי הספרים הלאומי" (National book Critics Circle). ההשפעה המכרעת של הספר נובעת מהיקף הדיון של גילברט וגובאר. המגוון הרחב של תחומי המחקר שלהן, והמעורבות הרבה של שתיהן במחקר הספרותי של תרבויות שונות, ז'אנרים וצורות כתיבה מגוונים, הפכו את "המשוגעת בעליית הגג" לספר יסוד.

בשנת 1979, הן פרסמו ספר נוסף, "אחיותיו של שייקספיר", שהציג נקודת מבט פמיניסטית על משוררות. בשנת 1985, ערכו השתיים את "אנתולוגיית נורטון של ספרות נשים", שהביאה לזכייתן בתואר "אשת השנה" של המגזין הפמיניסטי.Ms, והשתים נכללו ברשימת האנשים המשפיעים שפרסם העיתון "USA Today". בשנים 1988–1994, גילברט וגובאר פרסמו סדרה ביקורתית, בת שלושה כרכים, בשם "שטח הפקר" שבה הן מבקרות, מנקודת מבט פמיניסטית, את הישגיהן של נשות ספרות בריטיות ואמריקאיות במודרניזם, במאה ה-20. מאז, שיתוף הפעולה של שתי החוקרות המשיך להניב כתיבה ועריכה של כתבים רבים, שתרמו לחקר הספרות מנקודת מבט פמיניסטית.

בכתיבתן המשותפת, טענו גילברט וגובאר לשיח נשי החוצה ארצות, לאומים ותרבויות. עבודתן המשותפת נחשבת כצעד חשוב במתן לגיטימציה לביקורת ספרות פמיניסטית.

ביקורת ספרות פמיניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה הביקורתיות והתאורטיות של גילברט, במיוחד אלו שנכתבו במשותף עם סוזן גובאר, מזוהות כטקסטים של הגל השני של הפמיניזם. ככאלו, הן דוחות את הסדר החברתי הנתון, המדכא, הפטריארכאלי הנשלט על ידי גברים ותרות אחר דרך לשנות סדר זה.

ב"משוגעת בעליית הגג", גילברט וגובאר מציעות מודלים שיכולים להתאים לספרויות ולתרבויות שונות. ספרן בוחן מי מסומן/ת על ידי התרבות, כמתאים ורשאי לכתוב ומתאר את האישה הכותבת כנגד כל הסיכויים כחריגה. במחקר מקיף הכולל סקירה מעמיקה של ספרות שנכתבה על ידי גברים ונשים, במאה ה-19, שתי החוקרות חושפות, כי מעשה היצירה בעולם המערבי מתואר בתרבות כמעשה בריאה גברי מטבעו. הסופר הוא אבי היצירה,[3] כפי שהאל, ברא את העולם וכבעל הסמכות יש לו בעלות על היצירה ועל הדמויות שמשמשות כנתיניו. שתי החוקרות טוענות, שתפיסה זו מייצגת את העמדה המערבית הכוללת של המגדר הגברי. כפועל יוצא מעמדה זו, נגזלה מן האישה היכולת להיות יוצרת ונשים שניסו ליצור ולחבור למעשה הבריאה, תויגו כ"משוגעות" שיש לכלוא אותן ב"עליית גג".[4]גילברט וגובאר מראות כיצד הנורמות החברתיות הללו, שמופיעות בטקסטים הספרותיים לאורך כל ההיסטוריה והפכו ל"אמת" תרבותית ולמכוננות זהויות גברית ונשית, מנעו מנשים לכתוב, או הגבילו אותן לכתוב ז'אנרים מסוימים.

הן מציגות את השליטה המלאה של ה"האב הספרותי" על הייצוג הנשי ביצירה: דמות האישה נוצרה כשילוב של מלאך ומפלצת, שני קטבים למוסריותה של האישה אשר מבטאים את האמביוולנטיות הגברית כלפי המיניות הנשית. הדימוי הנשי איים על האישה היוצרת, שהייתה מוגבלת בכתיבתה להצגת הדמויות הנשיות שלה כהתגלמות ה"מלאך" או כהתגלמות ה"מפלצת", שכן זהו המודל היחיד שהתרבות העמידה לרשותה לחיקוי ולכינון עצמי. שתי החוקרות מדגישות את החשיבות של הרג שתי הדמויות מאחר שהן אינן מייצגות נשים.[5]השתיים מביאות את הצהרתה של וירג'יניה וולף, הקוראת לנשים להמית את האידיאל האסתטי שבאמצעותו "הומתו" הן עצמן אל תוך האומנות. במילים אחרות, נשים כותבות צריכות לשאוף להגדרה מעבר לדיכוטומיה זו, אשר יצרו עבורה המחברים-הגברים, על מנת להשיג אוטונומיה ספרותית.

ה"קריאה מחדש" שלהן של הקאנון של המאה ה-19, הולידה את תיאור הדמות הנשית הקבועה בספרות הקאנונית, ואת התובנה שהיצירות של הנשים בנות התקופה הן דו-שכבתיות ומכילות, לצד הרובד הגלוי שנענה לדימוי הנשי הקאנוני, גם רובד סמוי, שמביע התקוממות ואלטרנטיבה לדימוי זה.

חרדת היצירה/סמכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילברט וגובאר משתמשות בתאוריית ההיסטוריה של הספרות של פרופ' הרולד בלום (Harold Bloom), מבקר וחוקר ספרות, כדי להבין כיצד נשים יכולות לפעול במסגרת של הרפרטוארים הספרותיים הקיימים. בלום מציע מודל פרוידיאני להבנת ההיסטוריה של הספרות. הספרות, לטענתו, נוצרת מתוך "חרדת ההשפעה" שחווה היוצר. כמו בסיפור האדיפלי, חווה היוצר את עוצמתו של אביו ואת כוחו של האב לסרסו. היוצר נאלץ "להמית" את האב כדי ליצור קול משלו, על ידי בחירתו לשפוט את היצירה באופן שגוי.[6] גילברט וגובאר ניתחו את התאוריה של בלום ומצאו שהיא מוטה מגדרית: למודל הפרוידיאני אוריינטציה גברית ובעקבותיו מסומנת האישה "על-פי מה שאין לה" – היעדרו של איבר מין גברי. כמו כן, התאוריה של בלום אינה יכולה להסביר את חלקן של נשים בהיסטוריה של הספרות, שכן הן אינן יכולות להיות כלולות בשושלת שהיא נגזרת של הסיפור האדיפלי. היחס בין הבן לאב שבלום מעתיק ליחס שבין היוצר לקודמו, אינו דומה ליחס בין הבת לאב ואף ליחס בין הבת לאם. שתי החוקרות טוענות שגם אם אפשר היה להעתיק את הסיפור האדיפלי לשושלת נשית, ליחסי אם-בת, עדיין נותרת בעינה הבעיה של היעדר כתיבה נשית שלמולה יכולות הסופרות של המאה ה-19 לכונן עצמן. הן טוענות לחרדה חזקה יותר שמאפיינת יוצרות: "חרדת היצירה". זוהי חרדה משתקת, שכן האישה מטילה ספק בעצם יכולתה לכתוב וכך אינה מגיעה לשלב של מאבק לכינון – עצמי דרך קריאה מחדש. "חרדת היצירה" מושפעת מהסמכות הפטריארכלית המאיימת המושרשת באומנות, תפיסת היצירתיות כטבע גברי, הדימויים הנשיים שהתקבעו ביצירה על ידי ה"אבות" הספרותיים והצורך של כותבות בשושלת של "אמהות" במקום "אבות".

גילברט וגובאר חושפות כיצד חרדת היצירה הפכה לגורם מכריע בכתיבתן של נשים סופרות במאה ה-19. היא הכתיבה את עולם הדימויים שלהן, את מיקומן העצמי של היוצרות, בין העמדה הגברית הרווחת לבין העמדה הנשית שנחשבת חריגה ומפלצתית, והשפיעה על תיאור הדמויות ביצירה. כשהן ממשיכות לחקור אל תוך המאה ה-20, הן מראות כיצד סופרות גילו שושלת אימהית ואימצו אותה, כיצד נשים כותבות מעבר לדימוי הנשי הסטריאוטיפי, אך עדיין מלווה אותן חרדת היצירה שמחוברת לתחושה שהביולוגיה מקבעת נשים חברתית.

ביקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה הביקורתיות של גילברט ספגו ביקורת נוקבת מהוגי דעות מאוחרים יותר, במיוחד אלו השייכים לגל השלישי של הפמיניזם ולתאוריות הפוסט – פמיניסטיות.

אחת מהביקורות שהופנו כלפי מחקריהן של גילברט וגובאר נוגעת להתמקדותן בקאנון, במה שהקהילה הספרותית אימצה כמודל לספרות ראויה. הטענה היא שהן אינן רואות את היצירה שבשולי הקאנון ולא בודקות כיצד הטקסטים הספרותיים הקאנונים התקבלו בקרב נשים קוראות. וויתורן על בחינת הספרות הלא-קאנונית שכתבו נשים נתפסה כמכשול בראיית התמונה הכוללת של כתיבת נשים ושל חיפוש אחר דמות נשית אלטרנטיבית.

ביקורת נוספת מתייחסת לייצוג אחיד של הנשים ושל החוויה הנשית בעולם, ללא התחשבות במרכיבים של גזע, מעמד, אתניות והיסטוריה: שתי החוקרות ספגו ביקורת על יצירת סטנדרטים אוניברסליים, מודל אחיד המציג טקסט אחיד וייצוג אחיד של נשיות דואלית (מלאך/מפלצת). התבנית הכוללת שהציעו גילברט וגובאר במחקרן נתפסה כמונעת כתיבה וקריאה אלטרנטיביים, שכן יוצרות אמצו את המבנים הספרותיים הפטריארכלים מחשש שתתויגנה כ"משוגעות". צמצום המרחב לייצוגים אחרים של נשים ולכתיבה אחרת נתפס כשכפול של הפרויקט הפטריארכאלי.

פרסים ואותות כבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בשנת 1985- הוכרה (יחד עם סוזן גובאר) כאחת מ"האנשים שגרמו לשינוי", מטעם "USA Today"
  • בשנת 1986 – זכתה (יחד עם סוזן גובאר) בתואר "אשת השנה", מטעם המגזין הפמיניסטי ".Ms"
  • בשנת 1988 – זכתה (יחד עם קרל שפירו) ב"פרס רנדל" ("Rendell Award") מטעם הפורום הבינלאומי לשירה.
  • "פרס פטרסון" ("Petterson Priz") – על ספרה "וולקנו רפאים" ("Gost Volcano")
  • "פרס הספר האמריקאי" ("American Book Award") – על ספרה "לנשק את הלחם" ("Kissing the Bread")
  • "פרס ג'ון צ'רדי" ("Gon Ciardi Award") – על מפעל חיים בשירה מטעם הקרן האיטלקית-אמריקנית
  • מספר פרסים מטעם "Poetry Magazin"
  • בשנת 2004 – קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
  • בשנת 2013 - זכתה (יחד עם סוזן גובאר) בפרס על מפעל חיים מטעם "National book Critics Circle"

מלגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Guggenheim Fellowship (קרן ע"ש ג'ון סימון גוגנהיים) (John Simon Guggenheim) - מוענקת לאנשים שהוכיחו יכולות אקדמאיות ויצירתיות יוצאות דופן.
  • Rockefellar Fellowship (קרן ע"ש ג'ון דיוויסון רוקפלר) - מוענקת לקידום מחקרים חברתיים ופרויקטים בתחום המדע והאומנות.
  • NEH Fellowship (הקרן הלאומית למדעי הרוח) - מלגה התומכת באנשים שעורכים מחקר מתקדם, בעל ערך במדעי הרוח.
  • Soros Foundation Fellowship (קרן ע"ש ג'ורג' סורוס) - מוענקת לקידום זכויות אזרח, צדק חברתי וחינוך.

מבחר מיצירותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • In the Fourth World (University of Alabama Press, 1979)
  • The Summer Kitchen (Heyeck Press, 1983)
  • Emily's Bread (W. W. Norton, 1984)
  • Blood Pressure (W. W. Norton, 1989)
  • Ghost Volcano (W. W. Norton, 1997)
  • Kissing the Bread: New and Selected Poems 1969-1999 (W. W. Norton, 2000)
  • The Italian Collection (Depot Books, 2003)
  • Belongings (W. W. Norton, 2006)
  • Aftermath: Poems (W. W. Norton, 2011)

פרוזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Wrongful Death: A Medical Tragedy (W. W. Norton, 1995)
  • Death's Door: Modern Dying and The Ways We Grieve (W. W. Norton, 2006)
  • Rereading Women: Thirty Years of Exploring Our Literary Traditions (W.W. Norton 2011)

כתיבה משותפת עם סוזן גובאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • A Guide to The Norton Anthology of Literature by Women: The Tradition in English (W.W. Norton, 1985; revised second edition 1996)
  • The War of the Words, Volume I of No Man's Land: The Place of the Woman Writer in the Twentieth Century (Yale University Press, 1988)
  • Sexchanges, Volume II of No Man's Land: The Place of the Woman Writer in the Twentieth Century (Yale University Press, 1989)
  • Letters from the Front, Volume III of No Man's Land: The Place of the Woman Writer in the Twentieth Century (Yale University Press, 1994)
  • Masterpiece Theatre: An Academic Melodrama (Rutgers University Press, 1995)
  • 'The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and the Nineteenth-Century Literary Imagination' (Yale University Press, 1979)

עריכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Inventions of Farewell (W. W. Norton, 2001)
  • The House is Made of Poetry (Southern Illinois University Press, 1996)
  • Shakespeare's Sisters: Feminist Essays on Women Poets (Indiana University Press, 1981)
  • The Norton Anthology of Literature by Women: The Traditions in English (W.W. Norton, 1985, 1990, 1996, 2007)
  • Women Poets, Special Double Issue of Women's Studies (1980)
  • The Female Imagination and the Modernist Aesthetic (Gordon and Breach, 1986)
  • MotherSongs: Poetry by, for, and about Mothers (W.W. Norton, 1995)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לובין, א. (2007). איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה. בתוך: נ. ינאי ואחרים (עורכים). דרכים לחשיבה פמיניסטית (עמ' 243–299). רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.
  • גילברט, ס, וגובאר, ס. (2007). ראי הקיר של המלכה. בתוך: נ. ינאי ואחרים (עורכים). דרכים לחשיבה פמיניסטית (עמ' 136–176). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
  • Making Feminist History: The Literary Scholarship of Sandra M. Gilbert and Susan Gubar, ed. William E. Cain (1994)
  • The Dictionary of Literary Biography, vol. 120, ed. R.S. Gwynn (1992)
  • Woolf, Virginia. "Professions for Women," The Death of the Moth and Other Essays.Harcourt, 1942, pp. 236-8.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Sandra Gilbert, Susan Gubar win National Book Critics Circle lifetime achievement award
  2. ^ Sandra M. Gilbert באתר Poetry Foundation
  3. ^ • סנדרה גילברט וסוזן גובאר, ראי הקיר של המלכה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה,2007. עמ': 137-141
  4. ^ • אורלי לובין, איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007. עמ': 248
  5. ^ • סנדרה גילברט וסוזן גובאר, ראי הקיר של המלכה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה,2007. עמ': 148-149
  6. ^ • אורלי לובין, איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007. עמ': 267-270