המונח ספרות אלג'יראית מתייחס הן לספרות שנכתבה על ידי סופרים אלג'יראים (שחיים או חיו באלג'יריה של ימינו), אך בהרחבה, גם לספרות שנכתבה בשטח שמשתייך לאלג'יריה ובעבר השתייך למדינות אחרות. חלק מן הספרות האלג'יראית אחרי מלחמת העצמאות של אלג'יריה נכתבה בערבית, אך בשל ההשפעה הניכרת של ההקולוניאליזם הצרפתי, קיימת גם ספרות אלג'יראית ענפה בשפה הצרפתית, וקיימת גם ספרות שנכתבה על ידי סופרים בברברית.
כמה מהסופרים האלג'יראים הראשונים לכתוב בצרפתית היו יהודים, שכן יהודי אלג'יריה נחשפו לתרבות הצרפתית במהירות ואינטנסיביות גבוהים יותר מאלג'יראים אחרים לאחר כיבוש אלג'יריה בידי צרפת. בין הסופרים היהודים האלג'יראים הראשונים בלטו הסופרות, בהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר, מרים בן ובלאנש בן-דהאן, שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים.
הסופר הידוע ביותר שנולד באלג'יריה הוא אלבר קאמי, צרפתי, שזכה בפרס נובל לספרות ב-1957. סיפוריו (ובהם הנובלה "הזר" שתורגמה גם לעברית) מתארים את החיים באלג'יריה הקולוניאלית, ומביעים מחאה על זכויותיהם המוגבלות של הילידים הלא-צרפתים במושבה. עם זאת, קאמי התנגד לדרישת העצמאות של הלאומנים האלג'יראים, ולכן נחשב כמוקצה במולדתו. המצב הפוליטי השפיע גם על אינטלקטואלים וסופרים אלג'יראים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים האלג'יראית ב-1991 והיו שנרצחו על ידי פעילי אסלאם קיצוני, או שברחו לצרפת מפני גורל זה.
בין הסופרים האלג'יראים האחרים ניתן למנות את:
בנוסף, קיימים סופרים שחיו באלג'יריה לפחות חלק מן התקופה המעצבת שלהם, למשל פרנץ פנון (שנולד באיים הקריביים אך היה מהפעילים לעצמאות אלג'יריה) ולילה סבר (שנולדה כבת לאב אלג'יראי ולאם צרפתייה בצרפת, גדלה באלג'יריה אך חיה כיום בצרפת). הפילוסוף היהודי ז'אק דרידה וחוקרת הספרות היהודייה הלן סיקסו נולדו באלג'יריה.