לידה |
1840 קהיר, האימפריה העות'מאנית |
---|---|
פטירה |
1902 (בגיל 62 בערך) קהיר, ח'דיוות מצרים |
מדינה | מצרים |
שפות היצירה | ערבית |
עאישה (עיסמת בנת איסמאעיל באשא בן מוחמד כאשף) תיימור (בערבית: عائشة عصمت بنت إسماعيل باشا بن محمد كاشف تيمور; 1840 – 2 במאי 1902) הייתה סופרת ומשוררת פמיניסטית. תיימור הייתה חלוצה בקריאתה לשיפור מצבן של הנשים בחברה הערבית-המצרית והביעה צורך בשיפור משמעותי במעמדן וביחס אליהן.
תיימור נולדה בשנת 1840 באחד מארמוני דרב סעאדה (درب سعادة), אחת משכונות א-דרב אל-אחמר (الدرب الأحمر) המיוחד למעמד האריסטוקרטי בקהיר שבמצרים, לאם ממוצא צ'רקסי (מאהתאב האנים) ולאבא ממוצא כורדי (איסמאעיל תיימור), ששימש כקצין בפיקודו של מוחמד עלי מוחד עלי באשא, והיה נציג מחוזו של מוחמד תאופיק באשא (יורש העצר דאז). אביה של עאישה מת בגיל 33 שנה ואמה מתה בשנת 1868[1].
משפחתה של תיימור הייתה משפחה משכילה. אחיה החורג אחמד תיימור באשא, היה הוגה וחוקר ידוע. עאישה התחתנה בהיותה בת 15 שנים (1855) עם אלשריף מחמוד ביק בן עבדאללה אפנדי אלאיסלאמבולי פקיד במשכנו של הסולטאן המאיון. מאז היא התמקדה בקריאה ושירה במקהלה ואת מרבית זמנה היא השקיעה בעבודות הבית. עאישה ילדה שתי בנות ובן אחד. הבת הבכורה שמה תאוחידה ולבנה קראו מחמוד[2].
עאישה הטיבה לחנך את בניה והשקיעה בכך את מירב זמנה. הבת תאוחידה הייתה אחראית על ניהול משק הבית, אך היא מתה במפתיע טרם מלאו לה 18 שנים. מותה של תאוחידה השפיעה רבות על עאישה אשר הרגישה צער וייגון רבים. היא הזניחה את הקריאה והשירה והתאבלה על תאוחידה שבע שנים רצופות עד אשר לקתה במחלת עיניים. לאורך כל התקופה הזו המשפחה לא הפסיקה לתמוך בעאישה והפצירו בה להתאושש מהאובדן של הבת, שהייתה ליד ימינה ובתה הבכורה.
באותה תקופה כתיבת ספרות על ידי נשים לא הייתה מקובלת חברתית. אמה של עאישה הביעה התנגדות רבה לכך ואילו עאישה העדיפה את הכתיבה והספרות על פני העיסוק ברקמה. לרוב היא ניסתה להכריחה להשתתף איתן בחוגי רקמה, אך עאישה סלדה מחוגים כאלה ככל, שאמה התעקשה. אביה של עאישה שם לב לעניין הרב שלה בספרות וכתיבה לכן הוא תמך בה ובקש מאמה כי תיתן לה ללמוד ולקרוא כפי שהיא רוצה.
תיימור הביעה עניין רב בקריאה, כשאביה שם לב לנטייה שלה לספרות הקפיד להביא לה את מיטב המורים והמורות כדי ללמדה שירה, ספרות ומדעי השירה הערבית בשפה הטורקית, הפרסית והערבית. אחד מחשובי המורים שלה היה אבראהים אפנדי מואנס אשר הקפיד ללמדה את הקוראן, יסודות הכתב והשריעה, המורה השני הוא ח'ליל אפנדי רגאאי אשר התמקד בלימודי הפונולוגיה והשפה הפרסית. לאחר פטירת בעלה עאישה המשיכה ללמוד אצל שתי מורות– פאטמה אלאזהריה וסתיתה אלטבלאויה - אשר התמחו במדעי השירה עד אשר התפתחה רבות בתחום הזה.
לאחר שתיימור השלימה את לימודי הקוראן, היא החלה להתמקד בספרות ובמיוחד ספרי השירה. ההשקעה הרבה שלה שהחלה בגיל צעיר הביא לכך השירה שהיא כתבה הייתה ברמה גבוהה מאוד והפכה את עאישה לשם מפורסם באותה העת בשירה, בספרות ומדעי השירה הערבית. באותה העת אביה הוא זה, שליווה אותה בהמשך הלמידה שלה, כיוון שלא רצה כי תהיה בחברת גברים. הם התמקדו בכתיבת שני ספרים מפורסים, הראשון הוא שאהנאמה והשני הוא מסנאווי[3][4].
שירתה של תיימור נחלקת לחמשה סוגים: שירי אהבה, שירה מסורתית, שירה דתית, שירה משפחתית ושירי שבח. מה שמאפיין את שירתה של תיימור היה הרגש העז והאמיתי. בפרט היו אלה שירי הפתוס (הספד), שהיוו את מרבית שיריה והושפעו רבות ממאורעות חייה, במיוחד מותה של בתה הבכורה, תאוחידה. באשר לשירי האהבה שהיא כתבה, הם נכתבו לשם תרגול סוג שירה זה[5].
תיימור כתבה שירה בשפה (ערבית) וטורקית וגם בשפה פרסית, רמת הכתיבה שלה בשפות השונות היו ראויים להערכה רבה. עאישה פרסמה בעיתון "אלאאדאב" (الاداب) ובעיתון "אלמואיאד" (المؤيد) מספר מאמרים בהם התנגדה לדעותיו של קאסם אמין אשר יצא נגד הרעלה שעטו הנשים. עאישה הייתה חלוצה בקריאתה לשיפור מצבן של הנשים בחברה והביעה צורך בתנופה משמעותית במעמדן והיחס אליהן. אחד מספריה המפורסמים היה "מיראאת אלתאמול פי אלאומור" (مرآة التأمل في الامور) בו היא קראה לגברים שלצד יישום זכותם בהנהגה והאחריות למשפחה עליהם להמשיך לשמור ולכבד את השנים ולמלא את חובותיהם כלפי נשותיהם.
במישור הכתיבה הנשית לתיאטרון, שהיווה תופעה תרבותית חשובה בתחילת המאה העשרים, תיימור נחשבת לאחת הכותבות הבולטות ביותר באותה תקופה ואשר התמקדה בענייני הנשים, תקוותיה והמחסומים בדרכה. כתיבה זו החלה בתקופה בה העיסוק הציבורי בענייני תרבותית היה נחלתם של גברים בלבד. באותה תקופה רק גברים הורשו ללמוד ולעבוד מחוץ לבית.
בכך, הכתיבה הספרותית לתיאטרון, שהפיקה תיימור היוותה במה בה היא מביאה את רעיונותיה והאמונה שלה בכל מה, שקשור לעולמה של האישה והקשר שלה עם ההגבר. השפעה של כתיבה זו התעצמה כאשר היא הועלתה על במת התיאטרון. תיימור נחשבה לאחת המנהיגות בתנועה הנשית בעולם הערבי. היא בחרה בשני תחומי עבודה חשובים: הכתיבה בעיתונאים, שאפשרה לה להגיע למספר רב של קוראים והשפיעה על דעת הקהל. התחום השני היה כתיבת הסיפור שאז היה תחום חדש בתרבות הערבית. תיימור פרסמה את כל היצירות שלה בשמה האמיתית בעת שמרבית הנשים אשר כתבו השתמשו בשמות בדויים. ולכן בשנת 1908 איחוד הנשים הערביות התחיל קמפיין אשר עודד נשים ערביות לפרסם את הספרים והמאמרים שלהם בשמן האמיתי והדגיש כי האסלאם הרשה זאת ואף עודד אותו[6].
בשנת 1898 תיימור לקתה במחלה במוח, אשר נמשכה לאורך 4 שנים. והיא מתה ב-2 במאי 1902, בת 62 הייתה. הלווייתה התקיימה אחרי הצהרים. היא נקברה בבית קברות המשפחה בקהיר.