עבדים נמלטים בארצות הברית

איסטמן ג'ונסון, "רכיבה לחופש 1863", מוזיאון ברוקלין

התופעה של עבדים נמלטים (באנגלית: Fugitive Slaves), שביקשו להשיג חרות, עתיקה כמו מוסד העבדות עצמו. בהיסטוריה של העבדות בארצות הברית, "עבדים נמלטים" היו עבדים שעזבו את האדון ללא אישור בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. הם, בדרך כלל, ניסו להגיע למדינות או טריטוריות שבהן העבדות נאסרה, ובפרט קנדה.[1]

הקושי בבריחה היה גדול מאוד. רוב העבדים היו אנאלפביתים, חסרי רכוש או כסף. צבע עורם הקשה עליהם להתקדם במהלך היום מבלי להיתפס וסייע לרודפים אחריהם.[1] גם המרחק הרב שהיה עליהם לעבור ברגל לפני שהגיעו לאזורים מוגנים הגביר את הסיכויים להיתפס. מרבית העבדים שניסו להימלט נתפסו והוחזרו לבעליהם שהענישו אותם על מנת להרתיע אחרים לנסות ולברוח. במהלך התקופה שבה עבדות הייתה חוקית בארצות הברית, הצליחו כ-100,000 עבדים להימלט מיד בעליהם.[2]

חקיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק העבד הנמלט משנת 1793, אזרחים נדרשו לסייע להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם, גם במדינות בהן הייתה העבדות אסורה. החוק התבסס על סעיף 4 תת-סעיף 2 של החוקה של ארצות הברית, שקובע שאזרחי כל מדינה ישמרו על זכויותיהם וחסינויותיהם, כולל זכויות רכוש, במדינות האחרות. כל שופט, בכל רמה, היה יכול לקבל החלטה וללא משפט בהשתתפות חבר מושבעים לקבעו את מעמדו של אפרו-אמריקאי כעבד נמלט לכאורה. בפועל, אזרחים וממשלות של המדינות החופשיות סייעו בבריחה של עבדים נמלטים.[3] 

רישום של עבד נמלט מתוך פרסום בעיתון המבקש לסייע לתפוס את האיש

חוק העבד הנמלט משנת 1850 חיזק את ההוראות בנוגע להחזרת עבדים נמלטים לאדוניהם. החוק לא הציע לנאשם שום הגנה משפטית. ציידי ראשים ואזרחים יכולו לפי החוק, לתפוס עבדים נמלטים במדינות צפון ארצות הברית, או בכל מקום אחר, באמצעות הצהרה, ולהחזיר אותם לבעלים שלהם. אישור חוק העבד הנמלט ב-1850 החריף את הענישה נגד עבדים נמלטים ואלו שסייעו להם[3] ועל כן עבדים נמלטים ניסו לצאת מארצות הברית לקנדה או מקסיקו. החוק היה ההתערבות הפדרלית המשמעותית ביותר בהתנהלות הפנימית של המדינות עד מלחמת האזרחים.[4]

רבים מהעבדים הנמלטים שנתפסו סבלו מעונשים קשים ואכזריים כגון קטיעה של הגפיים, הצלפות, הטבעת סימן באמצעות ברזל מלובן ועונשים דומים אחרים.[5]

אזרחים שסייעו לעבדים נמלטים העומדו לדין ונענשו לפי החוק. במקרה שהגיע לבית המשפט העליון בארצות הברית ב-1859, הואשם שרמן בות' (Sherman Booth) בסיוע ליהושוע גלובר (Joshua Glover) לברוח בכך שמנע את לכידתו על ידי מרשלים פדרליים בוויסקונסין. בית המשפט העליון בוויסקונסין קבע כי חוק העבד הנמלט מ-1850 אינו חוקתי משום שדרש ממדינות לפעול בניגוד לחוקים שלהן שאפשרו הגנה על העבדים. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, אשרר את חוקתיות החוק.

מדינות רבות ניסו לבטל חוקית את חוק העבד הנמלט (1850) על ידי חקיקה מקומית שתמנע לכידה של עבדים נמלטים וחקיקת חוקים חדשים שהגנו על הזכויות שלהם. אחד החוקים הבולטים הוא ביותר הוא חוק החירות של מסצ'וסטס. חוק זה נחקק על מנת להגן על עבדים נמלטים מפני מרשלים פדרליים או ציידי ראשים שפעלו על מנת להחזיר אותם לאדונים שלהם.[6] חוק העבד הנמלט הייתה ההצדקה של דרום קרולינה לפרישה מהאיחוד והקמת הקונפדרציה.[3]

מילוט ומרדף אחר העבדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבו המצולק של גורדון, עבד נמלט, במהלך בדיקה רפואית באחד ממחנות האיחוד. 1863

בעיתונים היו עמודים מיוחדים למודעות עם בקשות לסיוע בהשבת עבדים נמלטים. המודעות כללו תיאור פיזי, לבוש, סימנים מיוחדים, אפשרות לכיווני הימלטות אפשריים ופרס כספי. מרבית הנמלטים היו גברים צעירים, אך היו גם נשים וילדים שברחו.[7][8] לפחות 200,000 מודעות על עבדים נמלטים פורסמו. בעלי העבדים פרסמו מודעות רק אם חשבו שיש סיכוי לתפוס את העבד.[9] על בסיס החוק מ-1850, מרשלים פדרליים נסעו למדינות הצפון לתפוס עבדים עבור כסף. החוק החדש עודד ציידי ראשים לפעול על מנת להחזיר עבדים נמלטים אל אדוניהם; "עבד", שכבר שוחרר ונתפס, הוחזר לדרום ונמכר חזרה לעבדות, אם הוא/היא היו ללא מסמכים המשייכים אותו לאדון מסוים. בשנת 1851, אפרו-אמריקאי שעבד כמלצר בבית קפה נחטף על ידי סוכנים פדרליים מטעם John Debree, שטען שאותו האדם הוא "רכוש" שלו.[10] אף על פי שהאיש ברח קודם לכן, המקרה שלו הובא בפני בית המשפט העליון של מסצ'וסטס כמקרה בוחן[דרושה הבהרה].

מסילת הרכבת המחתרתית הייתה רשת של דרכי מסתור ובתי מחסה שסייעה לעבדים נמלטים להגיע למדינות הצפון ולהשתחרר מהעבדות. "תחנות" הוקמו בבתים פרטיים, כנסיות, מערות, אסמים ומקומות נסתרים, בהם עבדים נמלטים אגרו כוחות לאורך הדרך. אנשים (לבנים, אפרו-אמריקאיים משוחררים ולפעמים עבדים) תחזקו את התחנות וסיפקו מזון, ביגוד ומחסה לנמלטים, ולפעמים מורי דרך לאורך דרכי המילוט, ועבדים נמלטים היו עוברים מנקודת מסתור אחת לשנייה. זו הייתה אחת הדרכים המשמעותיות של מתנגדי העבדות לסייע לעבדים לקבל את חרותם. 

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבדים נמלטים בארצות הברית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 "fugitive slave | United States history". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-08-02.
  2. ^ Renford, Reese (2011). "Canada; The Promised Land for Slaves". Western Journal of Black Studies. 35 (3): 208–217.
  3. ^ 1 2 3 "Fugitive Slave Acts | United States [1793, 1850]". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-08-03.
  4. ^ James C. Cobb, One of American History's Worst Laws Was Passed 165 Years Ago, Time
  5. ^ Bland, Lecater Bland, Voices of the Fugitives: Run-away Slave Stories and Their Fictions of Self Creation Greenwood Press, 2000
  6. ^ Introduction To The Massachusetts Personal Liberty Act
  7. ^ Lewis, Danny. "An Archive of Fugitive Slave Ads Sheds New Light on Lost Histories". Smithsonian (באנגלית). נבדק ב-2017-08-03.
  8. ^ Rothman, Joshua. "In a digital archive of fugitive slave ads, a new portrait of slavery emerges". The Conversation (באנגלית). נבדק ב-2017-08-03.
  9. ^ Kahn, Eve M. (2016-02-18). "New Databases Offer Insights Into the Lives of Escaped Slaves". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-08-03.
  10. ^ Schwarz, Frederic D. American Heritage, February/March 2001, Vol. 52 Issue 1, p96