עמליה כהנא-כרמון

עמליה כהנא-כרמון
לידה 18 באוקטובר 1926
עין חרוד, פלשתינה (א"י)
פטירה 16 בינואר 2019 (בגיל 92)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פרוזה
תקופת הפעילות 1943–2019 (כ־76 שנים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לוחית זיכרון לעמליה כהנא-כרמון בתל אביב

עמליה כהנא-כרמון (18 באוקטובר 1926 – 16 בינואר 2019) הייתה סופרת ישראלית, כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (תשל"א), פרס ביאליק (1994), פרס נשיא המדינה לספרות (1997) ופרס ישראל לספרות תש"ס (2000).[1]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמליה כהנא-כרמון נולדה בקיבוץ עין חרוד, לשרה (לבית קריספין) ולחיים כהנא, שהיה מצאצאי הבעל שם טוב, מאנשי העלייה השנייה וממייסדי הקיבוץ. המשפחה עברה לתל אביב, שם למדה עמליה כהנא בגימנסיה העברית הרצליה. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים מקרא, לשון עברית וספרות עברית. הייתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וסיפורה הראשון פורסם בעיתון התנועה, "על החומה", שבעריכת משה שמיר. שירתה במלחמת העצמאות כאלחוטאית חטיבת הנגב, והשתתפה במבצע יואב, במבצע חורב ובמבצע עובדה, שבו שיגרה את המברק המפורסם על כיבוש אילת.

לימדה בכפר הנוער בן שמן. ובנובמבר 1950 יצאה ללונדון, שם עבדה כמזכירה בפדרציה הציונית ולאחר מכן בצירות ישראל. בלונדון פגשה את בעלה, נישאה לו באוגוסט 1951, ושם נולדה בתם. עברו להתגורר בשווייץ ושם נולד בנם. ב-1958 חזרו לישראל. עבדה כמורה פרטית לאנגלית וכספרנית באוניברסיטת תל אביב ובמכון הנפט.

ניהלה סדנאות לכתיבה יצירתית באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, בית אריאלה, בית הסופר ועוד. קיבלה תואר שני בספרנות (בהצטיינות) באוניברסיטה העברית בירושלים, 1964. בשנת 2000 קיבלה את פרס ישראל לספרות.

בשנת 2006 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב .נפטרה ב-16 בינואר 2019, והובאה למנוחות בטקס משפחתי בבית העלמין פרדס חיים בכפר סבא .

במאמר, החושף את מותה של כהנא-כרמון כעשרה ימים לאחר תאריך הפטירה, כותב חוקר הספרות, פרופסור אברהם בלבן, על העולם הרוחני האינטנסיבי של הסופרת ומכנה אותה "המלכה הבלתי מעורערת של הספרות העברית".

ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[2]

במסגרת פרויקט של עיריית תל אביב להנצחת אמנים ואנשי במה תושבי תל אביב, נקבע לוח הנצחה בכניסה לביתה ברחוב נחשון 4 בתל אביב.

יצירתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמליה כהנא-כרמון הייתה שייכת מבחינה גילה לסופרי דור הפלמ"ח (ס. יזהר, משה שמיר, חיים גורי, אהרן מגד, נתן שחם, יהודית הנדל, נעמי פרנקל ורבים אחרים) ואף השתתפה בקרבות של מלחמת העצמאות. כתיבתה, לעומת זאת, הייתה בתקופת המדינה, מה שנקרא בפי חוקרי הספרות - סופרי "דור המדינה". (עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, פנחס שדה, רחל איתן, סמי מיכאל ורבים אחרים) עם זאת, מציינים החוקרים, שאין היא משתייכת מבחינה ספרותית אף לא לאחד משני הזרמים הללו. כתיבתה הייתה ייחודית ועצמאית וקשה למפות אותה בסוגה כלשהי.[3]כהנא-כרמון עצמה התייחסה לסוגיה זו, לאחר שרבים מהמבקרים הזכירו אותה וטענה בדיון רדיו, ששאלות ממין אלו של סופר ודורו אינן צריכות בכלל להעסיק את הסופר וכתיבתו, ולא על פיהן ניתן לשפוט את עבודתו של סופר זה או אחר, ובוודאי שלא לדרוש ממנו תשובות לשאלות אלו. יצירה קמה ונופלת על הערכים שיש בה כיצירה, ולא על פי הדור שאליו היא משתייכת או לא.[4]

החוקרת לילי רתוק, שכתבה מונוגרפיה על כהנא-כרמון, מאפיינת את הפרוזה של כהנא כרמון כפרוזה לירית, שאינה מאפיינת את סופרי דור הפלמ"ח או דור המדינה.[3] גדעון תלפז מדבר על אופייה הכאוטי של כתיבתה, התחביר המטורף, המילים היחידאיות והערפול האבסטרקטי שאופף את הסיפורים, אך מי שצולח אותם יוצא בסופו של דבר נשכר.[5] האטמוספירה שאופפת את הגיבורות שלה היא אטמוספירה של קדרות ויאוש. כישרונה מתמקד בכתיבה אבסטרקטית ותמציתית, מופנמת ובעלת דקויות עדינות.

על אף שכהנא כרמון פרסמה את סיפורה הראשון ב־1956, החל קהל הקוראים להכיר אותה רק כעשר שנים מאוחר יותר, לכשהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלה 'בכפיפה אחת'. קדמו לה נשים סופרות כדבורה בארון, רחל, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, ועולם הספרות כבר לא התרגש מעלייתה של אישה-סופרת חדשה.[6] "ישראל של שנות החמישים הייתה מדינה צעירה, שנלחמה על קיומה והדגישה יסודות גבריים בתרבותה. לכן לא שיחרו עורכים ספרותיים לפתחה של עמליה כהנא כרמון, ולרגליה לא נפרש השטיח שעליו עשתה בארון את צעדיה הראשונים בתחום הספרות. כהנא-כרמון נאלצה להיאבק על מקומה עם סופרים אחרים, ויצירתה המקורית עוררה התנגדות רבה" כותבת לילי רתוק.[6] ההבשלה האיטית של יצירתה גרמה לכך, שהיא הצליחה להביא לעולם הספרות קול מקורי, רענן ועצמאי, שהיקנה לה מקום חשוב בין הסופרים.

אחד האפיונים הבולטים בכתיבתה היא הגישה הפמיניסטית של הסופרת ביצירתה, וחלק מהמבקרים העמידו אותה בשורה אחת עם וירג'יניה וולף.[3][6]

משנות השמונים של המאה הקודמת פרסמה כהנא-כרמון חמש מסות בתחום ספרות הנשים העברית, שבהן היא מוחה נגד קיפוחן של הנשים בעולם היצירה הספרותית. הסופרת תלתה את האשם בהשתלטותו של המודל הגברי, שגרם לחוויה הנשית להיתפס כצדדית ושולית. בספרה "ליוויתי אותה בדרך לביתה" (1991), למשל, ביטאה הסופרת מערך יחסים שוויוני ומאוזן בין שתי דמויות עצמאיות וחזקות של גבר ואישה.[7] גיבורת הספר, מאירה הלר, היא הגיבורה הראשונה של כהנא-כרמון שהיא יוצרת מצליחה, משום שבספריה הקודמים הוענקה סגולת ההישג האמנותי לגברים בלבד. ב"כאן נגור" (1996), אוסף של אחד-עשר מסיפוריה שקובצו במתכונת של חמש נובלות, סידור הסיפורים מחדש הבליט את נושא-העל שלהם: מצבה הקיומי של האישה בשלבי חיים שונים בעמידתה מול העולם הגברי, תוך כדי שהיא נעה ממצב של תלות ושעבוד אל השתחררות ועצמאות. המסות הללו, בעלות המסר הפרוגרמטי-פמיניסטי מפורש, ראו אור בעשור האחרון לפעילותה הספרותית של כהנא-כרמון, וביצרו את מעמדה כדמות המייסדת הבולטת ביותר של סיפורת הנשים הישראלית.[8]

לילי רתוק מגדירה את עמליה כהנא-כרמון כאחת הסופרות המרכזיות בסיפורת הישראלית, כשהנושאים החשובים ביצירתה הם יחסי הסופר והעולם, מטרת הכתיבה ותהליכי היצירה.[6]

פעילות ספרותית ואקדמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה אורחת הכבוד בשבוע הספר היהודי בלונדון.
הוזמנה להרצות ב:
The University of London, School of Oriental and African studies; Oxford Center for Postgraduate Hebrew Studies; Cambridge University, Hebrew Literature Circle; Berkeley:U.C.L.A: Yale; Cornell: University of Penn., Philadelphia; University of Michigan, Ann Arbor; Hebrew Union College, Cincinnati; Yeshiva University,New York; Stonybrook,long Island

פעילות מקצועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בכפיפה אחת - יצא לאור בשנת 1966.
  • וירח בעמק איילון - יצא לאור בשנת 1971.
  • קטע לבמה בטעם הסגנון הגדול - יצא לאור בשנת 1976.
  • שדות מגנטיים - יצא לאור בשנת 1977.
  • למעלה במונטיפר - יצא לאור בשנת 1984.
  • ליוויתי אותה בדרך לביתה - יצא לאור בשנת 1992.
  • כאן נגור - יצא לאור בשנת 1996.
  • פגישה, חצי פגישה - יצא לאור בשנת 2006.
  • להיות אישה סופרת - (אוסף של מסות והרצאות של הסופרת) יצא לאור בשנת 2020 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • בהכנה - 'רמברנדט, אמרנו' (קובץ מסות, מחזורי הרצאות וראיונות) בשני כרכים: כרך א':"'מסע אישי'", כרך ב': "'מסיבת עיתונאים'"

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עמליה כהנא-כרמון
מאמרים עליה

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד אברהם בלבן, עם מותה של עמליה כהנא כרמון; היא הצליחה לעצור את מכונת הדפוס של "הארץ", באתר הארץ, 27 בינואר 2019
  2. ^ ארכיון עמליה כהנא-כרמון, בספרייה הלאומית
  3. ^ 1 2 3 4 אלכס זהבי, הפרוזה הלירית של עמליה כהנא-כרמון, מעריב, 3 באפריל 1987
  4. ^ עמליה כהנא-כרמון, "במקהלה ולא במקהלה" (דברים בדיון רדיו), מעריב, 24 במאי 1974
  5. ^ גדעון תלפז, "האישה במושב האחורי; עמליה כהנא-כרמון בזה לסדר, לתחביר, לבהירות, אבל היא קולעת אל תוך תוכה של נפש האדם בכתיבתה התמציתית החריפה, המעודנת", מעריב, 25 ביוני 1971
  6. ^ 1 2 3 4 לילי רתוק, "כל אישה מכירה את זה", בתוך: הקול האחר; סיפורת נשים עברית, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 261 - 349
  7. ^ אריאנה מלמד, דמויות שאינן זקוקות לקורא - "ליוויתי אותה בדרך לכיתה", עמליה כהנא-כרמון. הספרית החדשה, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, חדשות, 14 ביוני 1991
  8. ^ אבנר הולצמן, 'הספרות העברית בעשור החמישי', העשור החמישי: תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2021, עמ' 298-279
  9. ^ הוענקו פרסי יצירה מטעם ראש הממשלה, דבר, 23 במאי 1971
  10. ^ הוענקו פרסי היצירה לסופרים ומשוררים, מעריב, 24 ביולי 1980
  11. ^ אתר למנויים בלבד רחל אליאור, לא נותרו אלא סוסי העננים, דוהרים על שתיים, על פני אופק כתום, באתר הארץ, 14 בינואר 2021


הקודם:
גבריאל פרייל 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם דוד אבידן
1993 		הבא:
מאיר ויזלטיר, חנוך לוין