לידה |
2 בספטמבר 1846 פריז, צרפת |
---|---|
פטירה |
30 בינואר 1914 (בגיל 67) ניס, צרפת |
מדינה | צרפת |
מקום לימודים | תיכון קונדורסה, תיכון הוש, תיכון לואי הגדול, הפקולטה למשפטים בפריז |
שפות היצירה | צרפתית |
צאצאים | Paul Langély |
פרסים והוקרה | |
חתימה | |
פול דרולד (בצרפתית: Paul Déroulède; 2 בספטמבר 1846 - 30 בינואר 1914) היה סופר, משורר, מחזאי, איש צבא ומדינאי צרפתי.
פול דרולד נולד בפריז. שיריו הראשונים הופיעו ב"כתב העת הלאומי" תחת השם ז'אן רבל (Jean Rebel). ב-1869 כתב מחזה במערכה אחת בשם "ז'ואן סטרנר" (Juan Strenner) שהוצג ב"קומדי פראנסז" בפריז. פול דרולד הצעיר נמנה עם הרפובליקנים ועם החוגים הספרותיים של פריז, אך ב-1870, כאשר פרצה מלחמת פרוסיה-צרפת, נטש את הפציפיזם, התגייס כחייל וגילה אומץ לב בקרב. הוא נפצע בקרב סדאן, נלקח בשבי ונשלח לברסלאו (כיום העיר ורוצלב שבפולין), אך הצליח להימלט. לאחר מכן השתתף בנסיגה לשווייץ. ב-1871 השתתף בדיכוי הקומונה הפריזאית. הוא קיבל דרגת קצין, אך נאלץ לסיים את הקריירה הצבאית שלו בגלל תאונה שבה נפל מסוסו.
מאז ואילך הוקדשו יצירותיו הספרותיות ופעילותו הפוליטית לנקמה בגרמניה ולהשבת אלזס-לורן לצרפת. ב-1872 פרסם קובץ פואמות פטריוטי בשם "שיריו של חייל" (Chants du soldat), שנמכר ביותר ממאה אלף עותקים והביא לו פופולריות רבה. ב-1875 פרסם קובץ שני בשם "שירים חדשים של חייל" (Nouveaux Chants du soldat). ב-1877 כתב מחזה בחרוזים בשם "ההטמן" (L'Hetman) מלא להט פטריוטי שזכה להצלחה רבה. ב-1878 כתב המנון בשם "תחי צרפת" (Vive la France), ושארל גונו חיבר את הלחן להמנון זה. ב-1880 כתב מחזה בחרוזים בשם "המואבית" (La Moabite), שהתקבל על ידי ה"קומדי פראנסז", אך נפסל על ידי הצנזורה מסיבות דתיות.
ב-1882 ייסד את "הליגה של הפטריוטים" (Ligue des patriots), שמטרתה לקדם את הנקמה בגרמניה. מספר חברי הליגה הגיע במהרה ל-182,000, וב-1885 הפך פול דרולד לנשיא הליגה. ליגה זו שמה לה למטרה לעודד את הרגשות הפטריוטיים בקרב הסטודנטים, הרפובליקנים וההמונים. הוא הציע רפורמות שנדחו על ידי בית הנבחרים הצרפתי. אחרי שלא עלה בידו להיבחר כציר בית הנבחרים, החליט פול דרולד כי השיטה הפרלמנטרית הבריטית איננה מתאימה לצרפת, וכי יש לשנותה לרפובליקה נשיאותית שבה חברי הממשלה יתמנו על ידי מי שייבחר לנשיא - מה שהיווה מאוחר יותר את הבסיס לחוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית מייסודו של הגנרל שארל דה גול.
פול דרולד ניסה לגייס את "הליגה של הפטריוטים" לעמוד לצדו של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה ולשכנע אותו לעלות על ארמון האליזה, אך רבים מחברי הליגה התנגדו לצעדים אלה ופול דרולד נאלץ להתפטר מתפקידו כנשיא הליגה. למרות זאת, חלק מאנשי הליגה נשארו אתו, וב-1889 נאלצה הממשלה לנקוט צעדים נגד ליגה זו.
באותה שנה נבחר לציר בית הנבחרים מטעם הקומונה אנגולם שבחבל פואטו-שראנט, אך גורש משם ב-1890 אחרי שהפריע לדיונים. ב-1893 לא עמד לבחירה, אך נבחר שוב ב-1898 והתפרסם בשל התנהגותו האלימה כנציג התנועה הלאומית, שנטתה ללאומנות ולאנטישמיות. כציר בית הנבחרים הגן על הקתוליות, ולפעמים במונחים אנטישמיים. במשך פרשת דרייפוס תמך פול דרולד בעמדתו של הצבא שדרש להאשים את אלפרד דרייפוס בבגידה.
הוא תקף את ז'ורז' קלמנסו בשל פרשת השוחד של תעלת פנמה ("שערוריית פנמה") והיה מתנגד חריף לקולוניאליזם משום שסבר כי אל לה לצרפת להתיש את כוחותיה, וכי עליה להתרכז במלחמה הבאה נגד גרמניה, ובעיקר בשחרור אלזס-לורן. לצורך זה גרס כי על צרפת לכרות ברית עם בריטניה נגד גרמניה.
אחרי מותו של נשיא הרפובליקה פליקס פור (16 בפברואר 1899) ניסה פול דרולד להשפיע על הגנרל רוז'ה לעלות על ארמון האליזה, ואחרי שגנרל זה נמנע מלעשות כן דרש פול דרולד לעמוד למשפט באשמת בגידה. במשפטו הצהיר שאם ישוחרר ימשיך בפעילותו המהפכנית, והוא שוחרר כמנצח.
ב-12 באוגוסט 1899 הוא נעצר והואשם בקשר נגד הרפובליקה יחד עם אנדרה בופה (André Buffet), ז'ול גרן ואחרים. אחרי משפט ארוך בפני הסנאט הצרפתי, ששימש כבית המשפט העליון, הוטלו עליו עשר שנות גלות (25 בינואר 1900). הוא פרש אל העיר סן סבסטיאן שבספרד, אך חוק החנינה של 1905 איפשר לו לשוב לצרפת. הוא סיים את הקריירה הפוליטית שלו כאשר נכשל בבחירות של 1906.
ב-1908, למרות בקשתו של מוריס בארס, סירב פול דרולד להגיש את מועמדותו לחבר האקדמיה הצרפתית במקומו של פרנסואה קופה שמת ב-1905. הוא אמר: "מקומי איננו בין אנשי העילית, אלא בין ההמונים." הוא פרש אל העיר גורה שבמחוז שראנט ושם סיים את כתיבת ספרו "עלי דרך" (Feuilles de route). בינתיים התרחקה ממנו התנועה הלאומית החדשה, כי למרות שקיבלה את רעיונותיו, סירבה לנקוט אמצעי אלימות להשגת מטרותיה.
פול דרולד מת בביתו במון-בורו שליד ניס ב-1914. גופתו הובאה לקבורה בפריז, שערכה לו הלוויה גדולה שלא הייתה כמותה מאז מותו של ויקטור הוגו.