פיאג'יו P.149

פיאג'יו P-149

פיאג'יו P.149
מאפיינים כלליים
סוג	קישור ואימון
ארץ ייצור	איטליה איטליה גרמניה המערבית גרמניה המערבית
יצרן	פיאג'יו ארו פוקה-וולף
טיסת בכורה	19 ביוני 1953
צוות	1
נוסעים	3–4
יחידות שיוצרו	88 (פיאג'יו) 190 (פוקה וולף)
משתמש ראשי	לופטוואפה בית הספר לטיסה של סוויסאייר
משתמשים משניים	ראו להלן
ממדים  אורך 8.80 מטרים גובה 2.90 מטרים מוטת כנפיים 11.12 מטרים שטח כנפיים 18.85 מ"ר משקל ריק 1,160 ק"ג משקל המראה מרבי 1,680 ק"ג[1]
ביצועים  מהירות שיוט 143 קשר (265 קמ"ש)[1] מהירות מרבית 167 קשר (309 קמ"ש)[1] קצב נסיקה 980 רגל לדקה (298 מטר לדקה) טווח טיסה מרבי 925 ק"מ סייג רום 16,404 רגל (5,000 מטר) דחף 270 כוח סוס
הנעה  מנוע בוכנה לייקומינג GO-480

פיאג'יו P.149 היה מטוס קל לקישור ותובלה קלה, שיוצר באיטליה בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי חברת פיאג'יו. המטוס יוצר גם בגרמניה המערבית ברישיון על ידי חברת פוקה וולף, שם סומן כ-FWP.149D.

פיתוח ושירות

ה-P.149 פותח מהדגם שקדם לו, P.148, שהיה מטוס אימון בעל שני מושבים. ה-P.149 היה בעל ארבעה מושבים, בעל כנף יחידה נמוכה, הנתמכת בקורה מרכזית. למטוס היה כן נסע מתכנס בעל שלושה גלגלים. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-19 ביוני 1953.

רק מטוסים מועטים נמכרו עד שהלופטוואפה גילה עניין במטוס למטרות אימון ותובלה קלה. פיאג'יו מכרה 72 מטוסים לגרמניה המערבית, ו-190 נוספים נבנו ברישיון בגרמניה על ידי חברת פוקה-וולף, תחת הסימול FWP.149D. הלופטוואפה הפעיל את המטוס בשנים 1957–1990. חמישה מטוסים הופעלו על ידי חברת סוויסאייר, שם שימשו כמטוסי אימון ראשוני בבית הספר לטיסה של החברה.^[2]

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 היו יחסי אוגנדה–ישראל בשיאם, והתבטאו גם בהקמת חיל האוויר האוגנדי ובמסגרתו הקמת בית ספר לטיסה, בראשו עמד קצין ישראלי, אלוף-משנה ברוך בר-לב ("בורקה"). ישראל המליצה לאוגנדה לרכוש ארבעה מטוסי פיאג'יו P.149, כדי שישמשו כמטוסי הדרכה, וכך נעשה; המטוסים היו מעודפי הלופטוואפה, ומטוסים נוספים נמכרו גם לניגריה וטנזניה.^[2] ואולם, לאחר כמה שנים בשירות באוגנדה הסתבר כי מנועי המטוסים סובלים מתקלות רבות בשל חוסר התאמה לאקלים באוגנדה. ב-1968 הופסקה פעילות המדריכים הישראליים וארבעת המטוסים הועברו לישראל. המטוסים הוכנסו לשירות בטייסת 100 ("הגמל המעופף") בעודם צבועים בסכמת הצביעה של חיל האוויר של אוגנדה, ושימשו לטיסות קישור. מטוס אחד נפגע בתאונה ויצא משירות, ושאר המטוסים נמכרו לאחר כשנתיים.^[1]

מפעילות

אוגנדה אוגנדה

• חיל האוויר האוגנדי

אוסטריה אוסטריה

• חיל האוויר האוסטרי (מטוס אחד)

איטליה איטליה

• חיל האוויר האיטלקי (הופעלו שני מטוסים בין השנים 1953–1955)

גרמניה המערבית גרמניה המערבית

• לופטוואפה
• זרוע האוויר של הדויטשה מרינה

טנזניה טנזניה

• חיל האוויר של טנזניה

ישראל ישראל

• חיל האוויר הישראלי

ניגריה ניגריה

• חיל האוויר הניגרי

שווייץ שווייץ

• בית הספר לטיסה של חברת סוויסאייר

נתונים כלליים

מאפיינים כלליים

• צוות: 1
• נוסעים: 3 - 4 או חניך אחד
• אורך: 8.80 מטר
• מוטת כנפיים: 11.12 מטר
• גובה: 2.90 מטר
• שטח כנף: 18.85 מ"ר
• משקל ריק: 2,557 ליברות (1,160 ק"ג)
• משקל ההמראה מקסימלי: 3,703 ליברות (1,680 ק"ג)
• הנעה: מנוע בוכנה לייקומינג GO-480,‏ 270 כוח סוס

ביצועים

• מהירות מקסימלית: 145 קשר (234 קמ"ש)
• טווח: 925 ק"מ
• תקרת שירות: 16,405 רגל (כ-5,000 מטרים)

לקריאה נוספת

• דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיאג'יו P.149 בוויקישיתוף

• Piaggio P.149, באתר Flugzeuginfo.net
• גלריית תמונות, באתר Primeportal.net
• Piaggio/Focke-Wulf P.149D, באתר Warbirdalley.com
• פיאג'יו P-149D, באתר חיל האוויר הישראלי

הערות שוליים

1. דני שלום, עמ' 82
2. Piaggio/Focke-Wulf P.149D, באתר Warbirdalley.com