פיוט

הפיוט אקדמות לשבועות מאת רבי מאיר ש"ץ כפי שנכתב במחזור וורמייזא
הפיוט לך אלי תשוקתי המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא
פיוט שנכתב לכבוד רבי אפרים אנקווה ב־1909

הפִּיוּט הוא שירת קודש יהודית, שבמקורה נועדה להוות נוסח שירי חלופי לתפילות, במקום נוסח הקבע, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות.

הגדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר).[1] הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי. הפיוט מאופיין בלשון גבוהה, מליצית, ציורית ופיוטית היוצרת אמצעים ספרותיים אמנותיים מורכבים ועמוקים. הפיוט מהווה שיא אמנותי של כתיבת יצירה ספרותית מבחינת הספרות בפרט והאמנות בכלל.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר אפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[2]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[3]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[4]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט הקדם-קלאסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטנים לפני התקופה הקלאסית של הפיוט לא חתמו את שמם באקרוסטיכון, אלא השתמשו באקרוסטיכון אלפביתי בלבד, ולכן שמותיהם אינם ידועים. הפייטן היחיד הידוע בשמו מתקופה זו הוא יוסי בן יוסי (אֲהַלְלָה אֱלֹהַי אָשִׁירָה עֻזּוֹ), שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. בפיוט הקדם-קלאסי אין חריזה שיטתית, אך לעיתים יש חרוזים מזדמנים. כמה מפיוטי תקופה זו נאמרים עד ימינו, ובם אנשי אמנה אבדו ואשר הניא. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל. תקופה זו נמשכה כנראה בין המאות השלישית ועד החמישית בארץ ישראל. מאפיינים בולטים הם העדר חריזה, אקרוסטיכון אלפביתי ושימוש בלשון המקרא[3].

הפיוט הקלאסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקלאסית של הפיוט החלה כנראה במאה ה-5 או ה-6 בארץ ישראל. בין חשובי הפייטנים בתקופה זו היו יניי (וְכֹל מַאֲמִינִים, וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה) ורבי אלעזר בירבי קליר (אָץ קוֹצֵץ, וּבְכֵן וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח). בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו חתימת שם המחבר באקרוסטיכון והחריזה. תקופה זו נמשכה עד למאה השמינית בארץ ישראל. מאפייני תקופה זו הם הלשון הפייטנית המיוחדת הכוללת כינויים וחידושי לשון רבים, ומקורות הפיוט מהמדרש והאגדה.[3]

הפיוט המזרחי המאוחר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקופה הקלאסית, התרחב הפיוט מארץ ישראל, גם למצרים ולבבל. פייטנים: רבי שלמה סולימן אלסנג'ארי, רב סעדיה גאון (אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי), רבי שמואל בן הושענא.

הפיוט בספרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. התפתחות שירת החול השפיעה גם על שירת הקודש, אך היא לא קבלה לחלוטין את כללי השירה הערבית כפי שנמצא בשירת החול. משוררים אלה השתמשו בכלים ספרותיים הלקוחים מהשירה הערבית, תוך התאמתם לשפה העברית ולתכני התפילה, ובהם השימוש במשקל הברות ומשקל יתדות ותנועות, חרוז מבריח ועוד. הלשון היא מקראית ונמצא פחות שילוב של מדרש ואגדה. מקום רב ניתן כעת בפיוטים להגות וליחיד ביחסו לאל. סוג זה השפיע על הפיוט בארצות המזרח עד ימינו. פייטנים: דונש בן לברט (דְּרוֹר יִקְרא), רבי שלמה אבן גבירול (שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ), רבי יהודה הלוי (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי), רבי אברהם אבן עזרא (כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת) ועוד.[3].

הפיוט באיטליה, אשכנז ושאר ארצות אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו.

הפיוט באיטליה – במאות התשיעית והעשירית. - המשכו של הפיוט הקלאסי אך פחות דגש על מדרש ואגדה, ומעבר לרעיונות אישיים וגעגועים לארץ ישראל. פייטנים: שפטיה (יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע), אמיתי (אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה), רבי שלמה הבבלי (בְּרַח דּוֹדִי עַד שֶׁתֶּחְפָּץ אַהֲבַת כְּלוּלֵינוּ).

הפיוט באשכנז וצרפת – המשכו של הפיוט האיטלקי עם פיתוח מאפיינים ייחודיים בהשפעת נסיבות חיים קשות בגלות, שילוב של אוצר מילים הלכתי-תלמודי.[3] פייטנים: רבי שמעון ברבי יצחק (בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם), רבי יוסף טוב עלם (חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח), רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ (אַקְדָמּוּת מִלִּין).

פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

הגורמים להתפתחות הפיוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידועים בבירור הגורמים שהובילו להתפתחות הפיוט. מתנגדי הפיוט, בהם פירקוי בן באבוי וספר העתים סברו כי הפיוט נוצר בעקבות גזרות שמד על לימוד תורה או על תפילה בציבור ונועדו לעקוף את מגבלות הגזירה.

היתר אמירת הפיוטים בתפילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מתחילתם נועדו הפיוטים להוות נוסח חלופי לתפילת הציבור. אולם, בקרב גאוני בבל, הייתה מחלוקת בשאלה האם הדבר מותר. יש סוברים שמותר בלבד שאומרים מעין הפתיחה והחתימה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ויש שסוברים שאסור וכל ההיתר היה רק בשעת השמד, אבל אחרי שעברה שעת השמד- חזר הדבר לאיסורו.

גם לאחר שהפיוטים שולבו בנוסף לנוסח הקבע של הברכה, נמשכה המחלוקת בין הראשונים לגבי הפיוטים, האם הם מהווים הפסק בתפילה, והאם יש בהם שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות. שלבסוף, נחלקו בכך רבי יוסף קארו והרמ"א בשולחן ערוך.[5][6]

בעקבות הדעה האוסרת, ביטלו קהילות רבות את אמירת הפיוטים, או העבירו אותם ממקומם המקורי בתפילה, אל מקום שבו הם אינם מהווים הפסק.

סוגי הפיוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לכמה סוגי פיוטים בשם "קְרוֹבֶ"ץ",[7] ובדורות האחרונים יש שקוראים ל"קרובות" (עיין לקמן) בשם "יוצרות", ולכן נוצר בלבול גדול בין סוגי הפיוטים.

יוצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יוצרות

המושג "יוצרות" במשמעותו המקורית מציין את מערכות הפיוטים שנאמרו בברכות קריאת שמע שהראשונה שבהן היא "יוצר אור", ומכאן נובע שמם. באופן מסורתי המילה "יוצר" משמשת הן עבור כלל מערכת הפיוטים לברכות קריאת שמע, והן עבור החלק הראשון במערכת זו. כדי לבדל ביניהם, מקובל במחקר להשתמש בכינוי "מערכת היוצר" עבור המערכת כולה, ובביטוי "גוף היוצר" עבור הפיוט הראשון במערכת.[8]

בעבר, בתקופת הפיוט הארצישראלית ואחריה בפיוט הבבלי שלפני תקופת שירת ספרד, היוצר היה בנוי משבעה חלקים ששולבו בברכות קריאת שמע, או, לפי הוכחת החוקרים, החליפו לחלוטין את הנוסח הקבוע של ברכות קריאת שמע (חוץ מהפסוקים שבהן).

חלק זה בתפילה, בהמשך למזמורי התהלים ושירת המקרא הנקראים פסוקי דזמרא, בנוי לפי הבקשה המקראית להלל את "שם קדשו" כלומר להזכיר את שם האל בריגוש, ולהללו על חסדיו לעם ישראל בעבר ובעתיד. הוא פותח בהודיה על "הוד" השמש כלומר קרני אורו, תוך הדגשה שהשמש אינו אל, אלא "מעשה ידיו" של הקב"ה, וכך גם "צבא השמים",[א] ובהקשר לזה מובאים מראות המרכבה של הנביאים המביעים את גדולת האל במונחים של תופעות גרמי השמים.[9]

חלקי מערכת היוצר הם:

לפני קריאת שמע
א. יוצר - פיוט הנאמר בתחילת ברכת יוצר אור, מיד אחרי תחילת הברכה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל.
ב. אופן - פיוט הנאמר בין פסוקי "קדוש" ו"ברוך" בקדושת יוצר.
ג. מאורה - פיוט הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות.
ד. אהבה - פיוט הנאמר לפני חתימת הבוחר בעמו ישראל באהבה, שלפני קריאת שמע.
אחר קריאת שמע, ההכנה לתפילת העמידה:
ה. זולת - פיוט הנאמר אחרי אֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ. בדרך כלל מסתיים עם בקשה על הגאולה, שהיא עניינה של ברכה זו.
ו. פיוט הנאמר אחרי פסוק מי כמוכה - בדרך כלל הפיוט עוסק ביציאת מצרים ושירת הים.[10]
ז. גאולה - פיוט הנאמר לפני חתימת ברכת גאל ישראל. בתקופה הקלאסית, פיוטים אלו התחילו בדרך כלל במילים "ה' מלכנו...". ברכת "גאל ישראל" מסיימת את קריאת שמע וההכנות לתפילה כולן, ומיד לאחריה מתחילה התפילה עצמה - היא תפילת העמידה.

אחרי התקופה הקלאסית, הפיוטים נוספו לנוסח התפילה הקבוע (במקום להחליף אותו) ובקהילות אירופה נהגו באמירתם חופשה מסוימת: על פי רוב, בקהילות אשכנז שמרו רק על פיוטי יוצר, אופן וזולת, והשמיטו את שאר הפיוטים.

קרובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרובה

הפיוטים הנאמרים על ידי שליח הציבור בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים, שנובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים, ורק בתפילת שחרית:

  • קדושתא: לתפילות בהן נאמרת קדושה נכתבה קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב, המכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.

בקרובות לתפילות שלא נאמרה קדושה, מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות:

  • שבעתא: קרובה לתפילת שבע שלא כללה קדושה, ובה מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות, אך לפעמים קיימת גם הרחבה לחלק מהברכות (למשל, בשמיני עצרת נוספו בברכת מחיה המתים פיוטים השייכים לבקשת הגשם).
  • קרובת י"ח היא קרובה לימות חול, בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה. מבנהָ דומה לזה השבעתא, אבל בן שמונה עשר קטעים ולא שבעה. גם כאן, לעיתים נוספים פיוטי הרחבה. (למשל, בתשעה באב נוספו קינות בברכת ירושלים).


  • קדושת י"ח היא סוג ביניים בין קדושתא לקרובת י"ח, ונועדה לימים בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה אך אומרים בהם קדושה עקב חגיגיותם, כמו חנוכה, ראש חודש וחול המועד. בקדושתות י"ח המבנה דומה לקדושתא בתחילת התפילה עד הקדושה, אם כי קצר יותר, ולאחר הקדושה המבנה הופך דומה לזה של שבעתא.

מנחם זולאי שיער שתפילת ישמח משה במתנת חלקו - הפותחת את החלק המרכזי של תפילת העמידה בשחרית של שבת, היא חלק של שבעתא, באמצעו של אל"ף בי"ת עולה, אחרי קטעים של שלוש אותיות כל אחד בשלש הברכות הראשונות של העמידה.[11]

מערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מערבית

פיוטים הנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת ערבית. בתקופת הפיוט הקלאסי בארץ ישראל מערביות נאמרו בעיקר בימים טובים, אך נמצאו גם מעט מערביות לשבתות מיוחדות. בארצות אשכנז נאמרו מערביות רק בימים טובים, ויש קהילות שממשיכות לאומרן עד היום.

סליחות וקינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סליחות

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.[ב]

סוגי פיוטים - ביאור מושגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

  • אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
  • אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש"[12] בברכת יוצר.
  • אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
  • אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
  • גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל הקלאסית היה סוג פיוט זה מכונה ה' מלכנו.
  • הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
  • זולת - פיוט שנאמר לאחר "אין אלהים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית. בתקופה קדומה היה קרוי "אמת". לפעמים, בהיעדר שם אחר, מכנים גם את הפיוט הארוך במערבית (אחרי "משה ובני ישראל לך ענו שירה") בשם "זולת" משום שגם הוא אחרי שמע.
  • יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" (או "מערכת יוצר") לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית. יש שמכנים את כל הפיוטים (או לכל הפיוטים הנאמרים בבוקר) בכינוי "יוצרות", מה שיוצר לפעמים בלבולים בסוגי הפיוטים.
  • מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
  • מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
  • מגן אבות - פיוט הנאמר בברכה מעין שבע בליל שבת.
  • מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
  • מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל. בתקופה מאוחרת, העבירו בקהילות מסוימות פיוטים מסוג זה לנשמת כל חי (בדרך כלל לפני הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך") משום שלא רצו להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע.
  • מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
  • מצדר - פיוט פתיחה לגוף היוצר.
  • משולש או משלש - "פיוט ג" של הקדושתא, הראשון בפיוטים בברכת קדושת השם, דומה במבנהו ל'מגן' ול'מחיה'.
  • נשמת - פיוט הנאמר לפני או באמצע תפילת נשמת כל חי.
  • סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה בסדרת פיוטים קדושתא. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
  • סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
  • עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
  • עושה השלום - פיוט לברכה האחרונה של שמונה עשרה. נכתב לעיתים לבדו ולעיתים כחלק מורחב של קרובה.
  • עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
  • פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
  • פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
  • קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
  • קרובה או קרובות (לפעמים קרובץ) - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
  • רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
  • שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של תפילה שלא אמרו בה קדושה בארץ ישראל הקלאסית כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
  • שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
  • שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
  • שנייה - פיוט המורכב מבתים של שתי פיסקאות.
  • תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

לשון הפיוטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בכינויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי פואטי בולט במיוחד בפיוטים הוא הכינוי, במקום לקרוא לשם עצם מפורסם בשמו, הפייטן משתמש בכינוי שלו.[13]

כך למשל במקום לומר הקב"ה הוא ירחם את עם ישראל ויזכור את ברית האבות אומר הפייטן "אב הרחמים, הוא ירחם עם עמוסים ויזכור ברית איתנים" - הקב"ה מכונה 'אב הרחמים', עם ישראל מכונה 'עם עמוסים' על פי הכתוב בספר ישעיהו[14], והאבות מכונים 'איתנים' על פי מדרש חז"ל[15].

לשון הכינויים משמשת להדגשת תכונות מסוימות של המכונים[13] כך למשל הכינויים לעם ישראל בפיוט ההושענות "אום אני חומה" מדגישים את שבחם של עם ישראל, את סבלם, ואת נאמנותם לקב"ה על אף הסבל. בנוסף, הכינויים משמשים לגיוון ולהעשרת הלשון[13] ולעיתים גם לצורך האקרוסטיכון והחריזה.[16] ואף ליצירת אופי חידתי לפיוטים, שמציב בפני השומעים את אתגר הפענוח[17].

ביקורת על לשון הפיוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א).[18] לדעתו על התפילה להיות בלשון מבוארת, ולא בלשון של חידות ומשלים. בנוסף הוא ביקר את השימוש במילים שמקורם אינו בלשון המקרא, ואת החריגות מכללי הדקדוק. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶּפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

פייטנים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוטים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריות דיגיטליות רלוונטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: פיוט
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:פיוטים

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ צבא השמים - כלומר גרמי השמים הנראים והנשמעים כולל תופעות הטבע של ברקים, רעמים, סערות ועננים, כוכבי שבת ולכת, כוכבי שביט וכוכבים נופלים (מטאורים) וכמובן השמש והירח.
  2. ^ בנוסח אשכנז המערבי, וכן קצת קהילות המנהג המזרחי כגון קהילת וויען, עדיין נהוג לומר את הסליחות של תענית ציבור בתוך חזרת הש"ץ, אך באשכנז לא נהגו לומר קרובה בתעניות. בנוסח איטליה (לפחות במנהג של האיטלקים בירושלים) שומרים על הקרובות לתעניות, אבל נוהגים היום לומר את הסליחות רק אחרי חזרת הש"ץ. בנוסח איטליה, נהגו לומר את כל הקינות בתוך ברכת ירושלים עד לתקופה האחרונה (כך הוא עדיין במחזור שד"ל), אך בדורות האחרונים נוהגים לומר רק את הקרובה בתוך חזרת הש"ץ (כך נוהגים בבית כנסת האיטלקי בירושלים, אך בקצת קהילות באיטליה אפילו את זה לא אומרים), ושאר הקינות אומרים מיד אחרי חזרת הש"ץ.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שו"ת הר"י מיגאש (סימן רד): "וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א".
  2. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007.
  3. ^ 1 2 3 4 5 אפרים חזן, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, באתר הפיוט והתפילה.
  4. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990.
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"ח.
  6. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב'.
  7. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב', וראו טור סימן אורח חיים מו, ועוד.
  8. ^ בלשון העממית, כפי שהייתה מקובלת אצל האשכנזים, נהוג היה לכנות את כלל הפיוטים לתפילת שחרית "יוצרות" לרבות את הקרובות שבחזרת הש"ץ.
  9. ^ התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, משה יצחק אלבוגן, עמ' 47 9א על הקדושה.
  10. ^ שירת הקדש העברית בימי הביניים, עזרא פליישר, פרק תקופת הפייטנות הקלאסית, ה'מי כמכה', עמ' 230.
  11. ^ ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו / כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני / לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת. ראו איתי מרינברג, ישמח משה – ברכה או פיוט?, באתר הפיוט והתפילה (קיצור הוויכוח בעניין אמירתו ומקורות על כך).
  12. ^ בנוסח אשכנז ובחלק מקהילות נוסח ספרד מחליפים את נוסח "והאופנים" לנוסח הבא: "וְהַחַיּוֹת יְשׁוֹרֵרוּ / וּכְרוּבִים יְפָאֵרוּ וּשְׂרָפִים יָרֹנּוּ / וְאֶרְאֶלִּים יְבָרֵכוּ פְּנֵי כָּל חַיָּה וְאוֹפַן וּכְרוּב לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים" אמנם במנהג המערבי אין מחליפים את הנוסח בימים נוראים.
  13. ^ 1 2 3 שולמית אליצור, לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, עמ' 16
  14. ^ מו, ג
  15. ^ ראש השנה יא, א
  16. ^ שולמית אליצור, לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, עמ' 21
  17. ^ שולמית אליצור, לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, עמ' 17-19
  18. ^
  19. ויקיטקסט רבי אברהם אבן עזרא על קהלת - המחאה על לשון הפיוטים, באתר ויקיטקסט
  20. ^ פרויקט בן-יהודה, באתר פרויקט בן-יהודה. אפשר לסנן לפי "עת עתיקה ופיוט" ו "ימי הביניים והרנסאנס"
  21. ^ אוצר זמירות