פילגש בגבעה

”...וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה...”
פסל מאת ג'יאצ'ינטו ויגני, 1847.

פִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הוא סיפור מקראי המופיע בספר שופטים (פרקים י"ט–כ"א) וחותם את הספר. הסיפור עוסק באיש לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח אצל אפרתי המתגורר במקום. בלילה מתגודדים בני העיר ודורשים להוציא אליהם את האיש הזר למען ידעוהו. במקום זאת, מוסר לידיהם הלוי את פילגשו והיא נאנסת באכזריות ומתה.

למחרת הבוקר, לאחר מות פילגשו בסוף ליל העינויים, הלוי מבתר את גופתה ושולח נתח אל כל אחד משבטי ישראל. מזועזעים, יוצאים השבטים בעצת ה'^[1] למלחמת נקם נגד שבט בנימין, שבסופה נותרים מבנימין רק שש מאות גברים שהצליחו להימלט. בני השבטים נשבעים שלא להשיא את בנותיהם לאנשי בנימין שנמלטו, אך כעבור זמן מתחרטים על השבועה בשל ההבנה כי מימושה יגרום להכחדת שבט מישראל.

כדי לעקוף את הנדר, שולחים השבטים אלפי לוחמים אל העיר יבש גלעד, שאיש מתושביה לא השתתף במלחמה או במעמד השבועה, והורגים את כל תושביה פרט ל-400 בתולות על מנת לתת אותן כנשים לבני בנימין. היות שנותרו בשבט עוד 200 גברים שנזקקו לנשים, הרשו להם יתר השבטים לחטוף בתולות המחוללות בכרמים בחג ה' בשילה.

הסיפור נפתח ונחתם בהזכרת היעדרו של מלך לבני ישראל באותם ימים, נושא שבו יעסקו הספרים הבאים בסדר ספרי התנ"ך. חוקרי מקרא רואים בסיפור כולו אלגוריה תעמולתית נגד שאול המלך, בן שבט בנימין, מטעם סופרים יהודאים שהזדהו עם בית דוד.

הסיפור המקראי

הלוי ופילגשו

איש משבט לוי הגר בהר אפרים לקח פילגש מבית לחם יהודה. האישה מרדה בו וברחה אל בית אביה שבבית לחם, ושם שהתה במשך ארבעה חודשים.^[2] לאחר מכן, הגיע אליה האיש לשכנע אותה לחזור. לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, שניסה להשאיר אותם עוד ועוד שם (ייתכן שחשש מהסכנות שבדרך, חשש שאכן התאמת), יצאו האיש, פילגשו ונערו לעת ערב על דרך ההר צפונה לכיוון עירם. כאשר הגיעה שעת החשכה הם היו ליד ירושלים, שבאותה תקופה הייתה עיר יבוסית.

האיש סירב לעצת נערו ללון בירושלים, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה" (שופטים, י"ט, ט'–י"ב), והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין - גבעה או רמה.

אירוח בגבעה

ביתור גופת הפילגש, ציור מימי הביניים

הם המשיכו ברכיבתם, והשמש שקעה כאשר היו ליד גבעה, שם ישבו ברחוב וחיכו, לשווא, שיהיה מי שיאסוף אותם ללון בביתו. רק איש זקן שמוצאו מהר אפרים, שהגיע מהשדה הציע להכניסם לביתו, להאכילם ולהשקותם. בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה לאונסו או להתעלל בו. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ויעץ שבמקום זאת הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האורח את פילגשו בכוח החוצה, ושם התעללו ואנסו אותה בני העיר כל אותו הלילה.

לפנות בוקר שילחו אותה והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית. כאשר קם האיש הלוי בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. הלוי אמר לה לקום וכשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר אם כי פרט זה נותר מעורפל), לקח אותה לביתו ושם ביתר את גופתה לשנים עשר נתחים ושילחם לכל חלקי הארץ.

מלחמה בשבט בנימין

העם, מזועזע קשות, נקהל כאיש אחד אל העיר מצפה, שם ביקשו מאנשי שבט בנימין להסגיר לידיהם את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות. לאחר שאנשי בנימין סירבו, הם הכריזו מלחמה על שבט בנימין, בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו שלא לתת מבנותיהם לבני שבט בנימין לנשים.

המלחמה התנהלה בשלוש מערכות. בשתיים הראשונות הפסידו בני-ישראל למרות עדיפותם המספרית הגדולה (400,000 לעומת 26,700 לוחמים), ולמרות עידוד של האורים ותומים ששאלו בהם האם לעלות למלחמה, ובכל אחד מהימים נהרגו עשרות אלפי לוחמים מישראל (22,000 ביום הראשון ו-18,000 ביום השני). רק במערכה האחרונה ניצחו ישראל את בני בנימין, על ידי הצבת מארב, בדומה לתכסיס ששימש את יהושע במלחמת העי. בניצחון זה הכו כמעט את כל בני בנימין, ושרפו באש את עריהם. רק שש מאות איש מבני בנימין נותרו בחיים.

בני בנימין חוטפים את בנות ישראל המחוללות בכרמים בשילה, בהתאם להסכמה שהושגה עם יתר השבטים, איור מתוך תנ"ך מורגן

לפי המסורת, הכרזת המלחמה על בנימין נערכה בכ"ג בשבט, ובתאריך זה נוהגת תענית צדיקים לרוצים להחמיר על עצמם.^[3]

הצלת שבט בנימין

לאחר הניצחון, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. עקב כך החליטו לממש את השבועה להרוג את מי שלא השתתף במלחמה. לאחר מפקד התגלה שאיש מיושבי העיר יבש גלעד לא נמצא במקום, ולפיכך נשלחו 12,000 לוחמים לפשוט על העיר ולהרוג את כל תושביה פרט לארבע מאות בתולות, אותן הביאו כנשים בשביל אנשי בנימין.

אולם מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין, עדיין חסרו מאתיים בתולות עבור שאר הגברים. על כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (ט"ו באב, על פי המסורת), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

בפרשנות המסורתית

לדעת רוב הפרשנים, הסיפור בא לבטא כי התקופה בה לא הייתה מלוכה בישראל הייתה רעה מאוד: ”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק כ"ה). חלק מהפרשנים מסבירים שהסיפור שובץ בסוף ספר שופטים כדי ליצור הנגדה בין סיפורי 'אין מלך בישראל' לסיפור הראשון של תקופת 'יש מלך בישראל' - הלוא הוא סיפור מלחמת שאול בנחש העמוני. בסיפור ההוא נחלצו כל ישראל לסייע לאנשי יבש גלעד, לעומת סיפור פילגש בגבעה שם הלכו והשמידו את העיר ההיא. הרעיון המבוטא מפרשנות זו הוא השוואה בין המוסר שתקופת המלכים נותנת לחיים ולהיסטוריה לעומת השפל המוסרי והברבריות של תקופת השופטים, ואת הדעה כי ללא הנהגה מסודרת, עלולה אחדות העם להתפורר עד כדי מלחמת אזרחים.

מעטים מן הפרשנים המודרניים דווקא רואים בסיפור מעשה חיובי, המתאר את אחדות ישראל במלחמתו בעוול. לשיטתם, המילים "אין מלך בישראל" הושתלו בסיפור מאוחר יותר, ואין הן משקפות את כוונתו המקורית של הסיפור ^{[דרוש מקור]}.

השוואה לסיפור סדום

סיפור זה זהה בפרטים רבים (אף סגנוניים) לסיפור סדום ומהווה סיפור ראי שלו. אורחים המגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח המתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר המנסים לתקוף את האורחים מינית, ניסיונו של בעל הבית להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, דחיית ההצעה בידי התוקפים, ובסופו של דבר השמדתם של האנשים הרעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם. הדמיון לסיפור סדום מהווה תוכחה של הכותב.

טבלת השוואה בין שני הסיפורים:

סיפור סדום (בראשית יט)	סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט)
וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.	וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת	וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם	וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ.
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.	וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת
וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ.	וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא
הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם	הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

למרות ההשוואה בין הסיפורים, כותב הרמב"ן^[4] על סיפור פילגש בגבעה כי ”אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה, איננו כמוהו לרוע” ומבאר את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים:

האיש ופילגשו מוצאים הכנסת אורחים בגבעה. ציור מעשה ידי יאן ויקטורס, 1644

• מטרת בני בנימין לא הייתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא היו מתאווים לחטוא במשכב זכר, ובדיעבד הסתפקו במשכב עם הפילגש.
• האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
• בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" (שם יט כב), שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
• אנשי העיר שאנסו את הפילגש, לא התכוונו להרוג אותה, אלא היא מתה מרוב הביאות.

הרמב"ן מרחיב לבאר על פי דרכו את השתלשלות האירוע, את הנחיות האורים ותומים, ואת האבדות הרבות במלחמה שהגיעו בעקבותיהן, שהיו תוכניתו של אלוהים, להיפרע מכל המעורבים שלא נהגו כשורה.

קשיים כרונולוגיים

אף על פי שהסיפור מופיע בסוף ספר שופטים, מוזכר בו^[5] הכהן הגדול פינחס בן אלעזר כחי עדיין. ההסבר המקובל הוא שהסיפור אכן התרחש בראשית ימי השופטים, אך נכתב בסופו כי בתחילה מרוכזים סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, ולקראת סוף הספר הובאו שני סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, והמוטיב החוזר בהם הוא "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", סיפור פילגש בגבעה וסיפור פסל מיכה.^[6] הבאת שני סיפורים העוסקים בנושא אחד הביאה למסקנה כי מבחינה כרונולוגית לא התרחשו המעשים דווקא בסוף תקופת השופטים, וכי הסיפור מופיע בסוף הספר על פי סדר ענייני ולא סדר כרונולוגי.^[7]

במחקר האקדמי

בסיפור פילגש בגבעה ישנם קישורים רבים לדמותו של שאול המלך: כמו במלחמה נגד נחש העמוני, גם בשופטים י"ט-כ"א מכונסים שבטי ישראל באמצעות פיזור נתחי גופה בגבולם, והעיר יבש גלעד ממלאת תפקיד חשוב. סמליות אחרת מתבטאת במיקומים, כשהלוי הנזכר זוכה ליחס מיטיב בבית לחם (עיר הולדתו של דוד), מעדיף שלא ללון ביבוס (היא עיר דוד) ומבכר על פניה את גבעה, בירתו של שאול, שם הוא כמעט וחווה מעשה סדום ופילגשו נאנסת ונהרגת. יבש גלעד, מוקד נוסף המזוהה עם שאול, מוצגת אף היא כמשתמטת מהמלחמה.

מתקפה על בית שאול

הלוי מוצא את פילגשו המתה בפתח הבית, 1839

לאור אפיון הסיפור כעוין לשבט בנימין בכלל ולשאול בפרט, ישנה הסכמה נרחבת על כך שמעשה פילגש בגבעה הוא תעמולה המכוונת נגד שאול ישירות או נגד שבט בנימין (שזכרו של המלך, או לפחות מסורת מיתולוגית בעניינו, היו מקור לגיטימציה שלטונית עבור השבט), שנכתבה או נערכה על ידי סופרים יהודאים שפעלו מטעם המלך דוד עצמו, ביתו, או לפחות בשם המסורת בעניינם שהקנתה לגיטימציה שלטונית ליהודה.

הדמיון בין הלוי לאלקנה הוצג על ידי שרה מילשטיין, יחד עם רכיבים אחרים בטקסט, כראיה לכך שהסיפור המקראי במעשה הפילגש ובשמואל א' פרק א' מעיד על הטיה ושכתוב הדרגתיים של נרטיבים ישנים אודות שאול המלך. סיפורים אלו הציגו אותו באור חיובי, והיו ידועים במרחב הישראלי הקדום מכדי שסופרי יהודה יוכלו למחקם סתם. תחת זאת, הם שינו אותם באיטיות. סיפור לידתו של שאול לאלקנה ולחנה (אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי... וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ ליהוה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוה) הפך לסיפור לידתו של שמואל, וכנגד סיפור המלחמה בנחש נוצר מעשה הפילגש כתעמולה כמעט-פארודית, הנוטלת את כל רכיביו (הלוי שקול לשאול ועוד) אך מציגה אותם באור שלילי.^[8]

גם פרופ' יאירה אמית, בהתבססה על הדמיון הרב בפרטים שבין פרשת פילגש בגבעה לחייו של שאול המלך, מציעה פרשנות לפיה הסיפור "הושתל" בספר שופטים על מנת להכין את הקורא למפלת בית שאול המובאת בספר הבא, ותפקידה לעצב דעה קדומה נגד שאול.^[9]

על פי פרשנים מסורתיים ההשוואה המודגשת לסיפור שאול (שמות הערים יבש גלעד וגבעה, ביתור גופה לשנים עשר חלקים והדגשת היציאה למלחמה "כאיש אחד") מכוונת כדי להדגיש את השינוי שנוצר מתקופת השופטים שבה יצאו כל העם מאוחדים למלחמה אך כנגד שבט אחר, לעומת המצב כאשר ישנו מלך שמאחד את כולם ומוביל אותם למאבק כנגד אויב חיצוני^[10].

תיארוך הטקסט

חוקרי מקרא מעריכים כי בטקסט נעשו עריכות רבות, ושאלת מועד חיבורו או עריכתו הסופית היא מושא להשערות שונות. חוקרים רבים סוברים שסיפורי הבתולות בשילה וכיבוש יבש גלעד חוברו יחדיו ממקורות קדומים יותר.^[11] פרק י"ט נחשב לחלק הקדום של הסיפור.

אף שיש דעות המקדימות את מקור הסיפור לשאול ודוד ממש, ורואות בהם דמויות קונקרטיות,^{[דרוש מקור]} השערה אחרת היא שהסיפור משקף ניסיון למזג בין המסורות הספרותיות של יהודה ובנימין, לאחר הסיפוח של נחלת השבט לממלכה הדרומית בתקופת הכיבוש האשורי במאה השמינית לפנה"ס, או אולי בימי המלך מנשה. לפי השערה זו, בידי בנימין היה נרטיב ארכני שבו תואר כבעל מעמד מועדף בישראל, לא רק בהקשרו של שאול, והיהודאים ביקשו להבליע אותו אל תוך ההיסטוריה המקראית שלהם תוך המעטת חשיבותו של השבט.

ראו גם

• איש הישר בעיניו יעשה
• תל אל פול
• ספר שופטים

לקריאה נוספת

• בן ציון לוריא, "פרשת פילגש בגבעה", בתוך: עיונים בספר שופטים, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, י', תשכ"ו, עמ' 463–494.
• רייך, רחל, מעשה "פילגש בגבעה" - ניתוח ספרותי, הוצאת ראובן מס, 2016.
• שנהר, עליזה, אהובות ושנואות - נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה. חיפה: פרדס, 2011, עמ' 213–240.
• רייך, רחל, האשה אשר נתתה עמדי-נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל אביב: הילל בן חיים, 2005, עמ' 119–127.
• יגאל אריאל, "פילגש בגבעה", בתוך עוז וענווה: עיונים ביהושע ושופטים, מדרשת הגולן, חיספין, 1995, 349-372.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:פרשת פילגש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פילגש בגבעה

• עדי אביטל-רוזין, רצויות, דחויות, קדושות ופרוצות: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בשופטים יט ובראשית יט, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• פילגש בגבעה, באתר מט"ח
• אביטל גולדנר, עיונים בפרשת פילגש בגבעה, מגדים יד
• מדן, יעקב, "מה חרי האף הגדול הזה: עיון בפרשת פילגש בגבעה", מגדים נ, תשס"ט, עמ' 79 - 133.
• יהודה קיל, בימים ההם אין מלך בישראל, מתוך הגיונות במקרא ובחינוך
• רחל רייך, אנונימיות כאמצעי ספרותי בשופטים יט-כ, מתוך "בית מקרא"
• הרב יעקב אריאל, הפילגש - מעמדה ההלכתי במקרא, מגדים ח
• שופטים יט עם פירוש ומפה באתר ויקיהדות
• פרופ' יאירה אמית, פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים יט- כא)
• חוה שלום-גיא, "אל אחי, אל תרעו" - בין פרשת פילגש בגבעה לסיפור סדום
• ד"ר בועז סתוי ויותם שטיינמן, אונס, רצח, מלחמה: סיפור פילגש בגבעה, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 11 במאי 2020
• מידע על פילגש בגבעה בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ספר שופטים, פרק כ', פסוקים י"ח–כ"ח
2. אך על פי מצודת ציון, שנה וארבעה חודשים. "יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" וימים בתנ"ך ללא מספר - שנה, כמו "תשב הנער (כתיב, קריא: הנערה) איתנו ימים או עשור" (בראשית כה, נה)
3. מגילת תענית בתרא
4. בפירושו על התורה בראשית פרק יט פסוק ח
5. שופטים, כ', כ"ח
6. כמו רש"י בביאורו בפרק יז פסוק א, אמנם הוא לא הסביר מדוע.
7. אכן, ישנן גם דעות שהסיפור כן התרחש אחרי הסיפורים הקודמים בספר, דהיינו, אחר ימי שמשון (ראו דיון בדבר בפירוש רבי יצחק אברבנאל לתחילת פרק יז בספר שופטים).
8. Sara J. Milstein, Tracking the Master Scribe: Revision through Introduction in Biblical and Mesopotamian Literature. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 174-207.
9. פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים יט- כא), מחברת: יאירה אמית, טבת-אדר ב' תשנ"ב
10. אמנון בזק, מקבילות נפגשות - מקבילות ספרותיות בספר שמואל
11. להסכמה גם של חוקרים המסייגים זאת, כמו צבי ברטלר, ראו:‏ Katherine Southwood, Marriage by Capture in the Book of Judges: An Anthropological Approach. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2017. עמ' 6–10. לעריכות: עמ' 30 שם.