פילוסופיה בריטית (באנגלית: British philosophy) הוא מונח בהיסטוריה של הרעיונות שמתייחס למסורת הפילוסופית של העם הבריטי.
קנת מתיווס (Kenneth Matthes) מנה כמה מן המאפיינים הבולטים של הפילוסופיה הבריטית: "שכל ישר, אי חיבה לסיבוך, העדפה חזקה של הקונקרטי על פני המופשט ומתודה של יושרה גמלונית מסוימת שבה משובצת באופן מזדמן פנינה פיוטית".[1]
אנסלם מקנטרברי (~1033 – 1109) היה פילוסוף ותאולוג חשוב של הכנסייה הקתולית, שכיהן בתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי בין השנים 1093 ל-1109. אנסלם ידוע בתור ההוגה שניסח את הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוהים ושל תאוריית שיבועת[דרושה הבהרה] הרצון של הכפרה. יצירותיו של אנסלם נחשבות לפילוסופיות כמו גם תאולוגיות מאחר שהן שואפות להגדיר את עקרונות האמונה הנוצריים, הנלקחים באופן מסורתי כאמת גלויה, כמערכת רציונלית.[2]
רוג'ר בייקון (~1214–1294), הידוע גם בשם דוקטור מיראביליס (Doctor Mirabilis; מלטינית : "הדוקטור המופלא"), היה פילוסוף אנגלי ונזיר-פרנציסקני אשר שם דגש ניכר על שיטות אמפיריות על פני ידיעות שמקורן במסורת, ועל כן לפעמים הוא מוכר כאחד התומכים האירופים המוקדמים בשיטה המדעית.[3] הוא הושפע מיצירותיהם של אפלטון ואריסטו באמצעות פילוסופים מוסלמים מוקדמים כמו אבן סינא ואבן רושד.[4][5][6]
ג'ון דנס סקוטוס (~1265 - 8 בנובמבר 1308) היה פילוסוף ותאולוג סקוטי חשוב שפעל בשיא ימי הביניים.
ויליאם איש אוקאם (~1288 - 1348~) היה נזיר פרנציסקני אנגלי ופילוסוף סכולסטי. הוא ידוע בעיקר בזכות העיקרון המפורסם המיוחס אליו – תערו של אוקאם. מונח זה מסכם עיקרון שהביע בקטעים כגון Numquam ponenda est pluralitas sine necessitate (אין להעמיד ריבוי ללא צורך)[7][8] ו-Frustra fit per plura quod potest fieri per pauciora (אין טעם לעשות עם יותר דברים שאפשר לעשות עם פחות).[9] בדרך כלל משתמשים בעיקרון כדי לבחור בין שתי השערות או על ידי "גילוח" הנחות מיותרות או חיתוך של שתי מסקנות דומות.
פרנסיס בייקון (1561–1626) היה בנוסף להיותו פילוסוף גם מדינאי, מדען, עורך דין, משפטן וסופר אנגלי. ידוע שהוא מת מדלקת ריאות שנדבקה בזמן שחקר את ההשפעות של הקפאה על שימור הבשר. הוא כיהן גם בתור התובע הכללי והלורד קאנצלר של אנגליה. אף על פי שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה בבושת פנים, הוא השפיע רבות על הפילוסופיה האנגלית באמצעות יצירותיו, במיוחד כדוגל פילוסופי ומתרגל[דרושה הבהרה] של השיטה המדעית וחלוץ המהפכה המדעית.
בייקון כונה אבי האמפיריציזם.[10] יצירותיו ביססו והפכו לפופולריות מתודולוגיות דדוקטיביות לחקירה מדעית, שנקראו לעיתים קרובות "השיטה הבקוניאנית", או פשוט, השיטה המדעית. הדרישה שלו להליך מתוכנן של חקירת כל הדברים הטבעיים סימנה תפנית חדשה במסגרת הרטורית והתאורטית של המדע, שחלק גדול ממנה עדיין מקיף תפיסות של מתודולוגיה נכונה כיום. מסירותו הובילה כנראה למותו[דרושה הבהרה], ולכן הכניסה אותו לקבוצה היסטורית נדירה של מדענים שנהרגו בניסויים שלהם.
תומאס הובס (1588–1679) היה פילוסוף אנגלי, המוכר היום בזכות עבודתו על פילוסופיה פוליטית. ספרו "לוייתן" משנת 1651 היה הבסיס לרוב הפילוסופיה הפוליטית המערבית מנקודת המבט של תאוריית אמנה חברתית.[11]
הובס תרם למגוון רחב של תחומים אחרים, בהם היסטוריה, גאומטריה, פיזיקה של גזים, תאולוגיה, אתיקה, פילוסופיה כללית ומדע המדינה. תיאורו של הטבע האנושי כשיתוף פעולה אינטרסנטי הוכיח את עצמו כתיאוריה מתמשכת בתחום האנתרופולוגיה הפילוסופית. הוא היה אחד ממייסדי המטריאליזם הפילוסופי.
שלושת האמפיריציסטים הבריטיים ה'קלאסיים' בראשית העידן המודרני היו ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום.
המונח "אמפיריציזם בריטי" מתייחס לרוב למסורת הפילוסופית בבריטניה של הוגים אלה (אם כי למסורת זו היו קודמים בבריטניה המשתרעים עד לרוג'ר בייקון).
למרות שברקלי היה אירי, הוא כונה בריטי כבן מחוז קילקני, שהיה בתקופתו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.
ג'ון לוק (1632–1704) היה אמפיריציסט בתחילת התקופה המודרנית של הפילוסופיה. ובניגוד לרנה דקארט, הוא קבע שכל מושאי ההבנה הם רעיונות, שבהם קיימים רעיונות בנפש. אחת ממטרותיו בעבודתו "מסה על שכל האדם" היא להתחקות אחר מקורם של רעיונות. אין רעיונות מולדים "מוטבעים על המוח" מלידה, וכל הידע מושרש בניסיון (טאבולה ראסה). יתר על כן, ישנם גם רעיונות פשוטים ורעיונות מורכבים. רעיונות פשוטים נכנסים דרך החושים, והם פשוטים ולא מעורבבים. רעיונות מורכבים הם רעיונות פשוטים ששולבו וקשרו יחד באמצעות הפעילות המופשטת של הנפש.
לוק אחראי גם לתיאוריה מוקדמת של זהות אישית. הוא חשב שהיותנו אותו אדם מעת לעת מורכבת, לא בכך שיש לנו אותה נשמה או אותו גוף, אלא מאותה סדרה של קשרים פסיכולוגיים. עבור לוק, להיות אדם זה להיות ישות חושבת אינטליגנטית שיכולה להכיר את עצמה כעצמה, אותו דבר חושב בזמנים ובמקומות שונים.
ג'ורג' ברקלי (1685–1753) היה פילוסוף אירי שכיהן כבישוף של קליין (Bishop of Cloyne) מ-1734 ועד מותו. הוא היה אמפיריציסט בריטי,[12] אימטריליסט ואידיאליסט. רבים מרעיונותיו החשובים ביותר הוצגו לראשונה ב"מסה על עקרונות דעת האדם", עבודה שהייתה ביקורתית על הפילוסופיה של ג'ון לוק. ברקלי הסכים עם לוק שיש עולם חיצוני שגרם לרעיונות בתוך המוח, אבל ברקלי ביקש להוכיח שגם העולם החיצון מורכב מרעיונות בלבד.
ברקלי חשב שהרעיונות שברשותנו יכולים להידמות רק לרעיונות אחרים (לא לאובייקטים פיזיים), ולכן העולם החיצוני אינו מורכב מצורה פיזית, אלא מרעיונות. העולם הזה קיבל היגיון וקביעות על ידי כוח אחר, שברקלי הגיע למסקנה שהוא אלוהים. ברקלי מפורסם בזכות המוטו שלו "to exist is to be perceived, or to perceive" (להיות זה להיות נתפס, או לתפוס).
דייוויד יום (1711–1776) היה פילוסוף, כלכלן והיסטוריון סקוטי. יצירותיו העיקריות, "מסכת על טבע האדם" (1739–1740), "חקירה בנוגע להבנה האנושית" (1748), "חקירה בדבר עקרונות המוסר" (1751) ודיאלוגים "לגבי דת טבעית" (1779) נותרו בעלי השפעה רבה.[13] רעיונותיו לגבי רצון חופשי ודטרמיניזם, סיבתיות, זהות אישית, אינדוקציה ומוסר עדיין מעוררים דיון. יום הוא אבי "בעיית האינדוקציה" ו"בעיית הראוי-מצוי".
אדם סמית (1723–1790) היה פילוסוף מוסרי סקוטי וחלוץ הכלכלה הפוליטית. סמית כתב את "התיאוריה של רגשות מוסריים" ו-"מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות (עושר העמים)". האחרון, נחשב למגנום אופוס שלו וליצירה המודרנית הראשונה של הכלכלה.
סמית' למד פילוסופיה מוסרית באוניברסיטת גלאזגו ובאוניברסיטת אוקספורד. לאחר שסיים את לימודיו, הוא נשא סדרה מוצלחת של הרצאות פומביות באדינבורו, מה שהוביל אותו לשתף פעולה עם דייוויד יום במהלך תקופת ההשכלה הסקוטית. סמית' השיג פרופסורה בגלאזגו בהוראת פילוסופיה מוסרית, ובמהלך תקופה זו כתב ופרסם את Theory of Moral Sentiments.
ג'רמי בנת'ם (1748–1832) ידוע כמי שהתחיל את מסורת התועלתנות הקלאסית בבריטניה. תועלתנות היא תיאוריה תוצאתית של אתיקה נורמטיבית הגורסת שמעשה הוא נכון מבחינה מוסרית אם ורק אם מעשה זה ממקסם את האושר או ההנאה. אומרים שהתועלתנות הקלאסית היא נהנתנית מכיוון שהיא רואה בהנאה את הטוב המהותי היחיד ואת הכאב כרע המהותי היחיד.[14]
תועלתנות תוארה על ידי בנת'ם כ"עיקרון האושר או האושר הגדול ביותר".[15] התועלתנות של בנת'ם ידועה בטענה שיש להשתמש בחשבון הפליציפי (Felicific calculus) כדי לקבוע את נכונותם וחוסר הצדק של המעשים. הוא עושה זאת על ידי מדידת כמות הכאב וההנאה עבור מעשים שונים. בנת'ם חשב שההנאה והכאב מתפרקים ביחידות נפרדות הנקראות הודונים ודולורים.
ג'ון סטיוארט מיל (1806–1873) היה מן ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-19. הוא תרם רבום לתיאוריה החברתית, התיאוריה הפוליטית ולכלכלה הפוליטית.
תפיסת חירות האדם שלו הצדיקה את חירותו של הפרט בניגוד לשליטה בלתי מוגבלת של המדינה ושל עריצות הרוב.[16] ספרו הבולט בתחום זה הוא "על החירות".
מיל גם המשיך במסורת של בנת'ם לקדם ולהגן על התועלתנות. ספרו של מיל "תועלתנות" הוא אפולוגטיקה פילוסופית על תועלתנות.
מיל כתב ופעל למען זכויות לנשים, חיבורו הבולט בתחום זה הוא "שעבוד האישה".
הנרי סידג'וויק (אנ') (1838–1900) התמקד גם הוא בתועלתנות. הוא אחד המייסדים והנשיא הראשון של החברה למחקר נפשי (Society for Psychical Research), חבר באגודה המטפיזית (Metaphysical Society) ותמך בהשכלה לנשים (אנ'). ב-1874 פורסם ספרו המרכזי שיטות האתיקה (The Methods of Ethics).[17] ספר זה סימן במובנים רבים את שיא המסורת התועלתנית הקלאסית. הפילוסוף התועלתני העכשווי פיטר סינגר טען שספר זה "הוא פשוט הספר הטוב ביותר על אתיקה שנכתב אי פעם".[18]
האידיאליזם הבריטי הייתה תנועה דומיננטית בבריטניה מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. בין האידליסטים הבולטים נמנים תומאס היל גרין, פרנסיס הרברט ברדלי, וג'ון מקטאגרט.
הפילוסופיה האנליטית התבססה על האמפיריציזם הבריטי המסורתי, שעודכנה כדי להתאים להתפתחויות החדשות בלוגיקה שחלו על ידי המתמטיקאי הגרמני גוטלוב פרגה. היא שלטה בפילוסופיה בעולם דובר האנגלית מאז תחילת המאה ה-20.
דמות מרכזית נוספת בפילוסופיה האנליטית היא הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין שפעל בעיקר בבריטניה.
ג'ורג' אדוארד מור (1873–1958) היה פילוסוף אנגלי. אחד ממייסדי המסורת האנליטית, יחד עם ראסל, שהוביל עמו את 'המרד נגד האידיאליזם הבריטי' בתחילת המאה העשרים.[19]
מור ידוע היום בעיקר בזכות הגנתו על אי-נטורליזם אתי (Ethical non-naturalism), הדגשתו על השכל הישר בשיטה הפילוסופית והפרדוקס הנושא את שמו (Moore's paradox). הוא היה מוערץ על ידי פילוסופים אחרים והשפיע עליהם, וגם על ידי קבוצת בלומסברי. בניגוד לעמיתו ראסל, מור לא מוכר כיום מחוץ לפילוסופיה האקדמית. חיבוריו של מור ידועים בסגנון כתיבתו הברור, המושכל, ובגישתו השיטתית והסבלנית לבעיות פילוסופיות.
ברטראנד ראסל (1872–1970) הוביל את 'המרד נגד האידיאליזם הבריטי' בתחילת שנות ה-1900, יחד עם ג.א. מור. הוא הושפע מגוטלוב פרגה, והיה המנטור של לודוויג ויטגנשטיין. הוא נחשב לאחד מבכירי הלוגיקנים של המאה ה-20.[20] לשתי עבודות הייתה השפעה ניכרת על לוגיקה, מתמטיקה, תורת הקבוצות, בלשנות ופילוסופיה: הוא כתב יחד עם אלפרד נורת' ווייטהד את פרינקיפיה מתמטיקה, ניסיון לבסס את כל האמיתות המתמטיות ממערכת של אקסיומות תוך שימוש בכללי היסק ובלוגיקה מתמטית. חיבורו הפילוסופי "על הציון" (On Denoting) משנת 1905 נחשב למאמר פרדיגמטי בזרם האנליטי.[21] במאמר זה פיתח לראשונה את תורת התיאורים (theory of descriptions) שלו, שהייתה לה שפעה עמוקה בפילוסופיה של השפה ובניתוח של תיאורים מוגדרים (Definite description).
ראסל היה פעיל אנטי-מלחמתי בולט; הוא דגל בסחר חופשי ובאנטי-אימפריאליזם.[22][23] ראסל נכנס לכלא בגלל הפעילות הפציפיסטית שלו במהלך מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר, הוא פעל נגד אדולף היטלר, ואז מתח ביקורת על הטוטליטריות והסטליניסטית, תקף את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, ותמך בפירוק מנשק גרעיני.[24]
בשנת 1950, זכה ראסל בפרס נובל לספרות, "בהכרה בכתביו המגוונים והמשמעותיים שבהם הוא דוגל באידיאלים הומניטריים ובחופש המחשבה".[25]
סר אלפרד ג'ולס אייר (1910–1989), היה פילוסוף אנליטי בריטי הידוע בקידום הפוזיטיביזם הלוגי בהשפעת החוג הוינאי, במיוחד בספריו שפה, אמת ולוגיקה (1936) ובעיית הידע (1956).
פילוסופיית של שפת היומיום (Ordinary language philosophy) היא אסכולה פילוסופית הניגשת לבעיות פילוסופיות מסורתיות כמו שורשיות באי-הבנות שהפילוסופים מפתחים על ידי שכחת מה המשמעות של מילים בשימוש היומיומי שלהן.
גישה זו כוללת בדרך כלל הימנעות מתאוריות פילוסופיות לטובת תשומת לב רבה לפרטי השפה היומיומית. לפעמים נקראת גם "פילוסופיית אוקספורד", היא מקושרת בדרך כלל לעבודתם של מספר פרופסורים באוקספורד מאמצע המאה: בעיקר ג'ון אוסטין, וגם גילברט רייל, ה.ל.א. הארט ופיטר סטרוסון.
פילוסופים בריטיים אחרונים הפעילים במיוחד בפילוסופיה של הדת כללו את אנטוני פלו, ק.ס לואיס וג'ון היק.
פילוסופים מוסריים ופוליטיים חשובים כללו את ישעיה ברלין, ברנארד ויליאמס, ר. מ. הייר, אלסדייר מקינטייר, רוג'ר סקרוטון פיליפ פטיט, ודרק פרפיט.
הפילוסופים ומבקרי התרבות פרדריק ג'יימסון, מרק פישר, טרי איגלטון, רופרט ריד.
פילוסופים המשוייכים ל"ריאליזם ספקולטיבי": ניק לנד, טימותי מורטון, ריי בראסייה, איאן המילטון גרנט.
{{cite encyclopedia}}
: (עזרה)
On Liberty is a rational justification of the freedom of the individual in opposition to the claims of the state to impose unlimited control and is thus a defence of the rights of the individual against the state.