נתונים כימיים | |
---|---|
מסה מולרית | 318.156 יחידת מסה אטומית מאוחדת |
מזהים | |
קוד ATC | N06AB08 |
מספר CAS | 54739-18-3 |
PubChem | 5324346 |
ChemSpider | 4481878 |
פלובוקסמין (באנגלית: Fluvoxamine) הידועה בשמות המסחריים: לובוקס, פבוקסיל, היא תרופה השייכת לקבוצת התרופות מעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI). השימוש העיקרי בתרופה הוא לטיפול בהפרעת דיכאון קליני והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). שימושים נוספים הם הפרעות חרדה שונות כגון הפרעת פאניקה, חרדה חברתית והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).[1][2]
פרופיל תופעות הלוואי של פלובוקסמין דומה לזה של תרופות אחרות מקבוצת ה-SSRI, והוא כולל ירידה בתיאבון, אי שקט בבטן, עצירות, בחילה, הקאות, שלשולים, כאבי ראש, חרדה, הפרעה בתפקוד המיני, יובש בפה, הרגשת נמנום, כאבי ראש, סחרחורת, והזעה.[3][4]
פלובוקסמין מבחינת פרופיל תופעות הלוואי נסבלת יותר מתרופות אחרות מאותה קבוצה.[1][5]מדובר בעיקר לגבי תופעות הקשורות למערכת הקרדיווסקולרית (אליהן מקושרות בעיקר ציטלופרם ואסציטולפרם).[6]
פלובוקסמין שייכת לקבוצת התרופות מעכבות סלקטיביות של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) שהשימוש העיקרי שלהן הוא נגד דיכאון וחרדה לסוגיה השונים. בנוסף התרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין (SSRI) נמצאו יעילות בטיפול בהפרעות אכילה ובהפרעה דיספורית קדם וסתית.[7] בניסיונות קליניים נמצא ש-SSRI יותר אפקטיביים אצל אנשים עם דיכאון חמור לעומת דיכאון קל.[7]
פלובוקסמין יעילה גם לטיפול בהפרעות חרדה בילדים ובני נוער, כולל הפרעת חרדה כללית, הפרעת חרדה חברתית, הפרעת פאניקה והפרעת חרדת נטישה.[8][9][10]יש דיווחים על יעילות הפלובוקסמין בדיכאון אצל ילדים.
הפלובוקסמין היא התרופה היחידה מתוך קבוצת התרופות מעכבות ספיגת הסרוטונין הסלקטיביות (SSRI) שלא אושרה על ידי ה-FDA בארצות הברית לשימוש נגד דיכאון. היא כן אושרה בארצות הברית להפרעה טורדנית כפייתית (OCD),[11] והפרעת חרדה חברתית.[12]
במדינות רבות, ביניהן אוסטרליה,[13] בריטניה[14], ורוסיה[15] פלובוקסמין משמשת בעיקר לטיפול בדיכאון קליני.
ביפן התרופה אושרה לטיפול ב-OCD, הפרעת חרדה חברתית והפרעת דיכאון קליני.[16]
הנחיות NICE (אנ') בבריטניה אישרו, החל משנת 2005, את השימוש בה להפרעה טורדנית-קומפולסיבית במבוגרים ובמתבגרים בכל גיל וילדים מעל גיל 7.
התרופה פועלת לטווח ארוך, ושומרת על יעילות טיפולית למשך שנה אחת לפחות.[17] כמו כן, נמצא כי יש לה מספר תכונות משככות כאבים בדומה לתרופות מעכבות סלקטיביות של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) אחרות ותרופות נוגדות דיכאון טריציקליות.[18][19]
במחקרים השוואתיים נמצא שתרופות המשלבות השפעה על מסלול הסרוטונין ועל הנוראפינרין מביאות להקלה גדולה יותר. מדובר על תרופות מקבוצות: מעכבי האנזים מונואמין אוקסידאז (MAOI), נוגדי דיכאון טריציקליים (TCA), על אפקסור, ועל מירו. אפשר שהתרופות האחרות אכן מביאות לאחוזים גבוהים יותר של החלמה. המשך התפקיד של ה-SSRI כתרופות מהשורה הראשונה משקפת את הקלות של השימוש, הביטחון, וטווח הפעילות הרחב שלהן.[7]
בסקר שפורסם ב-2012 פלובוקסמין נמצאה יעילה כטיפול נגד דיכאון כשווה לתרופות אחרות כמו: אימיפרמין (imipramine), דזיפרמין (desipramine), קלומיפרמין (clomipramine), אמיטריפטילין (amitriptyline), מיאנסרין (mianserin), מפרופטילין (maprotiline).[17]
ב-2004 מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) פרסם אזהרת קופסה שחורה עבור תרופות נוגדות דיכאון שמזהירה מפני מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית של ילדים ומבוגרים צעירים. אזהרה זו מבוססת על ניתוח בן עשור של נתוני ניסויים קליניים.[20] לאחרונה, ניתוח מחודש ומקיף של נתונים הראה כי מחשבות אובדניות יורדות אצל חולים מבוגרים וגריאטריים שטופלו בתרופות נוגדות דיכאון בהשוואה לפלסבו. לא נמצאו הבדלים עבור בני נוער. אצל מבוגרים, הפחתה ברעיונות התאבדות ובניסיונות התרחשה במקביל לירידה בתסמיני דיכאון. בכל קבוצות הגיל, חומרת דיכאון השתפרה תחת הטיפול התרופתי ובמקביל הייתה ירידה באובדנות. נראה כי תרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיבית של סרוטונין (SSRI), כמו גם במעכבי ספיגה חוזרת של סרונטונין ונוראדרנלין (SNRI), בעלי השפעה מגנה מפני התאבדות המתווכת על ידי ירידה בתסמיני דיכאון עם הטיפול.[7]
לא נצפתה עדות לסיכון עולה בהתאבדות בקרב צעירים שקיבלו תרופות מקובצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין. חשוב לזכור שמעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין כמו כל התרופות נוגדות הדיכאון, נועדו למנוע התאבדות פוטנציאליות בהיותן תרופות נגד דיכאון. בפרקטיקה הקלינית, יש אחוז קטן מהמטופלים שבתחילת הטיפול בתרופת מקבוצת מעכבי הספיגה של הסרוטונין נעשים מודאגים ונסערים. הופעת תסמינים אלו עלולה לעורר או להחמיר מחשבות אובדניות. לכן חולים הסובלים מדיכאון צריכים להיות במעקב צמוד במהלך תקופת הסיכון המרבי, שהיא בימים ובשבועות הראשונים בהם נוטלים את התרופות.[7]
האזהרה של מנהל המזון והתרופות האמריקאי קיימת עד היום למרות שיש רבים החולקים על הבסיס המחקרי עליו היא נשענת.[21]
דיכאון אחרי לידה נחשב למצב חירום במקרי קיצון בהם האם יכולה לפגוע בתינוק או בעצמה, והפסקת הטיפול בתרופה מקבוצת מעכבות הספיגה הסלקטיביות לסרוטונין במהלך ההיריון מביאה לחזרת הדיכאון באחוזים גבוהים: 68-100%. ההשפעה של דיכאון במהלך ההיריון ואחריו על התינוק לא ידועה. לא ידוע שהטיפול בתרופה מקבוצת מעכבות הספיגה הסלקטיביות לסרוטונין במהלך ההיריון מעלה את הסיכון למלפורמציות מולדת של העובר. נראה שהסיכון עבור האם גדול בהפסקת הטיפול מהסיכון לתינוק מהמשך הטיפול[22] אולם הנושא עדיין נחקר.
יש עדויות שילודים לאימהות שלקחו פלובוקסמין במהלך הטרימסטר השלישי להיריון נזקקו לעיתים לאחר הלידה לאחד או יותר מהדברים הבאים: תמיכה נשימתית, האכלה בזונדה ואשפוז ממושך.[23]
יש עדויות מסוימות המצביעות על אפשרות שתינוקות לאימהות שלקחו תרופות מקבוצת מעכבות הספיגה הסלקטביים לסרוטונין במהלך ההיריון, נזקקים יותר לטיפול על רקע ההפסקה הפתאומית של התרופה. לא ידוע על סיבוכים משמעותיים ארוכי טווח לילודים המקושרים לשימוש בתרופות מעכבות ספיגה סלקטיביות לסרוטונין במהלך היריון.[24]
חלק מהרופאים ממליצים על מתן SSRI במהלך ההיריון לנשים השייכות לקבוצת סיכון לסבול מדיכאון אחרי לידה, וכך להגן גם על האם וגם על התינוק.[24]
תרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין ממשמשות לטיפול קוו ראשון לקשישים בהיותם בטוחים ונסבלים לשימוש יחסית לתרופות אחרות. כקבוצה אין להם כמעט השפעות: קרדיו-טוקסיות, אנטי-כולינרגיות, אנטי-היסטמינרגיות, או אלפא-אדרנרגיות. תרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין יכולות לגרום לחסרים קוגניטיביים קלים, זמן דימום מתארך, היפונתרמיה, הארכת QT, והפרעת האיזון בסוכר בדם. כל אלו צריכים להילקח בחשבון בטיפול בבני הגיל השלישי, למרות שהם נדירים.[24] יש לדאוג למעקב אחרי בדיקות דם ואק"ג בהתאם להוראות הרופא. התרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין אפקטיביים לדיכאון אחרי שבץ, ובאופן דרמטי מקטינים את הסימפטום של הבכי.[24]
השימוש בתרופות מעכבות ספיגה סלקטיבית של סרוטונין בילדים ומתבגרים שנוי במחלוקת. מחד יש מחקרים המראים תועלת חד משמעית בשימוש בתרופות אלו. ויש מנגד ההזהרה שניתנה על ידי מנהל התרופות ומהזון האמריקאי מפני עליה באובדנות ובדחפים אימפולסיביים על רקע התחלת טיפול. התרופה היחידה שאושרה לטיפול בדיכאון עבור ילדים ומתבגרים מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים לסרוטונין היא הפלואוקסמין.[24]
למרות שאין הכרה של מנהל התרופות והמזון האמריאקאי בפלובוקסמין כטיפול בדיכאון קליני בילדים ומתבגרים יש עדות לכך שאפשר להשתמש בתרופות מקבוצת מעכבי הספיגה של סרוטונין בדיכאון אצל ילדי ומתבגרים.[25] יש חשש כיום שבשל האזהרה הילדים והמתבגרים לא יקבלו את הטיפול הנדרש וסכנת הדיכאון וההתאבדות תגדל.[26]
פלובוקסמין אושרה לטיפול ב-OCD גם במבוגרים וגם בילדים. היא אחת התרופות המומלצות לטיפול ב-OCD בגילאים שמעל 18 (תרופות מומלצות נוספות: סרוקסאט, לוסטרל, פרוזאק). פלובוקסמין ולוסטרל אושרו לטיפול בילדים עם OCD (גילאי 6 שנים עד 17 שנים). אצל 50% מהסובלים מ-OCD הסימפטומים מתחילים בילדות או בהתבגרות, יותר ממחציתם מגיבים לטיפול תרופתי. התגובה יכולה להיות דרמטית. נתונים ארוכי שנים מחזקים את המודל של OCD כהפרעה גנטית, המתמשכת לאורך החיים, שהטיפול הטוב הוא שימוש רציף בשילוב של תרופות וטיפול CBT לאורך החיים.[24]
המינון של SSRI ל-OCD לרוב גבוה מזה הניתן לדיכאון. התגובה יכולה להיות כבר בשבועות הראשונים לטיפול, אך אפשר שיעברו מספר חודשים עד שתהיה תגובה מקסימלית.[24]
תרופות מקבוצת ה-SSRI מהוות קוו ראשון לטיפול בהפרעת פאניקה. התרופות המומלצות לטיפול בהפרעת פאניקה הן סרוקסאט ולוסטרל. ה-פלובוקסמין אף יעילה כנגד הפרעת פאניקה ומהווה קו שני יחד עם הציפרמיל והפרוזק.[24]
SSRI אפקטיביים בטיפול בחרדה חברתית, ומפחיתים את הסימפטומים ואת חוסר היכולת. אחוזי ההצלחה דומים לאלו של נארדיל (תרופה מקבוצת ה-MAOI) שהיה הטיפול המומלץ בעבר. SSRI יותר בטוחים מבנזודיאזפינים או MAOI ולכן מהווים את טיפול הקו הראשון.[27]
טיפול תרופתי עבור PTSD מכוון לארבע קבוצות של תסמינים: חוויה חוזרת, הימנעות, שינוי לרעה במצב הרוח ובחשיבה, ועוררות. בטיפול לאורך זמן נראה שלתרופות מקבוצת ה-SSRI יש מענה יותר רחב מאשר לקבוצות אחרות של תרופות נגד חרדה ודיכאון (TCAs ו-MAOIs). תרופות מקבוצת ה-SSRI עוזרות לשיפור הן בתסמינים חודרניים והן בתסמינים נמנעים.[27]
במקרים של נשים הסובלות מתסמינים רגשיים וסומאטיים מדי חודש במהלך השלב הלוטאלי של הווסת, פלובוקסמין נמצאה יעילה לטיפול בהפרעה, ובנוסף לה תרופות אחרות מקבוצת ה-SSRI.[27]
תופעות הלוואי היותר שכיחות של הפלובוקסמין קשורות למערכת העיכול. הן נעות מאי נוחות בבטן דרך בחילות, הקאות ושלשולים. הקלה לתופעות הלוואי הללו יכולה לבוא מלקיחת הכדורים אחרי אוכל. כל תופעות הלוואי הקשורות במערכת העיכול הן זמניות ודועכות עם הזמן.[28]
כנגד תופעות הלוואי במערכת העיכול אפשר לנקוט בכמה אמצעים: אפשר לקחת את הכדורים אחרי האוכל. ממומלץ להתחיל את הטיפול בהדרגה, אפשר לחלק את המנות היומיות (לקחת את המנה הקטנה יותר בבקר ואת הגדולה יותר לפני השינה).[28]
הבחילה היא תופעה הנמצאת בקורלציה עם המינון התרופתי.[29]
חלק משמעותי מהאנשים הלוקחים SSRI מאבדים משקל בהתחלה אך יותר מאוחר אפשר שיעלו במשקל. העלייה במשקל היא אחת מתופעות הלוואי המטרידות של כל ה-SSRI.[27] עליה במשקל היא תופעת לוואי הפחות שכיחה בפלובוקסמין לעומת תרופות אחרות ממשפחת ה-SSRI, אך בניגוד לתופעות הקודמות אינה דועכת עם הזמן.[30]
כל התרופות מקבוצת ה-SSRI יכולות לגרום לפגיעה בתפקוד מיני. תופעה זו שכיחה במיוחד במקרים של שימוש ארוך זמן בתרופה. הערכה היא שזה קורה ב-50-80% מהמקרים. התלונות השכיחות: היעדר אורגזמה, אורגזמה מעוכבת, ירידה בליבידו. חלק מהמחקרים טוענים שהתופעה היא תלויית מינון, אך הדבר לא הוכח. בניגוד לתופעות לוואי אחרות הפרעה בתפקוד המיני אינה קשורה לתחילת הטיפול ואינה נעלמת במהלך שבועות ספורים אלא במקרים נדירים. לרוב היא נמשכת לאורך כל הזמן שהתרופה נלקחת.[27]
יש גישות טיפוליות רבות אך אף אחת מהן לא הוכחה כיעילה. ההצעות האפשריות הן ירידה במינון, תוספת תרופה אחרת (ויאגרה או וולבוטרין), החלפה ל-SSRI אחר. בסופו של דבר לעיתים צריך להחליף לתרופה מקבוצה אחרת שאינה משפיעה על התפקוד המיני.[27]
למרות שתופעת לוואי זו אפשרית תחת טיפול בפבוקסיל, היא פחות שכיחה.[27][29]
פבוקסיל כמו כל תרופה מקבוצת ה-SSRI עלולה לגרום חרדה, במיוחד בחודשים הראשונים של הטיפול כאשר בהמשך החרדה יורדת.[30]
תופעת לוואי אפשרית של SSRI כוללת סדציה והפרעות שינה המשתפרות עם הירידה בחרדה ובדיכאון ועם הסתגלות מערכת העצבים לתרופה. אבל עד 25% מהמטופלים ב-SSRI סובלים מהפרעה בשינה ועודף ישנוניות או עייפות מציפה. פבוקסיל יכולה לגרום לנדודי שנה או תחושת ישנוניות. ההמלצה היא לקחת את התרופה בבוקר אם היא גורמת לנדודי שינה ובערב אם גורמת לישנוניות. בהפרעות השינה אפשר לטפל גם בתוספת בנזודיאזפינים או בתרופה אחרת המשרה שינה.[30]
אנשים רבים הלוקחים SSRI מדווחים על חלומות מאוד חיוניים או סיוטים. הם מתארים את השינה כפעילה ("busy"). הפרעות נוספות של שינה כוללות: חריקת שיניים, אי שקט ברגליים, מיוקלונוס.[30]
תופעה שאינה זוכה להתייחסות רבה וקשורה לעיתים קרובות בשימוש כרוני בתרופות מקבוצת מעכבי הספיגה הסלקטיביים של סרוטונין (SSRI). פציינטים מדווחים על: חוסר יכולת לבכות, תחושה של חוסר אכפתיות או אדישות, מגבלה באינטנסיביות של התנסויות רגשיות. תופעת לוואי זו לעיתים קרובות מובילה להפסקת הטיפול, אפילו כשהתרופה מקלה על הדיכאון או החרדה.[31]
הסתכלות מקרוב על פציינטים המקבלים SSRI חושפת עליה בפיהוק. תופעה זו אינה משקפת עייפות או שינה גרועה בלילה אלא היא תוצאה של השפעת SSRI על ההיפותלמוס.[32]
דווח על התכווצויות ב-0.1-0.2% מהפציינטים המקבלים SSRI. השכיחות אינה גבוהה משמעותית יחסית לפלצבו, ונמוכה בהרבה לעומת נוגדי דיכאון אחרים. השכיחות גבוהה יותר עם העלייה במינון.[32]
SSRI יכולים לעיתים נדירות לגרום: אקאתיזיה, דיסטוניה, רעד, קישיון מפרקים דמוי גלגל שיניים (Cogwheel Rigidity), טורטיקוליס (עווית בצוואר), opisthotonos (מנח דמוי גשר של הצוואר ועמוד השדרה), הפרעה בהליכה, איטיות בתנועות. דווחו מקרים נדירים של דיסקינזיה מאוחרת. אנשים עם פרקינסון יכולים לחוות החמרה אקוטית של הסימפטומים המוטוריים כשהם לוקחים SSRI.[32]
תופעת לוואי המופיעה בעיקר בתחילת הטיפול וחולפת. מנגד SSRI אפקטיביים כמניעה כנגד מגרנה וכאבי ראש מסוג tension-type.[30]
SSRI יכולים לפגוע בתפקוד צבירת הטסיות בלא להשפיע על מספרן. ההשפעה היא היפצעות בקלות או זמן דימום מוארך. כשיש חשד לסימנים כאלו יש לעשות מבחן לזמן דימום. מעקב מיוחד נדרש אצל פציינטים המקבלים נוגדי קרישה או אספירין. מתן מקביל של SSRI ונוגדי דלקת nonsteroidal מעלה משמעותית את הסיכון לדימום במערכת העיכול.[32]
SSRI יכולים להוריד את רמות הסוכר, לכן חולי סוכרת צריכים מעקב זהיר. שימוש ארוך טווח יכול להיות מקושר לעליה ברמות הסוכר. הנושא עדיין מצריך בדיקה, לא ברור אם מדובר בהשפעה של התרופה או שהעלייה ברמות הסוכר מקורה בסיבות אחרות.[32]
היפונתרמיה פירושה נתרן נמוך בדם. תופעת לוואי נדירה אך מסוכנת. הסיכון להופעתה עולה אצל פציינטים קשישים ואצל אנשים המטופלים במשתנים.[32]
יש פציינטים הסובלים מהזעה כתופעת לוואי לטיפול התרופתי. מדובר בתופעת לוואי שאינה מסוכנת אך יכולה להיות מאוד מציקה. ההזעה אינה קשורה לטמפרטורה חיצונית. הזעה בלילה יכולה להרטיב את הסדינים, ואפשר שיהיה צורך בהחלפת בגדים. טיפול בטרזוסין (Terazosin) 1-2 מ"ג ליום יכול להיות מאוד יעיל. מדובר בתרופה שהיא חוסמת אלפא 1, משמשת כנגד יתר לחץ דם וגידולים שפירים של הערמונית.[32]
כל SSRI יכולים לגרום לתסמונת QT מאורך, בעיקר כשלוקחים מינון יתר. הסיכון בהארכת QT עולה בשילוב נוגדי דיכאון עם נוגדי פסיכוזה.[30]
מתן במקביל של תרופה מקבוצת ה-SSRI עם תרופה אחרת שאף היא מעלה את רמת הסרוטונין יכולה לגרום לעליה יתר של הסרוטונין בפלזמה עד כדי רמות טוקסיות ולגרום לתסמונת סרוטונין. בין התרופות שבמקביל להן צריך להיזהר במתן תרופה מקבוצת ה-SSRI: תרופה מקבוצת ה-MAOI, ליתיום, L-טריפטופן. התסמונת יכולה להיות פטאלית. סימפטומים אפשריים בסדר עולה של החמרת המצב:[32]
הפסקה פתאומית של הטיפול בפלובוקסמין עלולה לגרום לתסמונת הפסקת תרופות נוגדות דיכאון . סימפטומים שכיחים: סחרחורת, נדודי שינה, חרדה, ועצבנות הם התסמינים השכיחים שלה.[33] זה מתרחש בדרך כלל תוך מספר ימים מהפסקת התרופה ונמשך מספר שבועות.[34] תסמיני הגמילה של פלבוקסמין הם פחות חמורים ותכופים מאשר משל פארוקסטין, ותכופים יותר מאשר עבור פלואוקסטין.[33][34] ברוב המקרים התסמינים מתונים, קצרי מועד וחולפים ללא טיפול. במקרים חמורים יותר מטופלים לעיתים קרובות בהצלחה על ידי החזרה זמנית מחדש של התרופה עם קצב הפחתה איטי יותר.[35]
הפסקה פתאומית של תרופות מקבוצת ה-SSRI יכולה לגרום לסינדרום הפסקת טיפול. הדבר נכון במיוחד לגבי תרופות עם זמן פינוי קצר - כמו פרוקסיטין ופלבוקסמין. התסמונת לרוב לא מופיעה אלא אחרי טיפול של 6 שבועות לפחות, ונעלמת ספונטנית אחרי 3 שבועות. אנשים שבתחילת הטיפול ב-SSRI סבלו מהסתגלות לתרופה סביר יותר שיסבלו בהפסקתה.[32]
פלאוקסטין הוא ה-SSRI עם זמן פינוי הארוך ביותר, ועם הסבירות הנמוכה ביותר לתסמונת הפסקת טיפול. הטיפול בתסמונת הוא כמובן קודם כל מניעה - רצוי לא להפסיק את התרופה פתאומית, וחשוב להפסיקה עם ליווי של רופא. אחרי שהתסמונת הופיע אפשר לטפל על ידי החזרת התרופה והורדה יותר איטית, או באמצעות טיפול על ידי פלואוקסטין והפסקתו בהדרגה.[32][35]
SSRI לרוב אינם מפריעים במתן תרופות אחרות. סינדרום סרוטונין יכול להיגרם במתן במקביל של SSRI עם תרופות אחרות המעכבות ספיגה מחדש של סרוטונין כמו: L-טריפטופן, ליתיום ונוגדי דיכאון אחרים (בעיקר MAOI). SSRIs עלולים לקיים אינטראקציה עם וורפרין (קומדין), להגביר את הסיכון לדימום וחבורות.[36]
מתוך קבוצת ה-SSRI הפלובוקסמין היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר לאינטראקציה עם תרופות אחרות. עם כל ה-SSRI יש חשש בשילוב עם קלוזאפין שיכול להעלות את ריכוז הלפונקס בדם. הדבר נכון במיוחד לגבי ה-פלובוקסמין. מומלץ לא לתת בשילוב עם לפונקס, בגלל החשש לעליה בריכוז הלפונקס וכך עליה בסיכון להתכווצויות.[36]
שימוש ב-פלובוקסמין ואלפראזולאם יחד יכול להעלות את ריכוזי האלפראזולאם בפלזמה.[37] אם אלפראזולאם ניתנת במקביל עם פלובוקסמין, יש להפחית את המינון הראשוני של אלפראזולאם למינון היעיל הנמוך ביותר.[38]
אֲתַר | K i (nM) |
---|---|
SERT | 2.5 |
NET | 1,427 |
5-HT 2C | 5,786 |
α 1 - אדרנרגי | 1,288 |
σ 1 | 36 |
פלובוקסמין פותחה על ידי קאלי-דופר,[41] חלק מחברת Solvay הבלגית (אנ'), אשר כיום מעבדות אבוט. התרופה הוצגה בשם פלוקסיפרל בשווייץ ב-1983.[41] ב-1994 הוצגה בשם לובוקס בארצות הברית ואושרה על ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA).[42] בהודו נמכרת תחת כמה מותגים בין השאר Uvox של אבוט.[43] היא הייתה בין התרופות הראשונות של קבוצת ה-SSRI, ונרשמה במדינות רבות לחולים עם דיכאון קליני.[44]
פלובוקסמין הייתה ה-SSRI הראשונה שאושרה על ידי ה-FDA האמריקאי בהתוויה לטיפול ב-OCD.[45] בסוף 1995, יותר מעשרה מיליון חולים ברחבי העולם טופלו בתרופה.[46] פלובוקסמין הייתה התרופה הראשונה מקבוצת ה-SSRI שאושרה על ידי ה-FDA לטיפול ב-OCD בילדים ב-1997.[47]
ביפן פלובוקסמין הייתה ה-SSRI הראשונה שאושרה לטיפול בחרדה חברתית ב-2005.[48]
מחקרים מוקדמים הציעו יתרונות פוטנציאליים לפלובוקסמין כחומר אנטי דלקתי והשפעה אפשרית על הפחתת סערות ציטוקינים, במחקרים נוספים לא נמצא אישור לתועלת הצפויה על חולי COVID-19.[49][50].
במאי 2022, בהתבסס על סקירת ראיות מדעיות זמינות, מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) בחר שלא להנפיק אישור לשימוש חירום בפלובוקסמין לטיפול ב-COVID-19. המסקנה הייתה שאין מספיק נתונים להסיק שפלובוקסמין עוזר בטיפול בחולים עם COVID-19 שאינם מאושפזים במניעת תחלואה קשה ואשפוז. המלצת הסוכנות הייתה על ניסויים קליניים נוספים.[51]
ניסוי מבוקר אקראי כפול סמיות גדול בשם ACTIV-6, שפורסם בשנת 2023 ב-JAMA, גילה כי נטילת 100 מ"ג של פלובוקסמין כל יום במשך כשבועיים לא היה טוב יותר באופן משמעותי מאשר פלצבו בקיצור משך הזמן של תסמיני COVID-19 קלים או מתונים.[52]
ראיות טנטטיביות קיימות לכך שפלובוקסמין עשוי להפחית את התחלואה הכוללת של COVID-19 וסיבוכים שלה.[53][54]
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.