ציור מופע פנסורי מהמאה ה-19 | |||
מורשת תרבותית בלתי מוחשית | |||
---|---|---|---|
| |||
מידע כללי | |||
תאריך יצירה | המאה ה־18 | ||
נתונים על היצירה | |||
מיקום | קוריאה הדרומית | ||
הפַּנְסוֹרִי (בהאנגול: 판소리; באנגלית: Pansori) אופרה עממית קוריאנית היא מופע מוזיקלי בתרבות הקוריאנית, בדומה לדיבור ווקאלי (דקלום), דהיינו מעבר בין דיבור, דקלום ושירה. שחקני ההופעה הם הזמר, המספר סיפור בשירה, קריינות ושפת גוף מומחזת, אוחז במניפה והמתופף המלווה אותו. ההופעה יכולה להימשך מספר שעות.
המילה פנסורי מורכבת מהמילה פן או פאן (pan) (פירושה: "חלל, שטח פנוי") ומהמילה סורי (sori) (פירושה: "צליל" או "שירה") והוא שילוב של שתי המילים, מכיוון שבמקור המבצעים הופיעו במרחבים פתוחים, כגון שווקים. מקור הסוגה מגיע עד סוף המאה ה-17, היא התפתחה כנראה משירים שמאניים. כיום, מוכרות רק חמש יצירות פנסורי מקוריות, עם זאת, יצירות חדשות נוצרו גם במאה ה-20. במהלך הזמן התפתחו כמה גרסאות, כך שיש, למשל פנסורי קאיאגום (gayageum או kayagum) (כלי פריטה קוריאני הדומה לציתר). יש גם גרסת תיאטרון עם כמה דמויות. הפנסורי דורש טכניקה מוזיקלית ווקאלית מורכבת מהמבצעים שלה, כאשר תפקיד המתופף חשוב לא פחות מזה של הזמר. במקור זו סוגה אינטראקטיבית, שבה גם הקהל השתתף באופן פעיל בהופעה.
הנציגים הטובים ביותר של הסוגה נקראים זמרי מאסטר, בתקופת שושלת ג'וסון, מיטב זמרי המאסטר זכו להערכה גם על ידי היאנגבאן (מעמד המשכילים הקונפוציאנים שהפכו לחלק מן האליטה השלטת בקוריאה לפני 1910), למרות מוצאם של הזמרים משיכבת העם הנמוכה. כמה מאסטרים גדולים יצרו בתי ספר שהיו להם מאפיינים משלהם מבחינת טכניקת השירה והביצוע. גם נשים היו מעורבות בסוגה, שבמקור בוצעה רק על ידי גברים. בדרום קוריאה המודרנית, זמרי הפנסורי הטובים ביותר הוכרזו על ידי המדינה כ"אוצרות לאומיים חיים". בשנת 2008, הפנסורי התווסף לרשימת המורשת התרבותית של האנושות על ידי אונסק"ו.
הפנסורי הוזכר לראשונה בספרו משנת 1754 של (유진한) Ju Jin-han בשם Manhvajip (만화집, 晩華集) שמתאר את ההיסטוריה שלו בהנג'ה (כתב סיני). לפיכך, הסוגה החלה לקבל את אופיו המובהק מאוחר יותר כנראה בסוף המאה ה-17. ישנן מספר תיאוריות לגבי מקורו, ככל הנראה התפתח משירי השאמאן הקוריאני של מחוז ג'ולה או צ'ולה, זמרי הפנסורי המפורסמים ביותר הגיעו משם. הם תמיד מספרים סיפור ארוך, בתערובת של פסוקי שירה ופרוזה; גם המבנה המוזיקלי וסגנון השירה של שני הסגנונות דומים.
עם זאת, ההבדל משמעותי ביניהם והוא שגיבורי השירים השאמאניים הם אלוהויות, והשירה משרתת מטרה דתית, וככזו, הוא שיר קודש לשמאן. לעומת זאת הפנסורי מתאר את הבעיות של פשוטי העם בצורה מציאותית. את הסיבה להפרדה זו אפשר כנראה לייחס לצרכים המשתנים של התקופות המשתנות: עד סוף המאה ה-17 נחלשה האמונה בשמאניזם, ולכן שירים וטקסים שמאניים הוגבלו בעיקר לחגיגות ולפסטיבלים. יחד עם זאת, הטקס של השמאן היה גם סוג של מחזה, מיצג, והצורך בהופעות מרהיבות נשאר. כך הפך אולי הפנסורי לסוגה עצמאית.
כאשר החל התיאטרון הקוריאני המודרני הוקמה להקת וונגקסה (Wongaksa) בשנת 1903, הפנסורי הפך מהרכב של זמר אחד ומתופף אחד, ללהקת תיאטרון ונוצרה האופרה הקוריאנית. להקת הוונגקסה היא לא רק ביצעה יצירות פנסורי אלא ניסתה ליצור רפרטואר חדש.
פנסורי זה בדרך כלל היה זמר שישב שניים או שלושה מטרים לפני (או ליד) הזמר. הקהל גם השתתף באופן פעיל בהופעות על ידי צעקת מילות כעס (추임새, chuimsae), כמו גם המתופף עצמו שהשמיע צלילים כאלה.[1] מסיבה זו, הז'אנר יכול להיחשב כאינטראקטיבי, מאחר שהקהל הוא חלק פעיל בהופעה, מצב הרוח והתגובות של הקהל משפיעים על הביצוע, ההתנהגות והלך הרוח של זמר הפנסורי צריכים להיות יצירתיים במיוחד, הם משנים בחופשיות את הקטעים בהתאם לאירוע הנתון, המצב, תגובות הקהל, משאירים או מוסיפים חלקים, מוסיפים שירי עם פופולריים להופעה, לכן ניתן לומר שאין שני מופעי פנסורי שהם אותו הדבר בביצוע, לא מבחינת התוכן, לא במוזיקה ולא בביצוע, מה שמקשה על ציון הקטעים, ומסיבה זו מדובר בעיקר בז'אנר המועבר בעל פה.
לפנסורי התפתחו מספר סוגים:[2]
מופעי הפנסורי הם מורכבים. גם הזמר וגם המתופף צריכים לשים לב לפרטים רבים.
פיתוח הקול וטכניקת האימון והשירה של זמרי הפנסורי שונים מזו המוכרים במוזיקה המערבית. על אף שהנשימה הבטנית משמשת גם בפנסורי, בניגוד לטכניקת הבל קאנטו, בשירה הקוריאנית המסורתית, שפתות הקול שנקראים גם מיתרי הקול נמתחים ומופק טון מחוספס וחד. הם חייבים להיות מסוגלים לשיר במספר רגיסטרים (רגיסטר: העמדות השונות של קול השירה: גובה או העומק והאופי הטונאלי הנובע מכך). התהודה אסורה, כלומר הצליל אינו יכול להדהד בחלל הפה או בחלל הגולגולת, ניתן להשתמש רק במיתרי הקול ובגרון. זמרות נעות בתחום רגיסטרים צר יותר ולכן הן משתמשות ביותר קישוטים מאשר גברים.
הכשרת הזמרים מתקיימת לאורך שנים רבות, על פי המסורת, בימים עברו הוכשרו התלמידים בהרים, שם נאלצו "לשיר" על מכשולים טבעיים, כמו חומת מים של מפל. הכשרה נכונה של זמרים הייתה חשובה ביותר בעידן שלפני המיקרופונים, במיוחד כיוון שההופעות נערכו בעיקר בחוץ, והם היו צריכים להיות מסוגלים לשיר ללא רבב במשך מספר (לעיתים קרובות עד 7–9) שעות, גם בגיל 60 -70.
הפנסורי הוא חלק מתוכנית ההגנה על המורשת התרבותית של דרום קוריאה. ב-24 בדצמבר 1964 היא הוכרזה כמורשת תרבותית אינטלקטואלית חשובה.[3] גיבורי תוכנית המורשת האינטלקטואלית הם מה שמכונה "אוצרות אנושיים חיים",[4] מאסטרי זמר הפנסורי מוכרים גם על ידי המדינה הקוריאנית.[3] בשנת 2003, הפנסורי הוכרז כחלק מהמורשת התרבותית של האנושות על ידי אונסק"ו, ונוספה רשמית לרשימה ב-2008.
בשימור הפנסורי ממלאים תפקיד חשוב גם התקליטים. התקליטים הראשונים של פנסורי הופיעו בתחילת שנות ה-1900, בהוצאת חברת Victor Talking Machine האמריקאית, עליהן נשמעו קטעים. אותה חברה הקליטה את קולם של זמרי מאסטר מפורסמים רבים בשנות ה-20, אך בשל מגבלות טכניות, הם לא יכלו להקליט ביצועים שלמים, רק כמה דקות של קטעים. המהדורות הגיעו לרוב לאוספים פרטיים. בשנות ה-90, סינרה (Synnara) הוציאה מחדש כמה הקלטות. משנות ה-60. הוקלטו גם הופעות שלמות על גבי דיסק, חלקן בתמיכת גופים להגנת המורשת התרבותית.