פסיליום (באנגלית Psyllium) הוא תכשיר אשר מופק מקליפות זרעי לחך ומשווק בישראל תחת השמות: פסיליום, מוציוויטל, קונסיל ועוד. לתכשיר אין התוויה רפואית מאושרת.
לפסיליום כושר ספיחת מים רב - סיבי קליפות הפסיליום יכולים לספוג עד פי 25 מנפחם. פסיליום סופח את מי השתייה ויוצר נוזל צמיג במעי, דבר המגדיל את נפח תוכן המעי, גורם[דרוש מקור] לגירוי עדין של המעי, להגברת התנועתיות של שרירי המעי (פריסטלטיקה) וקיצור[דרוש מקור] משך מעבר המזון במעי. הגדלת נפח תוכן המעי יוצרת תחושת שובע.
פסיליום מתחיל להשפיע רק 12–24 שעות מרגע נטילתו ועשוי להגיע להשפעה רק לאחר יומיים שלושה של שימוש סדיר. פסיליום כמעט ואינו נספג מהמעי למחזור הדם ואינו עובר מטבוליזם משמעותי.
סיבים המופקים מקליפת זרע הצמח לחך (Plantago Ovata), צמח רב שנתי הצומח באסיה, מזרח אפריקה והמזרח התיכון, בעיקר באדמות מלוחות. רוב הפסיליום כיום מגיע מהודו. לפי מסורת האיורוודה, כזרע שלם, הוא שימש כצמח לטיפול בשפעת והצטננות, שיעול יבש, ברונכיטיס, ראומטיזם, הפרעות כילייתיות ודלקות בדרכי השתן.
השימוש המוכר ביותר הוא סיבי קליפת הזרע המכילים 65% סיבים מסיסי מים ו-10-15% סיבים לא מסיסים. הוא המרכיב העיקרי של התכשיר המשלשל Metamucil ומחקרים מעידים על השפעתו המיטיבה של הורדת רמות כולסטרול.[1][2]
הפסיליום נותן נפח לצואה כמו הצלולוז, המתיל צלולוז, סודיום-קרבוקסי-מתיל-צלולוז, לתת, סובין חיטה ואחרים. כל הסיבים לעיל בעלי תכונות היגרוסקופיות ובכך הם מגדילים נפח הצואה.
קליפת הפסיליום מכילה כמעט אך ורק סיבים. הקליפה מכילה כ-65% סיבים מסיסים שהם mucilage (חומרים ג'לטיניים שהם הן glycoproteins והן פוליסכרידים) שמורכב בעיקר מהסוכרים arabinose ו-xylose, וכ-15% סיבים לא מסיסים: צלולוזה, וליגנין.
ניתן להשתמש בפסיליום כחומר מקשה בהכנת מזון באופן דומה לשימוש בג'לטין. לדוגמה, מוסיפים פסיליום למחית פירות בהפקת תמליא (פאי) טבעונאי[3] .
הפקה מסחרית של פסיליום נעשית מאז שנת 1934.[4] הפקתו המסחרית נעשתה לראשונה על ידי חברת G.D. Searle שמכרה אותו כסיבים תזונתיים בשם מטאמוציל (Metamucil).
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.