פראני וזואי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ג'רום דייוויד סלינג'ר  |
| שפת המקור |
אנגלית אמריקאית |
| סוגה |
רומן |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1961 |
| סדרה | |
| ספר קודם |
Nine Stories |
| הספר הבא |
Raise High the Roof Beam, Carpenters and Seymour: An Introduction |
  | |
פראני וזואי (באנגלית: Franny and Zooey) הוא ספר מאת ג'יי די סלינג'ר, המכיל את הסיפור הקצר פראני ואת הנובלה זואי. שני הסיפורים פורסמו יחד כספר בשנת 1961, לאחר שהופיעו במקור במגזין "הניו יורקר" בשנים 1955 ו-1957 בהתאמה. הספר מתמקד באחות ואח, פראני וזואי, שני הילדים הצעירים במשפחת גלאס, שבעלילותיהם התמקד סלינג'ר רבות בספריו.
עלילת פראני מספרת את סיפורה של פראני גלאס, אחותו של זואי, סטודנטית לתואר ראשון בקולג' לאמנויות קטן וליברלי. הסיפור מתרחש בקולג' עירוני עלום שם במהלך סוף שבוע שבו פראני מבקרת את החבר שלה ליין. פראני מתפכחת מאשליה לנוכח האנוכיות וחוסר האותנטיות שהיא רואה סביבה, ומתכננת לברוח מכך באמצעים רוחניים.
עלילת הנובלה זואי מתרחשת זמן קצר לאחר עלילת פראני, בדירתה של משפחת גלאס באפר איסט סייד בניו יורק. בזמן שאחותו הצעירה של זואי השחקן חווה התמוטטות רוחנית וקיומית בסלון הוריהם במנהטן, אירוע שמותיר את אמם בֶּסִי מודאגת מאוד, זואי בא לעזרת פראני ומציע לה את מה שנתפס בעיניה כאהבת אח, הבנה ועצות חוכמה.
תקציר העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פראני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור הקצר מתאר את פגישת סוף השבוע של פראני עם החבר שלה, ליין קוטֶל, בקולג' שבו הוא לומד. ליין לוקח אותה למסעדה אופנתית, שם במהרה פראני מתרגזת כשנראה שהוא מעוניין רק לשוחח על הפרטים הקטנוניים של תסכוליו מהאקדמיה. פראני מפקפקת בחשיבות של חינוך אקדמי ובערכם של חבריו של ליין. היא לא אוכלת דבר, חשה חולשה ובהדרגה נהיה לה קשה יותר ויותר לשוחח עם ליין. לבסוף היא הולכת לשירותים, ושם, לאחר שהיא לוחשת תפילה בבכי, היא נרגעת.
היא חוזרת לשולחן, וליין מתחקר אותה בנוגע לספר הקטן שהיא נושאת איתה. היא מסבירה לו שהספר נקרא "דרכו של עולה-רגל" (The Way of a Pilgrim) וכי הוא מתאר את סיפורו של נווד רוסי שלומד את הכוח שב"להתפלל בלי להפסיק". "תפילת האדון" כרוכה בהפנמה של התפילה "אלוהי ישו הנוצרי, אנא רחם עליי" עד לנקודה שבה, באופן הדומה לאמירת קואן, התפילה נהיית בלתי מודעת, כמעט כמו פעימת לב. ליין פחות מתעניין בסיפור ויותר מוטרד בשאלה אם יגיעו בזמן למסיבה ולמשחק הפוטבול, אולם כשפראני מתעלפת, הוא משגיח עליה ודוחה את פעילויות סוף השבוע שלהם. לאחר שהיא מתעוררת, ליין הולך להזמין מונית שתיקח אותה לאכסניה שבה היא שוהה, ומשאיר את פראני לבדה – בעודה מתרגלת איך להתפלל בלי להפסיק.
זואי
[עריכת קוד מקור | עריכה]זואי יושב באמבטיה שבבית משפחתו וקורא מכתב בן ארבע שנים מאת אחיו באדי. במכתב, באדי מדבר על ההתאבדות של אחיהם הבכור סימור, כמה שנים קודם לכן, ומעודד את זואי לדבוק בקריירת משחק אם הוא חפץ בכך. אמו של זואי, בסי, נכנסת לחדר האמבטיה, והשניים מנהלים שיחה ארוכה המתמקדת בדאגתה של בסי לאחותו פראני, שנמצאת במצב של התמוטטות רגשית ומסרבת לאכול. במהלך השיחה זואי גם מתווכח וגם מתלוצץ עם אמו, ושוב ושוב מבקש ממנה לעזוב את החדר. בסי סובלת את התנהגותו של זואי, ובפשטות מצהירה שהוא הולך ונהיה יותר ויותר דומה לאחיו באדי, ותוהה מה קרה לילדיה, שהיו פעם כה "מתוקים ואהובים".
אחרי שבסי יוצאת מהחדר, זואי מתלבש והולך לסלון, שם הוא מוצא את פראני על הספה עם החתול שלהם בלומברג, ומתחיל לדבר איתה. אחרי שהוא מעצבן את פראני בכך שהוא מתחקר אותה לגבי המניעים שלה לדקלם את "תפילת האדון" ומאשים אותה באנוכיות, זואי נמלט לחדר הישן של סימור ובאדי, וקורא את מה שכתוב על הדלת מבפנים, המכוסה בציטוטים פילוסופיים. אחרי מחשבה מעמיקה, זואי מטלפן לפראני ומתחזה לבאדי. לבסוף פראני חושפת אותו, אבל היא ממשיכה לשוחח עם זואי. זואי משתף אותה בדברי חוכמה שסימור פעם אמר לו, ולפיהם האדם צריך לחיות עם מקסימום אופטימיות ואהבה מפני שגם אם אף אחד אחר לא שם לב, ישו רואה. אחרי שזואי מנתק, פראני נשכבת במיטת הוריהם ומחייכת לתקרה.
תמות עיקריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר משקף את התעניינותו של סלינג'ר בפילוסופיה של דתות המזרח שבהן זן בודהיזם, אסכולת האדווייטה ודאנטה בהינדואיזם[1], וכן הנצרות האורתודוקסית הרוחנית, בעיקר בחלק הקצר בפרק השני שכולל ציטוטים מטקסטים רוחניים. יש דיון בשאלה אם הספר הוא "סיפור על-טבעי" או "סיפור אהבה" בפתיחת החלק השני, כפי שמתלבט המספר, באדי גלאס (שמכריע לטובת האפשרות השנייה). ג'רלד רוזן, בספרו הקצר מ-1977, "זן בכתביו של ג'יי. די. סלינג'ר", מציין כי הספר "פראני וזואי" יכול להתפרש כסיפור זן מודרני, עם התפתחות של הדמות הראשית פראני במהלך עלילת הסיפור הקצר והנובלה, ממצב של בורות להארה תבונתית עמוקה. במאמר של ג'ניפר דן היא מציינת כי "השוני בין פני שטח עמוסים בבהירות לעומת ריקנות פנימית" שאפשר למצוא ב"פראני וזואי" יכול להיקרא כמטאפורה לחברה מודרנית[2]. קארל בוד, בעיתון אוניברסיטת וויסקונסין, משער כי סלינג'ר, בעת שכתב בספרו זה "המזויף והאמיתי ראויים באותה מידה לאהבתנו", ראה בכך תשובה לכמה מהבעיות הרגשיות שלו עצמו[3].
פרסום מקורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפורים "פראני" ו"זואי" פורסמו בנפרד במגזין "הניו יורקר". "פראני" הופיע בעיתון בינואר 1955, ו"זואי" במאי 1957. סלינג'ר פרסם את שני הסיפורים יחד כספר ביולי 1961, בהוצאת "ליטל, בראון אנד קומפני", והקדיש את הספר לעורך "הניו יורקר", ויליאם שון.
בעת הפרסום המקורי של הסיפור, רווחה הסברה - השגויה - שפראני בהריון (כך האמינו גם עורכי "הניו יורקר"), ובשל כך סלינג'ר ערך תחילה את הסיפור אולם לאחר מכן הוא נמלך בדעתו, והיה קרוע בין היותו מוטרד מהרושם שיקבלו הקוראים, שאולי יקראו את הסיפור מעיניה של פראני ההריונית מצד אחד, וחוסר רצונו להעביר מסרים חד-משמעיים מצד שני. בסוף הוא עשה רק שינוי אחד - הוסיף את משפטו של ליין קוטלי: "עשית רווח זמן גדול מדי בין המשקאות. אם לנסח את זה בפשטות" ("פראני וזואי" תרגום ראשון, נירה צפריר, עמ' 33), בתקווה שזה יתקשר למין ולא למחזור האישה. על פי וורן פרנץ'[4], שחוקר את כתבי סלינג'ר, השינוי היה בלתי מספק[5][6].
קבלה בקרב ציבור הקוראים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר היה פופולרי מאוד בקרב ציבור הקוראים בעת פרסומו ושהה 26 שבועות בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" בשנים 1962-1961[7], אולם מבקרי הספרות נתנו לספר ביקורות מעורבות. ג'ון אפדייק טען שעבודתו של סלינג'ר מספקת ואף למעלה מכך. הוא שיבח את אפיון הדמויות אצל סלינג'ר, ואמר כי הן "מתמזגות יחד בתיאום מושלם, מוארות בשילוב בלתי אפשרי של יופי אישי ואינטליגנציה"[8]. אולם היו שחשבו כי סלינג'ר בייש את עצמו בפרסום סיפוריו אלה. ג'נט מלקולם ציטטה את מקסוול גייסמר, שכינה את הספר "רע להחריד", וג'ורג' סטיינר קרא לו "פיסת נהנתנות חסרת צורה"[9].
בשנת 2011, ביקר הסופר ג'יי מקינרני את יצירתם של "בני משפחת גלאס המרוכזים בעצמם", אולם אמר גם כי הספר מראה את "התפתחות אמונותיו" של סלינג'ר[10].
עיבוד ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט האיראני "פארי" (1995) הוא עיבוד לא רשמי לספר וכן לסיפור יום מושלם לדגי בננה.
הדמויות בספר שימשו השראה רבה לתכונת "ילדי הפלא" שהוצגו בסרטו של וס אנדרסון משנת 2001 משפחת טננבאום[11].
תרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1988 יצא לאור התרגום הראשון לעברית בהוצאת כנרת, בתרגומה של נירה צפריר.
תרגום מחודש לעברית יצא בשנת 2011 בהוצאת כתר, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי.
שם הספר בשני התרגומים זהה מלבד שינוי מזערי אך משמעותי שנעשה בתרגום המחודש: בתרגום הראשון בכריכת הספר מופיע השם זוּאי – כשהאות וי"ו מנוקדת בשורוק. בתרגום המחודש על הכריכה מנוקד השם בחולם: זוֹאי. דיונים רבים התקיימו בנוגע לשאלה כיצד יש לבטא את השם זואי, שכן במקור כתב סלינג'ר Zooey[12].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פראני וזואי, באתר OCLC (באנגלית)
- פראני וזואי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ N.K. Elizabeth, Salinger and the Hindu View of Life, Indian Journal of American Studies, 1987. American Studies Research Centre
- ^ Dunn, Jennifer (2006), "Literary Contexts in Novels: J. D. Salinger's "Franny and Zooey", Understanding Literature -- Literary Contexts in Novels. Great Neck Publishing. Retrieved March 13, 2012.
- ^ , Bode, Carl (Winter 1962). "Book Reviews". Wisconsin Studies in Contemporary Literature. University of Wisconsin Press. 3 (1): 65–71. doi:10.2307/1207381. JSTOR 1207381
- ^ http://salingerincontext.org/j-d-salinger-by-warren-french/
- ^ , Kenneth; Slawenski (2011). JD Salinger: A Life. Random House. pp. 258–259. ISBN 1-4000-6951-3.
- ^ , Warren; French (1963). J. D. Salinger. New York:Twayne. p 139.
- ^ , John Bear, The #1 New York Times Best Seller: intriguing facts about the 484 books that have been #1 New York Times bestsellers since the first list, 50 years ago, Berkeley: Ten Speed Press, 1992, pp. 83
- ^ , Updike, John. ""franny and Zooey" by J.D. Salinger". The New York Times. Retrieved 23 May 2013.
- ^ , Malcolm, Janet (June 21, 2001). "Justice to J.D. Salinger". The New York Review of Books.
- ^ , Mcinerney, Jay (February 2011). "J. D. Salinger's Love and Squalor". The New York Times Review of Books. Retrieved 16 May 2013.
- ^ , Perkins, Claire (2012). American Smart Cinema. Edinburgh University Press. Page 89
- ^ , Busis, Hillary (February 10, 2010). "Franny and Who-ey?". Slate. The Slate Group.