פרויקט תולעת קרח (באנגלית: Project Iceworm) היה פרויקט סודי של צבא ארצות הברית שתוכנן בימי המלחמה הקרה. מטרת הפרויקט הייתה לבנות מתחת לכיפת הקרח של גרינלנד רשת של מתקנים לשיגור טילים גרעיניים לטווח בינוני, שיוכלו לפגוע ביעדים בברית המועצות, יריבתה של ארצות הברית בתקופה זו.
הפרויקט הוסתר מממשלת דנמרק, השולטת בגרנלנד. לבחינת כדאיות העבודה במתקנים מתחת לשכבת הקרח הושק פרויקט מתוקשר שכונה "Camp Century"[1].
בשנת 1966 הוחלט על ביטול הפרויקט, בשל אי היציבות של שכבת הקרח שהסתירה את האתרים.
הפרטים על פרויקט תולעת קרח היו חסויים במשך עשרות שנים ולמעשה, רק בינואר 1995 בעקבות מחקר של המכון הדני לעניינים בינלאומיים שעסק בטיסות הגרעיניות של ארצות הברית בשמי גרינלנד ומעורבות אנשי בסיס האוויר תולה בהן. לאחר פרסום תוצאות המחקר הפרלמנט הדני, הפולקטינג הורה לשחרר את המידע המסווג בעניין התקרית הגרעינית בגרינלנד. המידע שהתגלה סתר את הסברות הקודמות של ממשלת דנמרק בעניין הפעילות האמריקאית בגרינלנד. לפני הדו"ח הדנים חשבו שהפעילות האמריקאית מצומצמת הרבה יותר ממה שהייתה במציאות[2].
על מנת לבדוק את היתכנות טכניקות הבנייה של אתרים מתחת לקרח, הקים הצבא האמריקאי אתר בשם "מחנה המאה" שגובהו היה כ-2,000 מטרים מעל פני הים. האתר הוקם בצפון מערב גרינלנד וכ-240 קילומטרים מבסיס האוויר תולה אשר שימש את חיל האוויר האמריקאי[3][4].
מחנה המאה תואר באותה תקופה כריכוז של מאחזים צבאיים, פרויקט תולעת הקרח הסודי היה אמור להיות רשת מנהרות של באורך של כ-4,000 קילומטר, במנהרות היו אמורים לקום אתרי שיגור לכ-600 טילים גרעיניים שיוכלו להגיע עד לברית המועצות במקרה ותפתח בינה לבין ארצות הברית מלחמה גרעינית. בזמן שפרויקט תועלת הקרח היה חשאי, "מחנה המאה" אושר על ידי הדנים.
המטרה הרשמית של מחנה המאה, כפי שהסבירו פקידי מחלקת ההגנה האמריקאית לעמיתיהם הדניים, הייתה לבדוק טכניקות בנייה שונות בתנאים ארקטים ולבצע ניסויים מדעיים על כיפת הקרח בגרינלנד[5]. בסופו של דבר נחפרו במקום עשרים ואחת תעלות והן כוסו בעזרת גגות מתכת[6], המנהרות בסופו של דבר נבנו באורך של כ-3,000 מטרים והכילו קולנוע, מעבדות, כנסייה, בית חולים ועוד ומתחם מגורים ששהו בו כ-200 חיילים. אספקת החשמל במקום סופקה על ידי הכור הגרעיני הנייד הראשון בעולם, כור זה תוכנן במיוחד עבור הצבא האמריקאי[7]. המים סופקו על ידי קרחונים שהתוכו.
לאחר שלוש שנים של חפירות, נלקחו דגימות של ליבת קרח על ידי גאולוגים העובדים במחנה סנצ'ורי, הדגימות הראו כי הקרחון במקום נע הרבה יותר מהצפוי ושהקרחון צפוי להרוס את המנהרות ואת מתקני השיגור תוך פחות משנתיים. בעקבות הממצאים האלו החליטו האמריקאים לפנות את המתקנים ב-1965 ולבטל את פרויקט תעלת הקרח. שנה לאחר מכן גם נסגר ובוטל "מחנה המאה".
על אף ביטולו, הפרויקט סיפק למדענים האמריקאים מספר ליבות הקרח[8].
כאשר פונה "מחנה המאה", הוחלט שלא לפרק ולפנות את התשתיות והפסולת ואלו הושארו במקום בהנחה כי יישארו מכוסות בקרח מאות בשנים בשל מזג האוויר הקיצוני בגרינלנד. חרף סברה זו, מחקר שהתפרסם בשנת 2016 צופה כי חלק מכיפת הקרח שמכסה את מחנה המאה ימס עד לסוף המאה ה-21[9], והתשתיות של המחנה ושאריות הפסולת הרדיואקטיבית, הביולוגית והכימית שנמצאות במקום יחשפו לסביבה וישבשו מערכות אקולוגיות באזור[10][11]
{{cite report}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)