פרעות תראקיה הטורקית (1934)

ביזה והרס של בתי עסק בבעלות יהודית בעיר צ'נקלה, יוני 1934

פרעות תראקיה הטורקית (בטורקית: 1934 Trakya Olayları, בלאדינו: La Furtuna, "הסופה") היו פרעות נגד יהודי תראקיה הטורקית, שהתחוללו בין 21 ביוני 1934 ל-4 ביולי 1934. אלפי יהודים גורשו או נמלטו מבתיהם, והפרעות הובילו לקץ קיומן של הקהילות היהודיות בחלק הטורקי של תראקיה, אשר בניהן התגוררו באזור מאות שנים.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלהי ימי האימפריה העות'מאנית, לאחר הפיכת הטורקים הצעירים, אימצה האליטה השלטת קו לאומני טורקי. חלקה אף דגל באיחוד לאומי של כל העמים הטורקיים, ותנועה פוליטית זו כונתה הזרם הפאן-טורקי (בטורקית: Türkçülük). הסכם לוזאן אשר חתם את מלחמת העצמאות של טורקיה הכיר בעצמאותה של המדינה, והוביל לחילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה, תהליך שברובו בוצע כטרנספר בכפייה. במסגרת הסכם לוזאן הוטלו הגבלות שלטוניות על הטורקים בחבל תראקיה, וזאת במטרה למנוע פגיעה במיעוטים. ההגבלות הוסרו ב-1936. אף על פי שדה יורה הוכרו זכויות המיעוטים בטורקיה המודרנית, הרי שדה פקטו שררה עוינות של האוכלוסייה הטורקית המקומית כלפי המיעוטים - מסיבות לאומניות בקרב השכבות המשכילות, ומסיבות דתיות בקרב השכבות הנחשלות יותר. כמו כן, ממשלו של מוסטפא כמאל אטאטורק, שדגל במיצובה של מדינת לאום טורקית חילונית, פעל לפגיעה בחירויות המיעוטים. עוינות זו הופנתה גם כלפי יהודי טורקיה, שרובם התגוררו באיסטנבול ומקצתם בתראקיה הטורקית.

בשל דעיכתה של האימפריה העות'מאנית, שלוותה בפגיעה במצב הביטחון האישי, היגרו משלהי המאה ה-19 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה עשרות אלפים מיהודי טורקיה אל מחוץ למדינה, וכן בהגירה פנימית לאיסטנבול. ב-1923 הופיעו מאמרים בעיתונות המקומית באיזמיר ובאדירנה בקריאה לחרם כלכלי על סוחרים יהודים ולגירוש יהודים מטורקיה. תועדו התקפות פזורות על בתי עסק בבעלות יהודית וכן גירוש יהודים מבתיהם ביישובי שדה.[1][2][3]

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 התגוררו בתראקיה הטורקית 20,000-13,000 יהודים, שהתרכזו באדירנה, אוזונקפרי(אנ'), באבאסקי(אנ'), גליבולו(אנ'), טקירדא, לאפסקי(אנ'), לולבורגאז(אנ'), סיליברי, צ'ורלו(אנ'), צ'נקלה, וקרקלארלי(אנ'). לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה אומצה תורת הגזע הנאצית בקרב חוגים לאומניים פאן-טורקיים שהחלו להפיץ את רעיון "טוהר הגזע הטורקי", ובה בעת נקטו קו אנטישמי מובהק. את התנועה האנטישמית הוביל ג'וואט ריפאט אטילהאן, אשר עמד בקשרים עם הממשל הנאצי ונסע לכמה חודשים לגרמניה כדי ללמוד את מדיניות הגזע הנאצית. אטילהאן הפיץ באיסטנבול את העיתון האנטישמי "המהפכה הלאומית" (בטורקית: Milli Inkılap) ובו מאמרי שטנה בסגנון הדר שטירמר שכללו קריאה לחרם ופגיעה ביהודים. באווירה המתוחה ממילא בתראקיה הטורקית נפלה ההסתה של אטילהאן על אוזניים כרויות. בה בעת, בראשית יוני 1934 חוקקה הממשלה הטורקית את "החוק להתיישבות מחדש"(אנ'), שתכליתו בפועל הייתה לבצע טיהור אתני של מיעוטים ולממש את חזון מדינת הלאום על טהרת ה"טורקיות".[1]

מהלך האירועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפרסומים האנטישמיים רווחה בתראקיה חרושת שמועות על כך שממשלת טורקיה בראשות איסמט אינני גמרה אומר לסיים את הנוכחות היהודית בה. דין וחשבון תקופתי שפרסם במאי 1934 מושל תראקיה איברהים טאלי אנגרן (בטורקית: İbrahim Talî Öngören) הכיל מאפיינים אנטישמיים וציין לכל אורכו את הבעיה היהודית הקיימת בתראקיה. פרסום הדו"ח חיזק את תחושת יהודי תראקיה בדבר המעורבות הממשלתית.[4] החל לחץ כלכלי כבד של האוכלוסייה המקומית שמטרתו חיסול עסקיהם של יהודי הערים השונות. בשלהי יוני החל גל פרעות ביהודי תראקיה שלווה במעשי ביזה, אונס, הרס בתים ובתי עסק, וגם כמה פגיעות בנפש. בחלק מהיישובים גורשו בכוח כל בני הקהילות היהודיות. ב-21 ביוני 1934 התחוללו פרעות נגד יהודי צ'נקלה והם גורשו מבתיהם ומהעיר. ב-24 ביוני הותקפו יהודי קרקלארלי ועד 3 ביולי גורשו מבתיהם ומהעיר. ב-3 ביולי הותקפו יהודי אדירנה, אוזונקפרי, סיליברי, באבאסקי, לולבורגאז, צ'ורלו, ולאפסקי. סמיכות האירועים ביישובים השונים מעידה על תכנון מוקדם של האירועים.[1][5]

השלטון המקומי גילה אוזלת יד בטיפול במהומות. בראשית יולי החלו פרסומים אודות הפרעות בעיתונות באנקרה ובאיסטנבול. בה בעת פנו ראשי יהדות איסטנבול לממשל הטורקי בבקשה שיפעל להרגעת השטח. ראש הממשלה הטורקי איסמט אינני הנחה את ראשי השלטון המקומי לפעול לאלתר להפסקת הפרעות ופרסם הודעה שבה הוא קורא לבני הקהילה היהודית לחזור לבתיהם. שר הפנים הטורקי יצא לתראקיה לפקח על פעולת כוחות המשטרה שנשלחו להפסקת הפרעות. בו בזמן, מחשש למעמדה הבינלאומי, פעלה הממשלה הטורקית ל"גימוד" האירועים, אשר תוארו בעיתונות הרשמית כ"אירועים מקומיים" וכ"היסטריה" של יהודי תראקיה, שנבעה מתעמולה שקרית. עוד הוטלה אחריות לפרוץ הפרעות על תושבים נוצרים שפעלו ממניעים דתיים. בלחץ השלטונות, גם ראשי יהדות טורקיה פרסמו הודעות דומות. הרב משה ונטורה פרסם הודעה שבה נאמר שבטורקיה אין אנטישמיות והאירועים הם מעשים בודדים של פורעי חוק.[1][5]

השלכות הפרעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכות בנוגע למספר המגורשים נעות בין 3,000 לפי הגרסה הטורקית הרשמית ל-10,000[6] ואף ל-15,000 לפי גרסאות אחרות.[4] בפועל, פסקו הקהילות היהודיות בתראקיה הטורקית מלהתקיים. ממשלת טורקיה הורתה על פתיחת חקירה רשמית של האירועים ובסיומה הושעו מתפקידם כמה פקידי שלטון מקומי. הפליטים הרבים הגיעו לאיסטנבול חסרי כול, והקהילה המקומית נקטה בפעולות לסייע להם ולשקמם.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרעות תראקיה הטורקית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 אבנר לוי, הפרעות ביהודי תראקיה 1934, באתר מכון בן-צבי.
  2. ^ Pogroms to the Jews for the “Secular Democratic” of Turkey – Part I, באתר yektauzunoglu.com (באנגלית).
  3. ^ Pogroms to the Jews for the “Secular Democratic” of Turkey – Part II, באתר yektauzunoglu.com (באנגלית).
  4. ^ 1 2 1934: A Rare Kind of Pogrom Begins, in Turkey, באתר הארץ (באנגלית).
  5. ^ 1 2 Pogroms to the Jews at the time of “Secular and Democratic” Turkey – Part III, באתר yektauzunoglu.com (באנגלית).
  6. ^ גירוש יהודי תראקיה 1934, באתר bpb.de/internationales (בגרמנית).