פרשנות (משפט)

מוזנים
מוזנים

בתורת המשפט, פרשנות היא הפעילות לבירור משמעותו של החוק, ויישומו לסוגיות מעשיות העומדות בפני הציבור המציית לחוק ובפרט בפני השופט, הנדרש להכריע בוויכוחים על משמעות החוק.

אהרן ברק אפיין את הפרשנות: "הפרשנות יורדת לשורש המבנה החברתי ולבסיס היציבות החברתית ומערך הכוחות בחברה נתונה. היא מצויה ב'תפר' שבין תורת משפט לבין משפט חוקתי. היא קשורה קשר אמיץ לבעיות יסוד של דמוקרטיה, הפרדת רשויות ושלטון החוק".[1]

על הצורך בפרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשונו של החוק קצרה ביותר, ומציגה עקרונות כלליים, שאותם נדרש הציבור לממש במהלך היישום היומיומי של החוק. מימוש זה כולל תהליך של פרשנות, כלומר ניסיון לגזור מהאמירה הכללית שבחוק הנחיה להתנהגות הראויה בסוגיה ספציפית. מחלוקת על הפרשנות הראויה מביאה לעיתים את הצדדים למחלוקת אל בית המשפט, ובו נדרש השופט להכריע מהי הפרשנות הראויה (או לתת פרשנות משלו).

אהרן ברק הציג את הטעמים לריבוי האפשרויות הפרשניות:

הטעמים לריבוי האפשרויות הם רבים. חלקם נעוצים בלשון החוק, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת מספר אופציות לשוניות. חלקם נעוצים במטרת החקיקה, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת חופש בחירה. ככל שלשון החוק היא כללית יותר, ומטרת החקיקה רחבה יותר כן גדלות האופציות הפרשניות.[2]

פרשנותו של בית המשפט שמה קץ למחלוקות רבות, אולם ביסודה מונח חיסרון בולט: היא אינה נוצרת כל עוד לא הובאה המחלוקת להכרעתו של בית המשפט. לפיכך, לעיתים חולפות שנים אחדות עד שמתבררת משמעותו של החוק, ובמקרים אחרים עשויה מחלוקת פרשנית להתקיים שנים רבות מבלי שאיש יטרח להביאה להכרעתו של בית המשפט.

דרכי הפרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבסיס לפרשנות החוק משמשת בראש ובראשונה לשון החוק, ואליה מצטרפת ההיסטוריה החקיקתית שלו: דברי ההסבר להצעת החוק, דברים שנאמרו במהלך הדיון בכנסת וכדומה. בישראל משמשת גם מגילת העצמאות כמקור לפרשנות החקיקה, ומעמדה התחזק עם אזכורה בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט מפרש את החוק במסגרת דיון במקרה ספציפי, אך לעיתים הפרשנות שהוא נותן רלוונטית לא רק למקרה הספציפי אלא גם למקרים נוספים; כלומר, לעיתים הפרשנות מהווה תקדים.

פרשנות החקיקה נעשית לפי כללי פרשנות מקובלים, מהם רלוונטיים לחקיקה בכללה, ומהם – לתחום מסוים.[3]

פרשנות דווקנית היא פרשנות הנצמדת בקפדנות ללשון החוק. פרשנות תכליתית, לעומתה, מנסה לרדת לשורש כוונתו של המחוקק, ולהגשים את תכלית החקיקה, ולאו דווקא את האופן שבו נוסחה. דוגמה: בשנת 1954 הורה המפקח על המזונות להרחיק דיר חזירים מאזור תל אביב לגליל. בעל הדיר עתר לבג"ץ, וזה פסק שאף שלשון פקודת הפיקוח על מזונות, 1942, מאפשרת למפקח לתת הוראה זו, תכלית הפקודה אינה מתירה זאת, משום שתכלית הפקודה היא להסדיר חלוקה צודקת של מזון לאוכלוסייה, ואילו הוראתו של המפקח נבעה מהרצון לצמצם את גידול החזיר, ממניעים דתיים בלבד, ובכך חרגה מתכלית הפקודה.[4]

באחדים מחוקי מדינת ישראל מצוינת מטרת החוק בתחילתו. דוגמה: בסעיף 1 לחוק למניעת הטרדה מינית נאמר: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים." מידע רחב יותר על מטרת החוק והמטרות של סעיפיו השונים ניתן בדברי ההסבר להצעת החוק.[5]

על משמעותה הדינמית של תכלית החקיקה עמד אהרן ברק:

בקביעת התכלית ההנחה היא, כי חוק אינו יצירה יחידה של מחוקק חד-פעמי הפועל בחברה בת-חלוף. החוק הוא יצירה נמשכת של מחוקק קבוע הפועל בחברה חיה ותוססת. … על כן, תכלית החוק אינו מושג סטטי, אלא מושג דינמי.[6]

בפרשנות דיני המיסים בישראל מהווה פסק דין חצור[7] נקודת מפנה, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מפרשנות דווקנית לפרשנות תכליתית.

פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות תכליתית אובייקטיבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשנות תכליתית יש שתי אפשרויות שונות לקבוע מהי "תכלית החוק"; "תכלית סובייקטיבית" היא התכלית אליה התכוון המחוקק בעת חקיקת החוק. מנגד "תכלית אובייקטיבית" היא שיטה שבה החוק מפורש על רקע הערכים והעקרונות של השיטה המשפטית כפי שהם באים לידי ביטוי בכלל החקיקה.

בשנת 1999 נדרש בית המשפט העליון להכרעה משפטית (בדיני מיסים) במקרה שבו "התכלית הסובייקטיבית" אליה התכוון המחוקק הובילה לפרשנות הפוכה מזו אליה הובילה "התכלית האובייקטיבית" של החוק כפי שזו נחזתה בידי השופטים שכתבו את דעת הרוב. בה בעת נקבע בפסק הדין כי לשון החוק יכולה להתאים לשתי הפרשנויות. בדעת הרוב, אותה כתבה טובה שטרסברג-כהן ואשר מבוססת על דברי אהרן ברק, נפסק כי "התכלית האובייקטיבית" גוברת על "התכלית הסובייקטיבית". כך בפסק הדין נקבע במפורש: ”...על התכלית הסובייקטיבית, שלא מצאה ביטוי מפורש ברור וחד-משמעי בסעיף 49 לחוק, לסגת מפני התכלית האובייקטיבית...”.[8]

מנגד לדעת שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, "בהתנגשות בין תכלית סובייקטיבית לתכלית אובייקטיבית יש לפעול על פי כלל הכרעה ברור שלפיו ידה של התכלית הסובייקטיבית על העליונה (ובלבד שהיא מעוגנת בלשון החוק)". סולברג אף מותח ביקורת על הגישה הקיימת (של העדפת "התכלית האובייקטיבית" על כוונת המחוקק), שמהווה למעשה ביקורת חוקתית במסווה של "פרשנות".
כחיזוק לעמדתו מצטט סולברג את דברי אהרן ברק עצמו (עליו, כאמור, הסתמך פסק הדין הנ"ל שקבע את עליונותה של "התכלית האובייקטיבית") על חשיבות "התכלית הסובייקטיבית" של החוק: ”ראשית, היא משקפת הגיון בריא, לפיו אין כיוצרה של נורמה להעיד על תכליתה; שנית, היא עולה בקנה אחד עם עקרון הפרדת הרשויות, לפיו הרשות המחוקקת היא היוצרת את החוק, ואילו השופט נותן תוקף ליצירתו של המחוקק; שלישית, היא מדגישה את האובייקטיביות והניטרליות של מעשה השפיטה. לא מחשבותיו הסובייקטיביות של השופט בדבר המדיניות הראויה הן הקובעות את תחום התפרסותה של הנורמה, אלא תפיסתו של המחוקק והכרעתו שלו בין האלטרנטיבות השונות של המדיניות הן הקובעות. לבסוף, היא מגבירה את הבטחון המשפטי, ואת היכולת לצפות מראש את פירושה של הנורמה, ובכך היא משיגה הפעלה שויונית של החוק”.[9]

פרשנות מקיימת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעתירה לביטולו של חוק, בנימוק שאינו חוקתי, עולה לדיון האפשרות לפרש את החוק פרשנות מקיימת - פרשנות שמבטלת את המשמעות הלא חוקתית של החוק, אך מותירה את החוק עצמו ללא שינוי. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, ציינה בבג"ץ חוק הלאום כי "לעולם יש להעדיף פרשנות מקיימת של חוק – ככל שהיא אפשרית וסבירה – ולפיה הוא אינו פוגע בזכויות חוקתיות. זאת, על פני פרשנות שממנה מתחייבת מסקנה בדבר אי-חוקתיותו של החוק העשויה להביא לביטולו."[10] בהתאם לגישה זו עמדת הרוב בבג"ץ חוק הלאום הייתה שיש לדחות את העתירות לביטולו.[11] לעומת עמדת הרוב ניצבה עמדתו של השופט ג'ורג' קרא, לפיה "לא ניתן להסתפק בפרשנות מקיימת המסתמכת על הנחות שאינן כתובות בחוק הלאום, בבחינת 'נדבך על נדבך' של הנחות ופרשנויות. לפיכך, לדידי, אין מתווה פרשני המרפא את אי-החוקתיות בחוק הלאום."[10]

בדיון בבג"ץ עילת הסבירות, שדן בעתירות לביטול תיקון מס' 3 לחוק יסוד: השפיטה, סברה השופטת יעל וילנר שניתן לתת לתיקון פרשנות מקיימת,[12] ולא לראות בו ביטול גורף של עילת הסבירות, אלא ביטול של "עילת הסבירות האיזונית", זו שהשתרשה במשפט המנהלי בישראל החל משנות ה-80 בעקבות פסק הדין של אהרון ברק בבג"ץ דפי זהב נגד רשות השידור. עמדת הרוב הייתה שלא ניתן ללכת בדרך זו, ונפסק שהתיקון בטל.[13]

דוגמה נוספת: בחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש ניתנה לממשלה סמכות להתקין תקנות להגבלת פעילות במרחב הציבורי, ובכלל זה תנאים לעניין אופן קיום הפגנה. בתקנות שהותקנו מכוח חוק זה נקבעו שתי הגבלות:

  1. מספר המפגינים בשטח פתוח לא יעלה על 20 אנשים.
  2. ההפגנה תתקיים במרחק שאינו עולה על 1,000 מטרים ממקום מגוריו של המפגין.

בעקבות זאת הוגשו עתירות לביטול החוק והתקנות, מחמת פגיעתם בחופש ההפגנה. נפסק שלהגבלת מספר המפגינים ניתן לתת פרשנות מקיימת, לפיה אין הגבלה על מספר המשתתפים בהפגנה, כל זמן שהם יהיו בקבוצות (קפסולות) של לא יותר מ-20 מפגינים כל אחת. לעומת זאת, להגבלת המרחק לא ניתנה פרשנות מקיימת, ונפסק שהיא בטלה.[14]

חקיקה שיפוטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חקיקה שיפוטית

פרשנות באה בדרך כלל לתת משמעות לחוק, כלומר לשמש פה למחוקק, אך לעיתים הפרשנות מרחיקה לכת, ומשלימה את החסר בחוק, ונותנת לבית המשפט תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הנורמות שישררו במדינה. גישה זו לפרשנות קרויה חקיקה שיפוטית.

פרשנות של רשות שלטונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מימושם של חוקים רבים מפקחת רשות שלטונית שהוסמכה לכך (לדוגמה, על מימושם של חוקי המיסים בישראל מפקחת רשות המסים בישראל). מבחינה פורמלית, פרשנותה של רשות שלטונית אינה מחייבת, אך מבחינה מעשית יש לה חשיבות רבה. "קובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה", שפורסם על ידי רשות המיסים, מציג את פרשנותה של רשות המיסים לסוגיות שונות בתחומי המיסים.

מנגנון שבו פרשנותה של רשות שלטונית הופכת למחייבת, לפחות ביחס למקרה ספציפי שלגביו ניתנה, הוא מנגנון הפרה-רולינג.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אהרן ברק, פרשנות במשפט (חמישה כרכים: 1992-2001).
  • אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט (2003).
  • משה אזר, פרשנות משפטית המנוגדת להבנת הנקרא, תשס"ז (2007), תל אביב: פרלשטיין-גינוסר.
  • עפר גרנות, "פרשנות תכליתית בדיני המס: מהצהרת עקרונות לפרקטיקה מעשית", מיסים, אפריל 2004.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית, 1992, עמ' 51
  2. ^ אהרן ברק, "חקיקה שיפוטית", משפטים י"ג, תשמ"ג, עמ' 29
  3. ^ ראו, למשל, אלפרד ויתקון, "דרכי הפרשנות בתחום דיני המיסים", ספר לובנברג, בעריכת דניאל פרידמן ויצחק שילה, הוצאת בורסי, 1988; אהרן ברק, ‏פרשנות דיני המיסים, משפטים ‏כ"ח, תשנ"ז, עמ' 425.
  4. ^ בג"ץ 105/54 אויגן לזרוביץ נ' המפקח על המזונות (אבינועם הלוי), ירושלים, ניתן ב-3 בינואר 1956
  5. ^ בל יוסף ונועה קברטץ-אברהם, ‏פרשנות תכליתית החותרת תחת התכלית: על מעמדם של דברי ההסבר בחוק ובפסיקה, עיוני משפט מו, תשפ"ב
  6. ^ אהרן ברק, ‏פרשנות דיני המסים, משפטים ‏כ"ח, תשנ"ז, עמ' 425
  7. ^ ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פד"י לט(2) 70.
  8. ^ ע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ
  9. ^ נעם סולברג, ‏"על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים", השילוח, 18, פברואר 2020
  10. ^ 1 2 בג"ץ 5555/18 ח"כ אכרם חסון ואחרים נ' כנסת ישראל ואחרים, ניתן ב־8 ביולי 2021
  11. ^ אריה יואלי, ‏10 מול 1: בג"צ החליט לא לפסול את חוק הלאום, באתר "סרוגים", 8 ביולי 2021
  12. ^ גלעד מורג, ההסבר של השופטת שלא פסלה את ביטול הסבירות - וההמלצה לקואליציה, באתר ynet, 2 בינואר 2024
  13. ^ בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־1 בינואר 2024
  14. ^ בג"ץ 5469/20 אחריות לאומית - ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־4 באפריל 2021