פרשנות לקלאסיקה של הנהרות (סינית מסורתית: 水經注, פיניין:Shuǐ jīng zhù) היא יצירה כתובה, העוסקת בגאוגרפיה העתיקה של סין. זוהי גרסה מוערת ומורחבת מאוד של טקסט קדום יותר, שכבר אבד - "הקלאסיקה של הנהרות".
הגרסה המקורית של הקלאסיקה של הנהרות תיארה 137[1] נהרות בסין ועל פי המסורת נכתבה בידי סָאנְג צִ'ין[2]בתקופת שושלת האן.
מלומדי שושלת צ'ינג תיארכו אותה, על בסיס שמות המחוזות ואזורי השליטה, לתקופה מאוחרת יותר - תקופת שלוש הממלכות. על פי תיארוך זה נכתבה היצירה על ידי המלומד גְווֹ פּוּ[3], בן שושלת ג'ין.
הגרסה המוערת נכתבה על ידי לִי דָאויְוֵּ'אן[4] בתקופת שושלת וֵיי הצפונית. פרשנות זו היא היחידה ששרדה לימינו.
היקף היצירה גדול, ובאחד הכרכים מתוארים אף נהרות הגנגס והאינדוס שבהודו, וההידרולוגיה של מפרץ בנגל.
הפרשנות מתפרשת על 300,000 סימנים, וכוללת תיאורים של 1252 נהרות ב40 כרכים. מתוארים ומאוירים בה נתיבי המים בסין העתיקה, כאשר כל נהר מקבל מקטע שמיוחד לו. לכל נהר מתוארים מקורותיו, מסלולו ותכונותיו העיקריות. התיאורים אינם מוגבלים לנושא הגאוגרפי, אלא מכילים גם מידע היסטורי ותרבותי, מעשיות ומיתוסים שלא נכללו בקלאסיקה של הנהרות. בפועל הפרשנות היא למעשה יצירה עצמאית אשר משתמש בקלאסיקה של הנהרות כשלד. כדוגמה, בקלאסיקה של הנהרות נכתב על "נהר גְ'ייֵן"[5] "נהר גְ'ייֵן נובע מבירת שלושת הקיסרים, בצפון עובר ביוּ'הָאנְג, ובמזרח נשפך לים" - פיסקה של 16 סימנים, אך ב"פרשנות" מגדילות ההערות את הערך לכדי 6000 סימנים.
הפרשנות גולשת גם לתיאורים של תהומות, ביצות, איים, גשרים וסכרים ואף ארמונות וקברים, והאבחנות בנוגע למקומות השונים מגיעות לדקויות, כגון קביעת חמש רמות של טמפרטורת מים למעיינות חמים, ציון רוחבם של נקיקים, עומקם של ערוצים, שינויי מפלס בעונות שונות, הרכב החול וכו'. מפורטים בה גם מחצבים ומאובנים, כולל מאובנים של שרידים אנושיים, ומגוון עשיר של ירק ובעלי חיים. הדבר איפשר לדורות מאוחרים יותר להסיק מהיצירה את טכניקות החקלאות הקדומות, את התפוצה של גידולים חקלאיים ושל בעלי חיים, ואת המנהגים העונתיים. בנוסף לאלו, גם כתובות ותחריטים מתוארים ביצירה.
השפה ביצירה מדויקת - ישנם, לדוגמה, עשרה צירופים למילה "מפל", על מנת להפריד בין סוגי מפלים שונים.
היצירה מוזכרת לראשונה בספר סווי, שם מצוין שהיא מספקת הבהרות רבות בתחום חקר הנהרות. ישנן גרסאות שונות של היצירה, אך מתוכן רק שבע נחשבות מפורסמות.
הפרשנות לקלאסיקה של הנהרות היא החיבור הגאוגרפי המקיף והשיטתי ביותר שנוצר בסין העתיקה. היא מכילה תיעוד של תחריטים, יצירות, ושירי עם רבים, שפתה מרהיבה ובהירה, וערכה הספרותי רב יחסית.
מאחר שרבים מן הספרים המצוטטים ביצירה אבדו עם השנים, היא משמשת מקור למקורות אבודים רבים.
היצירה מכילה מספר שגיאות עובדתיות. את מקורות הנהר הצהוב קושר הכותב להרי קונלון על בסיס מקורות קודמים, טענה שהופרכה כמה מאות שנים לאחר מכן על ידי דוּ יוּאוּ בספר מהלך המוסדות[6]. במקום אחר הוא מעיר על נהר שכנראה כבר יבש, כאשר נראה שאין זה כלל שם של נהר אלא חלק מתיאור תפקיד.
מאחר שהיוצר חי בסין הצפונית, לא בהכרח יכול היה לבקר בעצמו באזורים המתועדים בדרום, ולפיכך תיאוריהם מתומצתים ומכילים לא מעט שגיאות[7]. בנוסף, מסתמכת "הקלאסיקה של הנהרות" על מקורות קדומים אף יותר כגון הקלאסיקה של ההרים והימים וביוגרפיה של בן השמיים מוּ[8], אשר נוטים לערב דיווחים עם מיתוסים, ומקורות שהמידע בהם אפוף בעשן הזמן כגון הקלאסיקה של ההיסטוריה, ולפיכך קורה שהוא מציג מידע חסר שחר, או אפילו עוסק בנהר שאינו קיים[9].
מלומדי תקופת שושלת צ'ינג ייחסו חשיבות גדולה לפרשנות לקלאסיקה של הנהרות, ואף נתנו כינוי למחקר הנוגע ליצירה: "לימודי לִי", על שם היוצר לִי דָאויְוֵּ'אן. במסגרת לימודי לִי התקיימו שלוש אסכולות: אסכולת הביקורת הטקסטואלית, האסכולה הספרותית והאסכולה הגאוגרפית.
בנוסף לאלו, ביצע המלומד דָאי גֶ'ן[10] הגהה ליצירה, תוך גנבה-לכאורה מיצירה של גָ'או יִיצִ'ינְג[11], פרשה אשר המשיכה להעסיק מלומדים במאות השנים שחלפו מאז.
כיום נחשבת היצירה "ביקורת על המסורות של לִי דָאויְוֵּ'אן"[12] של ההיסטוריון צֶ'ן צְ'יָאויִי (יליד 1923) למחקר השלם ביותר על לִי דָאויְוֵּ'אן.
חוּ שְׁה חקר את היצירה בזמנו הפנוי במשך יותר מ20 שנה, וכתב מעל 70 מאמרים בנושא, אשר פורסמו במסגרת האוסף "כתבי היד של חוּ שְׁה"[13].