צלקת סיף, או צלקת דו־קרב (בגרמנית: Schmiss, בעברית מכה או מהלומה), היא צלקת על הפנים שנחשבה לאות כבוד בדו־קרב של סטודנטים מהמעמד הגבוה בחברה הגרמנית והאוסטרית, והעידה על אומץ וגבורה בעת קרב סיף סטודנטיאלי (בגרמנית: Mensur, "מנסור").[1][2] הנוהג קיים לפחות מאז תחילת המאה ה-19, ונפוץ בעיקר בקרב סטודנטים שעוסקים בסיף באוניברסיטאות, אולם דעך מאז מלחמת העולם הראשונה. במהלך תקופת השלטון של המפלגה הנאצית, המנהג נאסר.
הצלקת העידה לא רק על עיסוקו של אדם במנסור, אלא על יכולתו לספוג את מהלומת האויב ללא פחד.[2]
הנוהג התפתח ונעשה פופולרי במהלך המאה ה-19 בקרב מדינות דוברות גרמנית, ונעשה בעיקר בקרב אחוות סטודנטים. הצלקות נתפסו כסמל לאומץ, ומספר הצלקות על הפנים העיד על רמת גבורתו של העוטה אותן. קבוצות מיעוט בגרמניה גם כן השתתפו במנהג, וכך סטודנטים יהודים רבים גם כן השתתפו בקרבות סיף[3] וקיימו את הנוהג על מנת להוכיח את שייכותם לחברה הגרמנית.[4] רבים שלא התקבלו לאחוות הסטודנטים ניסו לדמות צלקת סיף על ידי חתך מכוון של הלחי באמצעות תער.[5] נוהג זה נתפס כברברי למדי בעיני מבקרים מחוץ לגרמניה, וכך לדוגמה בספרו "נווד בנכר" משנת 1880, מארק טוויין מתייחס בפרק השביעי לצלקות הסיף שראה בעודו בהיידלברג כהלם תרבות.[6] ב-1901, איגוד ההתעמלות האקדמי בגרמניה הקיסרית (Akademischer Turnbund, ATB) אסר על סטודנטים לקיים קרבות סיף לשם צלקת בלבד.[4] לאחר מלחמת העולם הראשונה, המנהג דעך. בהמשך, עם עליית המשטר הנאצי, המנהג נאסר לחלוטין.[7] בסוף שנות ה-50 נראתה מגמת חזרה של המנהג, אם כי לא באותה המידה.[8]
עם דעיכת המנהג בשל היותו מזוהה עם מיליטריזם, כיום חברי אחוות הסיף השונות בגרמניה, אוסטריה ושווייץ כמעט ולא מקיימים את המנהג, אם כי ישנם בודדים שכן ממשיכים את מסורת הצילוק באופן סודי.[9]