קהילת יהודי שפייר

שרידי בית הכנסת העתיק של שפייר

הקהילה היהודית בשפייר (שפיירא כפי שנקראה בפי היהודים) היא חלק מיהדות גרמניה ואחת מהקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בקרב יהדות אשכנז בימי הביניים. היא הרכיבה יחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ומיינץ (מגנצא) את איחוד שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בכינוי קהילות שו"ם (שפיירא, ורמיזא, מגנצא). עד היום ניתן להבחין בשרידי קהילה זו בשמות משפחה הנושאים את שם היישוב, כדוגמת שפירו או שפירא.

בימי הביניים הייתה בעיר קהילה יהודית, שראשיתה המדויקת אינה ברורה. ידוע כי בשנת 1084 הזמין בישוף העיר רודיגר חוזמן את היהודים להתיישב בעירו, העניק להם כתב זכויות והקצה שטח לשכונה יהודית נפרדת שתוקף בחומה לצורכי הגנה. במקביל, בשנה זו אירעה שרפה במגנצא, שגרמה ליהודים רבים מהקהילה היהודית לעבור ממנה לשפייר.

בשנת 1096, בזמן מסע הצלב הראשון הייתה קהילת שפייר אחת הראשונות בגרמניה שאירע בהן פוגרום, כחלק מאירועי גזירות תתנ"ו. עם זאת, עקב התערבותו של בישוף העיר, שהגן על היהודים במבצרו, הצלבנים הצליחו להרוג כאחד עשר יהודים בלבד ומרבית הקהילה ניצלה. גם לאחר הפוגרום נותרה בעיר קהילה יהודית גדולה. קהילות וורמייזא ומגנצא, שהיו חשובות יותר משפיירא לפני גזירות תתנ"ו, נפגעו באופן קשה ביותר, ושרידיהן (בהנהגת רבי קלונימוס הזקן) ברחו לשפייר. ככל הנראה, עובדה זו סייעה להפיכת שפייר למרכז תורני משמעותי במאה ה-12.

רחוב היהודים בשפייר

בגזירות ק"ט (1349) נחרבה הקהילה. היא חודשה לאחר מכן אך לא שבה עוד למעמדה הקודם.

הקהילה היהודית בשפייר נכחדה במלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי, אך התחדשה בשנת 1989, עם נפילת מסך הברזל.

בשנת 2021 הכירה אונסק"ו באתרים ההיסטוריים היהודיים בשפייר כאתר מורשת עולמית, בהכרזה משותפת לוורמס ומיינץ – קהילות שו"ם – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.

תחילת ההתיישבות היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות המוקדמת ביותר להתיישבות יהודית לאורך נהר הריין היא משנת 321 בקלן, ישנם חוקרים הסבורים כי יהודים התגוררו גם בשפייר בשלהי העת העתיקה, אך אין לכך ראיות.[1] אין עדויות על יהודים בגרמניה במאות השנים הבאות, ומשערים כי עם קריסת האימפריה הרומית, גם הקהילה היהודית התפזרה.

מן המאה העשירית, שבה כבר היו קהילות יהודיות מבוססות בוורמס ובמיינץ, אין עדויות ברורות לישיבת יהודים בשפייר, והחוקרים נחלקו האם הייתה בתקופה זו קהילה יהודית קטנה בעיר, או שעד 1084 לא הייתה בשפייר קהילה יהודית. התיישבות נרחבת של יהודים בעיר שפייר החלה בשנת 1084, ומשנה זו ישנם עדויות מתועדות לקיומה של קהילה יהודית בעיר. יהודים שנמלטו מפוגרומים במיינץ, וורמס ומערים אחרות בריינלנד תפסו מקלט אצל יהודי שפייר. הם באו ביוזמתו של הבישוף רודיגר חוזמן (1073–1090), שהזמין מספר גדול של יהודים להתגורר בעירו. ב-13 בספטמבר 1084 חתם בישוף העיר רודיגר חוזמן על פריווילגיה (כתב זכות) המקנה זכויות רבות ליהודים.[2]

בשם השילוש הקדוש ושאינו מחולק. אני רודיגר חוזמן, בישוף שפייר, בעשותי את העיר שפייר לכרך, חשבתי כי אוסיף אלף מונים על כבוד מקומינו, אם אביא יהודים לשכן בו. ואת היהודים שהובאו הושבתי מחוץ לעדה ולמקום מגוריהם של שאר התושבים. ולמען לא יהיו בנקל למפגע לפרעות ההמון הגס הקפתים חומה... נתתי להם רשות וזכות לעסוק בחילופי זהב וכסף, ולקנות ולמכור כטוב בעיניהם... וכשם ששופט העיר דן בין התושבים, כך ראש הכנסת בין היהודים... אולם במקרה שלא יוכל לחרוץ משפט יבוא הדבר לבישוף... מותר להם להעסיק מיניקות שכירים משלנו. בשר שחוט האסור עליהם על פי חוקי דתם מותר להם למכור אותו לנוצרים, ומותר לנוצרים לקנותו... ולמען זכר לדבר גם לימים הבאים באתי על החתום בכתב ידי ובחותם טבעתי כפי שנראה למטה. ניתן ב־13 בספטמבר 1084.

— מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 121 [3]

כתב הזכויות שהעניק הבישוף רודיגר חוזמן חרג מהנוהג בכל מקום אחר באימפריה הרומית הקדושה. יהודי שפייר הורשו לבצע כל סוג של מסחר, חלפנות כספים, החזקת אדמות, הפעלת בתי דין והעסקת לא-יהודים כמשרתים. הם גם לא נדרשו לשלם אגרת שמירה על גבולות העיר. יהודים הורשו להוכיח את זכויותיהם גם בשבועה או בעדים, דבר שנאסר עד אז.

הסיבה לבקשת הבישוף מהיהודים להגיע לשפייר הייתה תפקידם החשוב בעסקי הכסף והסחר ומפני שהתיישבות היהודית נתפסה כמדד להתפתחות עסקית.[4] כמו כן נדרשו בשפייר מלווי כספים בהיקף גדול להקמת קתדרלת שפייר. סיבה נוספת שבישופים, אדונים או מלכים העניקו פריווילגיות והגנה ליהודים היא שבכך הבטיחו לעצמם הכנסות ודמי הגנה ניכרים מהיהודים. מכיוון שרדיפת יהודים והגבלות סחר הובילו לחסרונות כלכליים ניכרים ולאובדן הכנסות, היה זה טובת השליט לבלום את הלהט האנטישמי של אנשי הדת הנוצרית.

שש שנים לאחר נתינת הפריווילגיה, בשנת 1090 אישר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את כתב הזכויות כשיצא במסע לאיטליה בשנת 1090, הוא אף הרחיב את הכתב לכל יהודי האימפריה הרומית הקדושה.[5][6] הכתב הוענק על ידי היינריך הרביעי לנציגי הקהילה: רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, רבי דוד בן משולם ורבי משה בן יקותיאל. הוא הדגיש את זכותם לדון בענייניהם בבתי דין נפרדים.[7]

כחלק מהפריבילגיה ליהודי האימפריה הוכנסו כללים נוקשים להטבלה לנצרות כדי לבלום את התופעה. אצל ילדים היא הוצאה אל מחוץ לחוק ויהודים שהוטבלו לנצרות מרצונם נדרשו לחשוב על כך במשך שלושה ימים. כמו כן יהודים שהוטבלו איבדו את זכויותיהם לירושה מקרוביהם היהודים.[8]

על פי מסמכים מהתקופה, היה אדם ששימש כ"פרנס הקהילה" של שפייר, הוא נבחר על ידי הקהילה ואושר על ידי הבישוף. מאוחר יותר, הוקמה בעיר "מועצת יהודים" בת שתים עשרה חברים בראשות הרב היהודי שייצג את הקהילה. בשנים 1333 ו-1344 אישרה מועצת העיר שפייר את סמכות מועצת היהודים.[9]

גזירות תתנ"ו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

ב-3 במאי 1096, ח' באייר ד'תתנ"ו,[10] שש שנים בלבד לאחר נתינת תעודת הזכות ליהודי האימפריה, שטף את ערי גרמניה גל פוגרומים שבוצעו על ידי אספסוף צלבני מוסת שנע במהלך מסע הצלב הראשון לכיוון ארץ ישראל בראשות אציל צרפתי בשם "גיום לה שארפאנטייה".[11]

יחד עם איכרים מקומיים מהסביבה תקפו הפורעים את היהודים ואת בית הכנסת.[12] בדיווח על פרעות תתנ"ו בשפייר, מיינץ וורמס, שנכתב בסביבות 1097–1140 על ידי "האנונימי ממיינץ", נכתב: ויהי ביום ח' בחדש אייר ביום שבת התחיל מידת הדין לבוא עלינו שקמו התועים והעירונים תחילה אל אנשי קודש חסידי עליון בשפירא ויתייעצו עליהם לתופשם יחד בבית הכנסת. והוגד להם וקמו להם בבוקר וביום שבת ויתפללו במהרה ויצאו מבית הכנסת. ויהי כאשר ראו שלא נתקיימה עצתם לתופשם יחד ויקומו עליהם ויהרגו מהם י"א נפשות. גם את הצלתם על ידי הבישוף יוהאן הוא תיאר: ויהי כשמוע ההגמון יוחן ויבוא בחיל גדול ויעזור הקהל בכל לב והכניסם בחדרים ויצילם מידם.[13]

האירועים בשפייר מוזכרים גם בכרוניקה של שלמה בן שמעון על פרעות תתנ"ו, אותה כתב בסביבות 1140.[14] הוא כתב כי הפורעים הרגו בשפייר 11 יהודים, בהם שרה אשתו של שבתאי הגביר, ששחטה את עצמה והתאבדה על קידוש השם.[15]

לאחר הפרעות הבישוף העניש את הפורעים בחומרה, אך עם זאת הוא גבה תשלום גבוה מהיהודים עבור הצלתם.

האנונימי הביא עדות על עשרה נרצחים,[16] לעומתו שלמה בן שמעון הזכיר אחד עשר נרצחים. ישנם מהחוקרים שהעריכו כי בתוך ה-11 נמנתה גם האשה שהתאבדה, אולם אחרים טענו שהמספר התעגל ל-10 כדי להשוות את ההרוגים בפרעות לעשרת הרוגי מלכות.[17]

היהודים נשארו בארמון הבישוף בצד הצפוני של קתדרלת שפייר ובעיירות סמוכות אחרות עד ששכך זעם ההמון. בביצוע פעולה זו, מנע הבישוף של שפייר (יוהאן וום קרייכגאו הראשון, 1090–1104) טבח וגירוש כפי שקרה בערים אחרות בחבל הריין, ובכך חסך מעצמו ומהעיר אבדן מקור הכנסה משמעותי.

ישנם מקורות המעידים על התאבדות המונית בתקופה זו בשפייר.[18]

הפוגרומים בשפייר, וורמס ומיינץ משנת 1096 נקראו "גזירות תתנ"ו" והקורבנות שלהם עדיין מונצחים בליטורגיה היהודית. בקינת מי יתן ראשי מים שכתב רבי קלונימוס בן יהודה על הגזירות נאמר

וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה, מַרְגּוֹעַ לִרְגּוֹעַ נֶחְלְפוּ לְהַבְעִירָה, נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה, נֶאֶסְפוּ יַחַד נַפְשָׁם הִשְׁלִימוּ בְּמוֹרָא, עַל יִחוּד שֵׁם מְיֻחָד יִחֲדוּ שֵׁם בִּגְבוּרָה, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לְמַהֲרָה, וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה, וּבְמַר יְגוֹנִי וְעָצְבִי יֶלֶל אַחְבִּירָה, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם בְּזָכְרָה, קְהַל וָרְמַיְזָא בְּחוּנָה וּבְחוּרָה, גְּאוֹנֵי אֶרֶץ וּנְקִיֵּי טָהֳרָה, פַּעֲמַיִם קִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְּיֻחָד בְּמוֹרָא, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זִיו לְטָהֳרָה, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה, אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יֶלֶל לְחַשְּׁרָה, כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לַעֲטָרָה

— רבי קלונימוס בן יהודה, קינות ליום תשעה באב

בעקבות פוגרומים אלו והכחדת קהילות מיינץ, וורמס וקלן, החליפה אותם שפייר. את התעצמותה התורנית והמספרית של קהילת יהודי שפייר תיאר אברהם גרוסמן: "הקהילה שמילאה את מקומן של קהילות וורמס ומיינץ באשכנז בראשית המאה השתים עשרה הייתה שפייר. בה פעלו רבי אליקים בן רבי משולם, ריב"א ואחרים, בעיקר צאצאיהם של משפחות קלונימוס, אבון ור"י הכהן שהיגרו ממגנצא בשנת 1084".[19]

לאחר הפוגרום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים לאחר הפרעות ישבו בני קהילת שפייר במבצרים. בסוף הקיץ, לאחר שתמו גלי הצלבנים, חזרו בני הקהילה לבתיהם.[20] אולם גם אחרי שחזרו למקומם אוירת הפחד עדיין שלטה ברחובות מספר שנים, ובני העיר היהודים נשארו נצורים ברובעי העיר שבהם חיו, ללא יכולת מעבר בין רובע לרובע.[21]

בשנים שלאחר הפוגרום נרשמה בקהילה היהודית תנופת בנייה אדירה. בית הכנסת החדש וקתדרלת שפייר תוכננו ונבנו על ידי אותם בונים. חנוכת בית הכנסת מתוארת בידי שלמה בן שמעון, הכותב כי הבנייה הושלמה באלול ד'תתס"ד (ספטמבר 1104), שמונה שנים לאחר גזירות תתנ"ו, וכבר בראש השנה ד'תתס"ה התפללו בבית הכנסת.[21]

תקופת הזוהר של הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגם של מקווה ב שפייר שנבנה על ידי אוטו מרטין בשנת 1911 המוצג במוזיאון שפיירא בהשאלה קבועה מהמוזיאון ההיסטורי של ריינלנד-פפאלץ.[22]

הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12, היא הייתה אחת מהקהילות היהודיות החשובות באימפריה הרומית הקדושה בשנים אלו ושימשה כמרכז חשוב ללימוד תורה. למרות הרדיפות והגירושים תרמה הקהילה תרומה משמעותית לחיים האינטלקטואליים והתרבותיים בעיר במשך מאות שנים. מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפייר נמנו בשנים אלו אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ. קלונימוס בן יצחק הזקן, מיסטיקן ופרשן התלמוד בבלי. יצחק בן אשר הלוי. יעקב בן יצחק הלוי, מבעלי התוספות, שמואל בן קלונימוס החסיד. שמריה בן מרדכי, מבעלי תוספות והתכתב עם רבי יעקב תם. מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קלונימוס משפיירא בן מאיר, מחבר הלקסיקון "ייחוסי תנאים ואמוראים".[23]

בשנים שלאחר הפרעות היהודים התיישבו לא הרחק מקתדרלת שפייר, ברחוב היהודים, קליינה פפנגאסה. הקהילה היהודית מנתה לפי ההערכה בין 300 ל-400 איש. מרכז היישוב היה הרובע היהודי של שפייר מימי הביניים (גר'), בו שכנו בית כנסת ומקווה.

חדר הלבשה בספייר יודנבאד
מקווה מימי הביניים שנבנה שנת 1128 בשפייר העתיקה

פריחתה הכלכלית של הקהילה נבע מהיותם של היהודים (יחד עם הפריזים) מרבית הסוחרים באזור.

שפירא התאחדה יחד עם "קהילות שו"ם" (ראשי התיבות העבריים של שפירא, וורמס [ורמיזא] ומיינץ [מגנצא]). איחוד זה שימש את היהודים ברחבי גרמניה כסמכות עליונה בעניינים הלכתיים וסוגיות דתיות אחרות. לערי שו"ם היו מנהגים משלהם ותקנות משלהם, תקנות שו"ם. הם שמרו על ייחוד זה עד לסביבות אמצע המאה ה-13. היו בשפייר כמה בתי ספר יהודיים חשובים וישיבה. בגלל הכריזמה הרוחנית של הקהילות היהודיות הפורחות שם, שלוש הערים הללו כונו "ירושלים דריין" בימי הביניים והיו בעלות חשיבות מכוננת ליהדות מערב אירופה, ולכן הם נחשבות כמקום הולדתה של יהדות אשכנז.

עם זאת, גם בתקופת הפריחה של יהדות שפייר, התרחשו התפרצויות אלימות בשנת 1146 במהלך מסע הצלב השני, שהצטרפו אליו גם אנשי הדת הנוצרית. בין הקורבנות של פוגרום זה הייתה אישה בשם מיננה, שאוזניה ולשונה נחתכו משום שסירבה להמיר את דתה לנצרות.[24]

עלילות דם, פוגרומים וגירושים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מסע הצלב השלישי התרחשו שוב רדיפות, כאשר התרחשה עלילת דם בפברואר 1196 (אדר ד'תתקנ"ו). גופה נמצאה סמוך לעיר שפייר ובעקבותיה פורעים נוצרים רצחו תשעה יהודים.[25] ב-13 בפברואר בתו הצעירה של הרב והדיין יצחק בן אשר הלוי השני (הבחור) נרצחה בעלילת הדם והוצגה בעירום במשך שלושה ימים בכיכר השוק. הלוי נרצח גם הוא כשהתנגד להמון שתקף את הגופה. בתי היהודים נשרפו ובית הכנסת באלטשפייר נהרס.[26] בפרעות אלו התאבדו רבים מבני הקהילה כדי שלא להגיע לידי הפורעים.[25]

רבי אפרים בן יעקב מבון סיפר בפירוט רב על עלילת דם זו ועל גורלו של רבי יצחק בן אשר הבחור "באדר נמצאה גווייה נרצחה קרוב לעיר אשפיירא בשלוש פרסאות ושמחו הגויים והוציאו קול על היהודים לאמור כי הם רצחוה, ויקומו לבולעם חיים. ויוציאו את בת הרב רבי יצחק בן אשר הלוי מקברה בתוך ימי אבלה, ויתלה ערומה בשוק ועכבר תלוי בקלעי שיער ראשה ללעג ולקלס לישראל. ויפדה אביה על ידי שוחד וישיבו אל קברה. ויהי ממחרת ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על בית הרב ויפרפו בו פרץ ויהרגוהו, וחמש נפשות עמו. גם שרפו את כל בתי הקהל והיהודים עלו אל עליית בית הכנסת ואחרי כל העלו את הסולם אשר עלו בו - אליהם. ושם נמלטו עד בוא להם עזר, והורידו את הסולם ויצאו בו מן העיר בעוד לילה. והאויבים שללו את כל אשר בבתים ואת ספריהם וספרי התורה השליחו במים. ואת בית הכנסת שרפו באש". אולם עקב כך שלפני מסע ההרג וההרס ציווה עליהם הדוכס "אוטו" אחי המלך שלא ישלחו ידם ביהודים "ויחר אפו בהם" לאחר שהוא שמע על הפרעות "ויאסוף חייל ויצר על העיר אשפיירא. וישרוף להגמון הרשע ולעירוניים את כל הכפרים... ואחרי כן תפש את הרוצחים. וליהודים נתנו 150 זקוקים. ובנו להם את בתיהם ואת בית הכנסת".[27]

היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ציווה לפצות את היהודים על נזקים שסבלו עקב עלילת הדם ועל שריפת בית הכנסת ולבנות מחדש בתים שנהרסו.[23]

על מאורע זה כתב רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא את קינתו "אל אבל אקרא" בה הוא דחה את הניסיונות להמרת דת: "סודם הערימו זכרונינו להיעדר ובעשרים ותשעה אורינו קדר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר... דם נפשות אבנונים נקיים..."[27]

עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282 כאשר הרבורד, ריטר פון דר אוהם, האשים את היהודים ברצח נכדו.

בשנת 1286 השתתפו רבים מיהודי שפייר, וורמס, מיינץ ואופנהיים (גר') בניסיון עלייה לארץ ישראל שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג.

בגלל גלי הפליטים שנמלטו ממעשי הטבח ואלו מהם שניסו להמלט לארץ ישראל, גזר רודולף הראשון, מלך גרמניה את ה"צו אודות פליטים יהודים" ב־6 בדצמבר 1286, כשהיה בשפייר. בצו נכתב כי יש רשות לתושבים לבזוז את רכוש היהודים שנמלטו: "רודולף, מלך רומי בחסד האל, הנעלה בכל הקיסרות, קורא שלום וחסד אל החכמים, אנשי הלשכה, הפקידים, השופטים, חברי המועצה וכל התושבים. מאחר שהיהודים כולם כאחד הם עבדי אוצרנו, וכל המונם ורכושם שייכים לנו – או לנסיכים שאנו והקיסרות הענקנום להם כמתת – הכתוב למטה קים וישר ונאמן על פי חוק: אם חלק מיהודים אלו נמלטים וחוצים את הים מבלי לקבל רשות מיוחדת מאיתנו או מאדוניהם, וזאת על מנת לחמוק מאדוניהם הלגיטימיים, אזי רשאים אנו או האדונים להם הם משתייכים להפעיל את סמכותנו החוקית ולקחת לרשותנו את כל רכושם, המלבושים שלגופם ונכסיהם דניידי ודלא ניידי, בכל אתר ואתר שהם מצויים בו. מאחר שניסיונות לחולל עוולות בתחום זה מופנות במידה מיוחדת אל היהודים, מעניקים אנו את מלוא הסמכות על היהודים המצויים כעת בשפייר, וורמס, אופנהיים, מיינץ וכל חבל וֶטֶראוּ, לנסיך-הארכיבישוף המרומם היינריך ממיינץ, מזכירנו היקר, והאדון האציל הרוזן אברהרד מקצנלנבוגן (אנ'), מתוך בטחה בכישוריהם ונאמנותם. נתון בידם, ללא ערעור מאיש, לקחת לרשותם את הרכוש, המלבושים ונכסי ניידי ודלא ניידי של היהודים הנמלטים, בכל אתר שאלו מצויים, ולחלקו ולהקצותו כטוב בעיניהם. משום כך אנו מבקשים מכם במלוא החומרה, שתפנו את כל מרצכם לסייע ולעמוד לימין הארכיבישוף והרוזן ששמם נקוב לעיל באמונה ובתושיה, כך שנוכל לשבח את נכונותכם ומסירותכם בזכות. ניתן בשפייר, ב-6 בדצמבר לשנת ארבע-עשרה למלכותנו."

בתחילת ה-14 נחלש כוחם של הקיסר והבישוף, ובשנת 1330 השתלטה הנהגת העיר על הגנת היהודים בתמורה לתשלום של 300 הלר. עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342.

בשבוע חג הפסחא של שנת 1343 נמצאה גופתו של נוצרי בשם לודוויג, ובעקבות כך עונו ונשרפו יהודים על המוקד.

הקהילה נמחקה לחלוטין בפוגרומים בזמן "המגפה השחורה" (ה'ק"ט, ינואר 1349), רבים שרפו את עצמם למוות בבתיהם לנוכח האיומים ואחרים התנצרו או ברחו להיידלברג. הרכוש היהודי ובית העלמין הוחרמו.

כדי להלבין את הפרת חוקי השלום הקיסרי, שהיה אמור להגן על כל התושבים באופן שווה, קיבל קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה החלטה אופורטוניסטית לטובת אנשי העיר הפורעים בביקורו בשפייר באביב 1349 ושחרר אותה מכל אשמה, הוא מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.[23] המגפה השחורה נמשכה בקיץ, אך לא ידוע מה היו השפעותיה על העיר לאחר מכן.

עם קשיים רבים התחדש היישוב היהודי לאחר המגפה, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה חשוב. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434 כשמועצת שפייר חידשה את זכות המגורים ליהודים לשש שנים נוספות, עליהן ישולמו 5 עד 35 גילדן למשק בית. הם גורשו שוב שנה לאחר מכן, ב-8 במאי 1435 "לנצח". אחד הפליטים היה משה מענצלן, שצאצאיו התיישבו בסונצ'ינו והקימו את דפוס שונצינו, מראשוני בתי הדפוס העבריים.

לאחר 30 שנה חזרו שוב היהודים להתגורר בשפייר.

בשנת 1467 העניק בישוף העיר הגנה ליהודים לתקופה של עשר שנים. עם זאת, בשנים 1468, 1469 ו-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון ראמונג(גר') גזרות אנטי יהודיות שכללו: איסור על היהודים לגבות ריבית מהנוצרים. נאסר על היהודים להופיע בציבור בימי החגים הנוצריים, השבוע הקדוש ואחרים, והם חויבו בזמן זה לשמור על דלתות וחלונות נעולים. היהודים חויבו ללבוש בגדים ייחודיים, גברים נאלצו לחבוש כובעים מחודדים בצבעים שונים וטבעת צהובה, ונשים יהודיות חויבו ללבוש שני פסים כחולים ברעלותיהם כזיהוי. נאסרה בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף. הוצא צו המגביל את יהודי שפייר מלגור מחוץ לגטו. הם לא הורשו להשתתף בחברות ציבוריות נוצריות, להעסיק משרתים נוצרים, להעסיק מיילדות ולמכור תרופות.

בשנת 1472 התאבדו יהודים רבים כדי להימנע מהטבלה כפויה לנצרות.

יהדות שפייר בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1500 עד שנת 1529 לא הורשו יהודים לחיות בשפייר.

"הזכות היהודית הגדולה של שפייר" משנת 1544

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות היהודית הגדולה של שפייר משנת 1544

ברייכסטאג של שפייר שהתקיים בשנת 1544 התלוננו יהודי האימפריה הרומית הקדושה בפני קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כי התושבים הגויים מרעים עימם ומכחישים את זכויותיהם. הם טענו כי הם פרעו בהם, מנעו את פרנסתם ונמנע מהם לערער לבית הדין הקיסרי לצדק או לבתי משפט אחרים. הטריגר להתעלמות הגוברת מזכויות היהודים היה בין היתר כתביו האנטי-יהודיים הידועים של מרטין לותר משנת 1543.

הקיסר קרל הכריז בכתב הזכות כי מעתה לאיש לא תהיה רשות לסגור את בתי הספר היהודיים ואת בתי הכנסת, לגרש אותם מהם או למנוע את השימוש בהם. כל מי שפוגע או שודד יהודים בניגוד לשלום קיסרי שהוכרז במדינה ייענש על ידי הרשויות. כל יהודי יקבל את הזכות לנהל את עסקיו באימפריה, וכל ממשלה צריכה להעניק לו ליווי ולא להעמיס עליו עוד מכס או אגרה. היהודים לא יהיו חייבים ללבוש "סמלים יהודיים" ואין לגרש יהודי ממקום מגוריו ללא הסכמתו המפורשת של הקיסר. ללא ראיות ועדות מספקות, נאסר על מישהו להאשים את היהודים בשימוש בדם נוצרי. במקום בו הועלו האשמות כאלה, הן היו אמורות להיות מובאות בפני הקיסר. על הפרות של פריבילגיה זו נענשו ב-50 מארק זהב, מחציתן יגיעו לאוצר הקיסרי ומחציתם ליהודים שנפגעו.

בשנת 1548 אושרה זכות זו על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובשנת 1566 היא אושרה שוב על ידי הקיסר מקסימיליאן השני.[28]

המאות ה-17 ה-18 וה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה יהודית התקיימה שוב באופן זמני בין השנים 1621 ל־1688. עם זאת, בתקופה זו מנתה הקהילה משפחות ספורות בלבד, ואף לא היה לה רב משלה. יהודי שפיירא היו כפופים הלכתית למרא דאתרא של וורמייזא הסמוכה.[29] במהלך מלחמת שלושים השנים, ובמיוחד בתקופה שלאחר המלחמה, נאלצו העיריות והאזרחים הנוצרים להשתמש יותר ויותר ביכולות היהודים לתת הלוואות. בין השנים 1645–1656 היו לפחות חמש הלוואות ענק כאלה. העירייה החלה לקחת הלוואות מיהודים כבר בשנת 1629 וככל שעומס החוב גדל הוענקו יותר זכויות סחר ליהודים בעיר. שפייר נשרפה עד היסוד בשנת 1689 במלחמת תשע השנים ונאסרו לחלוטין עסקאות סחר וכספים בין אזרחים נוצרים ליהודים.

בזמן המהפכה הצרפתית יהדות שפייר התאפיינה בליברליות ובכך הסתכסכה עם רבנות המחוז האורתודוקסי דורכיים-פרנקנטל(גר'). בשנת 1830 היו בו 209 חברים. מרכז הקהילה היה בית הכנסת שנבנה בשנת 1837 ברחוב היידנרייך שברובע היהודי. יהודי העיר ייסדו היהודים ארגון צדקה בשנת 1828. הם ניהלו גם בית ספר קטן.

בשנת 1863 נבחר "קרל דייוויד" למועצת העיר כחבר היהודי הראשון. יהודי נוסף, זיגמונד הרץ, ישב במועצת העיר משנת 1874 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1890 התגוררו בשפייר 535 יהודים. זו הייתה הכמות הגדולה ביותר של יהודים בקהילה היהודית בשפייר. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר ד"ר אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) וד"ר שטקלמאכר (Steckelmache).[30]

בשנת 1910 מספרם ירד ל-403. מראשית שנות השלושים של המאה העשרים, יהודים משפייר החלו לנדוד לערים גדולות יותר או להגר לגמרי מגרמניה בגלל האנטישמיות שהלכה וגברה בעיר.[31]

הקהילה היהודית בשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט זיכרון ברחוב היהודים בשפייר
כיתוב ביודנהוף

בשנת 1933 מספר יהודי שפייר היה 269. הוא צנח ל-81 לאחר ליל הבדולח, בו נשרף בית הכנסת על ידי אנשי אס אה ואס אס. הם גם גנבו את ספרי הספרייה היהודית, בגדים יקרי ערך, שטיחים וחפצי דת. מכבי האש של העיר רק דאגו שהלהבות לא יתפשטו לבניינים הסמוכים. באותו לילה נהרס גם בית העלמין היהודי.

ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר.

ב-22 באוקטובר 1940, במהלך מסע וגנר-בורקל,(גר') גורשו 51 מתוך 60 הנותרים למחנה המעצר גירס שבדרום צרפת. משם הצליחו כמה מהם לברוח לשווייץ, ארצות הברית ודרום אפריקה בעזרת מקומיים. חלק אחר הוסגר לגרמניה על ידי צרפת של וישי ונרצח באושוויץ. רק יהודי אחד שרד את התקופה הנאצית כשהוא מסתתר בשפייר.

אנדרטה ליהודים המגורשים במקום שהיה בעבר בית הכנסת

הקהילה היהודית לאחר השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 שקלה עיריית שפייר להקים חניון באתר בית הכנסת. בשנת 1955 החליטה מועצת העירייה לשלם 30,000 דויטשה מארק לקהילה היהודית כדי להסדיר את הליכי השבת הרכוש. בשנת 1959 קנתה אות המתחם חברת אנקר כדי להקים חנות כלבו במקסימיליאן שטראסה. בשנת 1961, בהמלצת "איגוד הערים הגרמני", לקחה העירייה הלוואת פיתוח ממדינת ישראל בסך 2,000 דויטשה מארק.

באוקטובר 1996, עשרה יהודים ממזרח אירופה הקימו קהילה יהודית חדשה בשפייר.[32] היו"ר הראשון של הקהילה החדשה, שמואל טפמן, הגיע לשפייר מאסטוניה. שאר חברי הדירקטוריון של הקהילה הגיעו ממוסקבה.[33]

מוסדות הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי כנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת בית-שלום, נחנך ב -9 נובמבר 2011, הוא בית הכנסת הרביעי של קהילה יהודית בשפייר

בית הכנסת בשפייר מוזכר לראשונה כבניין בנוי בשנת ד'תתנ"ו, 1096.[23] הוא נשרף בשנת ד'תתקנ"ו, 1196.[34] חורבות בית הכנסת נשמרו והם השרידים העתיקים ביותר שנשמרו מכל בתי הכנסת באירופה. בתי כנסת נוספים נבנו בשפייר במהלך השנים.

הנחת אבן הפינה לבית כנסת חדש בשפייר התרחשה ב-9 בנובמבר 2008. הוא נבנה באתר בה שכנה כנסיית סנט גואידו(גר') ומכיל מאה מקומות. הבנייה עצמה החלה בשנת 2010. ב-9 בנובמבר 2011 נחנך בעיר בית כנסת בשם "בית שלום".(גר') הוא נחנך 73 שנים בדיוק לאחר ליל הבדולח. בית הכנסת משמש את הקהילה היהודית של מחוז פפאלץ הריין, שהעבירה את מטה נוישטאדט אן דר ויינשטראסה לשפייר. רב הקהילה היה בתחילה סיו-וולף רובינס.

בית קברות יהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות היהודי החדש משנת 1888
חדר טהרה והחומה המזרחית של בית העלמין היהודי עד 1888

שלושה בתי קברות יהודיים היו בעיר שפייר(גר'):

  • בית הקברות מימי הביניים היה ברובע היהודי הידוע הראשון בשפייר. הוא הוקם בשנת 1084 ועד למאה ה-17 נקברו בו יהודים. לאחר הפוגרומים של 1349 הוא נחרש ובשנת 1358 העירייה נתנה חלק מהאזור ליהודים בודדים בשכירות ארוכת טווח. לאחר הגירוש ב-1405 האזור נפל בידי אדם נוצרי ומשנת 1429 חזרו היהודים לקבור בו. לאחר הגירוש בשנת 1435, הלאימה העירייה את האתר והשכירה אותו לנוצרים.
  • בית הקברות "סנט קלייר" נבנה לאחר יישובם מחדש של יהודים בתקופת השלטון הצרפתי בשפייר בראשית המאה ה-18. בשנת 1888, לארח שהתמלא בית הקברת, הקהילה היהודית ויתרה עליו. בתמורה, היהודים קיבלו אישור לקבור את מתיהם בבית העלמין החדש. רק אולם הטהרה והקיר המזרחי נשמרו. מצבות בית הקברת לא שרדו.[35]
  • בית הקברות החדש נבנה בשנת 1888. בשנת 1940 הסתיימו הקבורות בו באופן זמני. בבית הקברות התבצעו קבורות בודדות בשנים 1965 ו-1973. בבית העלמין, ששימש שוב מאז 1980, יש 257 מצבות.[36]

מוזיאון הקהילה היהודית בשפייר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוזיאון שפיירא

מוזיאון הקהילה היהודית בשפייר נפתח ב-9 בנובמבר 2010, 72 שנה לאחר ליל הבדולח, במהלכו הושמד בית הכנסת בשפייר. המוזיאון הוא תוספת לרובע היהודי הישן ששוכן בסמיכות אליו, בו ניתן לצפות בתערוכות של שלושת המרכזים החשובים ביותר של הקהילה היהודית, בית הכנסת, בית עלמין ובמקווה.

המוזיאון מציג תערוכות ארכאולוגיות מהחיים היהודים של שפייר של ימי הביניים. שטח המוזיאון משתרע 80 מ"ר וניתן לראות בו שבר קשת עגול מהמאה ה-12, מצבות מהמאה ה-14 וחלון קשת כפול משנות 1110/20. חלק מהתערוכות מושאלות באופן קבוע מהמוזיאון ההיסטורי של פפאלץ בשפייר.[37] במיזיאון מוצגות תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.[30]

לוח זיכרון לקהילה היהודית בשפייר

הנצחת הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנדרטה שהוקמה בשנת 1992 באתר בית הכנסת העתיק בשפייר

בשנת 1968 הוצב שלט המנציח את גורלה של הקהילה היהודית על החומה בחצר המקווה. בשנת 1979, לאחר 40 שנה, הונח לוח זיכרון נוסף על הקיר האחורי של בניין קאופהוף (הכיכר בה שכן בית הכנסת הישן) עם הכיתוב: "בית הכנסת של הקהילה היהודית בשפייר עמד כאן עד שנהרס על ידי גרמניה הנאצית בליל הבדולח". אנדרטת זיכרון הוקמה מול נקודה זו בשנת 1992 ומאוחר יותר הועברה לכיכר הקטנה (חניון) ממול.[38]

בשנת 2007 נדחתה במועצת העיר הצעה של ה-SPD להתקין אבני-נגף מול מקומות מגוריהם של נרצחי השואה וקורבנות הנאציזם.

בשנת 2021, הכריזה אונסק"ו על האתרים היהודיים בשפייר כאתר מורשת עולמית, בהכרזה משותפת לוורמס ומיינץ – קהילות שו"ם – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.[39]

רבני שפייר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות מסוימות הייתה שפיירא מרכז תורני חשוב, שהיה ביתם של חשובי הרבנים באשכנז. בנוסף לעיסוקם בפירוש והוראת התלמוד בבלי רבים מהם עסקו בפיוט, חיבורי תפילות וקבלה.

ראשון הרבנים שידוע כי פעלו בשפייר כבר בתקופת הגאונים הוא רבי משה יקותיאל בן משה, מחבר הפיוט "יראתי בפצותי".[40] חכמי שפייר ייחסו חשיבות רבה לפסיקותיו ומנהגיו של רבי יקותיאל, ואף כינו אותו "המאור הגדול".[41] רבי יקותיאל דבק במסורת אשכנז, אך כשלא היה מסורת ברורה קיבל את זו של גאוני בבל.[42]

כמעט ולא ידועים פרטים על רבי יקותיאל וככל הנראה הוא נפטר בסביבות שנת 1090.[43] את מקומו תפס בנו, רבי משה בן יקותיאל.

לצדן של רבי יקותיאל פעלו רבי משולם בן משה, בן למשפחת קלונימוס הידועה, ורבי יהודה בן קלונימוס הזקן משפיירא שעמד בראש נכבדי הקהילה שקיבלו את כתב הזכויות מהמלך היינריך הרביעי. ישנם שטענו כי היותו בראש נכבדי המשלחת מלמדת על היותו גם מפרנסי הקהילה.[44] רבי אליקים בן משולם הלוי פעל אף הוא בשפייר בסוף ימיו.

בן למשפחת קלונימוס משפייר וקרוב משפחה של אלעזר מגרמייזא היה אחראי באופן זמני על עסקיו הפיננסיים של פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וזכה להערכה רבה על ידו.[45]

על שאלה שהפנה רבי אליעזר בן יואל הלוי אל רבני שפייר השיבו רבי אליקים בן אשר הלוי, רבי נתן בן שמעון, רבי שמחה בן שמואל.[46]

במאה השתים עשרה פעלו בשפייר הרבנים: אברהם בן מאיר הכהן, קלונימוס הזקן, יעקב בן יצחק הלוי, אלעזר החזן, אליקים בן משולם[47] הלוי (בערך ד'תש"צ - ד'תת"ס, 1030–1100), יצחק בן אשר הלוי תלמידו של רש"י, וראשון בעלי התוספות באשכנז (סביבות ד'תת"י (1050 - ד'תתצ"ג (1133)), שמואל בן קלונימוס, אברהם בן שלמה, יצחק מבוהמיה, אליעזר בן יצחק, יהודה בן קלונימוס משפיירא, מגדולי המחברים בספרות התורנית של ימי הביניים ומחבר ספר ייחוסי תנאים ואמוראים,[48] אחיו מאיר בן קלונימוס, דוד משפייר, שמחה בן שמואל משפיירא, יהודה בן קלונימוס הבחור, שמריה בן מרדכי מבעלי התוספות, אליעזר בן יואל הלוי, שמואל החסיד, שמחה בן שמואל משפיירא ואברהם בן שמואל.

רבי יהודה החסיד, בנו של שמואל החסיד, ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בה, נולד ככל הנראה בסביבות 1140 בשפייר ואף גדל ולמד בה.

במאה השלוש עשרה פעלו בשפייר: רבי אליעזר בן יעקב, רבי יעקב משפייר, רבי ידידיה בן ישראל ורבי שלמה משפייר.

במאה הארבע-עשרה פעל בשפייר רבי משה זוסלין, לימים רב בפרנקפורט דמיין.

במאה החמש-עשרה פעלו בשפייר רבי שמואל יצחק החסיד ורבי שמריה שלמה הלוי.[49]

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה אוכלוסייה
1818 80
1823 155
1824 190
1830 209
1841 301
1848 272
1849 319
1855 370
1861 425
1867 440
1880 539
1890 535
1895 509
1900 520
1905 476
1910 403
1933 264
1939 77
1940 60
1963 269

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי שפייר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמוד 397
  2. ^ הרב א. הכהן, "למגנצא הגיעו ראשונה", יתד נאמן, מוסף "שבת קדש" 33 (פרשת במדבר, תש"נ), עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
  3. ^ המחלקה להיסטוריה של ימי הביניים, עבודות בית, הופעת עבדות קאמרית של היהודים, היהודים באירופה עד המאה ה -12, 1997/98 עמ' 15-12
  4. ^ אלפרד האברקמפ, היסטוריה גרמנית, Vol. 2, כרך ראשון, מינכן, 1993, עמוד 338. ISBN 3-7632-2992-2
  5. ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 111
  6. ^ ג'וזף ג'ייקובס ושולם אוצר, הרובע היהודי
  7. ^ א' בפלסטין, שיפוט על יהודים, לקסיקון יהודי, מרכז המחקר הרב גבריאל מולר
  8. ^ http://www.digam.net//document.php?dok=8497 הזכות היהודית הגדולה של הקיסר קרל החמישי, שניתנה בשפייר ב -3 באפריל 1544], המחלקה לפדגוגיה בארכיון בארכיון המדינה מרבורג
  9. ^ האגודה ההיסטורית של פפאלץ, קבוצת המחוז שפייר: היסטוריה של היהודים בספייר, Progressdruck GmbH Speyer 1981, עמ' 15
  10. ^ עלי יסיף, ספר הזכרונות <דברי הימים לירחמיאל>, עמוד 398, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  11. ^ יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, Open University of Israel, 1990, מסת"ב 978-965-302-555-4. (בiw)
  12. ^ Jewish History, www.jewishhistory.org.il
  13. ^ A. Neubauer and M. Stern (eds.), Hebräische Berichte über die Judenverfolgungen während der Kreuzzüge, Berlin 1892, p. 48
  14. ^ J. & G. Software www. jugsoftware.de, Digitales Archiv Marburg - Das DigAM Projekt - Ausstellung: Privilegien, Pogrome, Emanzipation: Deutsch-jüdische Geschichte vom Mittelalter bis zur Gegenwart - Ausstellungsraum: Karl V. und die kaiserliche Judenpolitik - Dokument: Das Große Judenprivileg Kaiser Karl V., gegeben zu Speyer, 3. April 1544. Insert in einer Bestätigung dieser Privilegien durch Kaiser Rudolf II. zu Breslau 1577 [Originaldigitalisat mit Regest], www.digam.net
  15. ^ גזירות אשכנז וצרפת - הברמן, אברהם מאיר, 1901-1981 (page 34 of 282), באתר hebrewbooks
  16. ^ אברהם מאיר בן אורי פייבל האברמאן, גזירות אשכנז וצרפת, עמוד כה, באתר אוצר החכמה
  17. ^ שמחה גולדין, עלמות אהבוך, עמוד 157
  18. ^ ספר זכירה, מהדורת אברהם מאיר הברמן, ירושלים ה'תש"ל, עמוד 43
  19. ^ גרוסמן, חכמי אשכנז, עמוד 437.
  20. ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 185
  21. ^ 1 2 גזירות אשכנז וצרפת - הברמן, אברהם מאיר, 1901-1981 (page 69 of 282), באתר hebrewbooks
  22. ^ s. hierzu: Elmar Worgull: Blicke auf Vita und museale Werke des in Speyer wirkenden Holzbildhauers Otto Martin (1872–1950). In: Pfälzer Heimat: Zeitschrift der Pfälzischen Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaften in Verbindung mit dem Historischen Verein der Pfalz und der Stiftung zur Förderung der pfälzischen Geschichtsforschung. Verlag der Pfälzischen Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaften, Speyer. Heft 1 (2009), S. 19–26.
  23. ^ 1 2 3 4 קהילת יהודי שפייר, באתר מוזיאון בית התפוצות
  24. ^ SPEYER - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  25. ^ 1 2 עלי יסיף, ספר הזכרונות "דברי הימים לירחמיאל", עמוד 401, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  26. ^ הרב ד"ר צחי הרשקוביץ, משפייר לשפירו – תולדותיה המדממות של יהדות אשכנז, שבתון.
  27. ^ 1 2 הובא ב: אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 367
  28. ^ Rechtswörterbuch - SIEBTE ABTEILUNG - Ergänzungsartikel - GERICHTSBARKEIT ÜBER JUDEN, www.juedisches-recht.de
  29. ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשנ"ב, סימן רצ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  30. ^ 1 2 קהילת יהודי שפייר, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
  31. ^ Geschichte der Stadt Speyer, Bd. 2. Kohlhammer Verlag, Stuttgart, 2. Auflage, 1983, ISBN 3-17-007522-5, S. 21–22, 150.
  32. ^ Juden in Deutschland - Speyer, www.hagalil.com
  33. ^ Juden in Deutschland - Speyer, www.hagalil.com
  34. ^ מקוואות מימי רש"י ותוספות, עמוד 34
  35. ^ שפייר (ריינלנד-פאלץ) בתי קברות יהודיים (עם תמונות רבות), באתר www.uni-heidelberg.de
  36. ^ Die jüdischen Friedhöfe in Speyer (Rheinland-Pfalz), www.alemannia-judaica.de
  37. ^ אתר מוזיאון שפיירא, באתר Stadt Speyer (בגרמנית)
  38. ^ Wolfgang Eger: Geschichte der Stadt Speyer, Bd. 3. Kohlhammer Verlag, Stuttgart, 1989, ISBN 3-17-010490-X.
  39. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, אונסק"ו הכירה באתרים היסטוריים יהודיים בגרמניה כאתרי מורשת עולמיים, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
  40. ^ רבי יקותיאל חיבר בשנת 1070 בערך את הפיוט יראתי בפצותי
  41. ^ שיבולי הלקט, שמחה חסידה, עמוד קכה
  42. ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 117
  43. ^ רבי יקותיאל בר משה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי
  44. ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 118
  45. ^ Alfred Haverkamp: Deutsche Geschichte, Bd. 2. Beck’sche Verlagsbuchhandlung, München, 1993, ISBN 3-7632-2992-2, S. 339.
  46. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955, עמוד 367
  47. ^ בשני מקומות ר' בצלאל אשכנזי קורא לו "אליקים בן קלונימוס" (הגהות למסכת בכורות כ' ע"ב; ליקוטים למסכת פסחים נ"ז ע"ב), אבל זה נראה שיבוש
  48. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955, עמוד 361
  49. ^ יום-טוב ליפמן צונץ, "ריטוס", עמ' 200
  50. ^ Anja Stahler: 17 Leben wider das Vergessen. In: Die Rheinpfalz, Speyerer Rundschau, 7. November 2011, Seite 2 LSPE.


סמל אונסק"ו
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בגרמניה
אי המוזיאונים בברלין • אנדרטאות מרטין לותר באייסלבן ובוויטנברג • אנדרטת נידרוואלד • הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין: ארמון סנסוסי, ארמון צציליינהוף, ארמון בבלסברג, ארמון ופארק קליין-גליניקה, ניקולסקוי, אי הטווסים, בטכרברג, טירת הציד גליניקה, כנסיית הגואל וארמון זאקרו • במברג • מבני באוהאוס בוויימאר, בדסאו ובברנאו • בית עיריית ברמן ופסל רולנד בברמן • מכרות רמלסברג, מערכת ניהול המים בהרי ההארץ והמרכז ההיסטורי בגוסלאר • ממלכת הגנים של דסאו-ורליץ • טירת אוגוסטוסבורג וטירת פאלקנלוסט בבריל • וארטבורג • עיר ההנזה ליבק • מכרות צולפריין • מנזר מאולברון • אתר המאובנים במחצבת מסל • פארק מוסקאו (עם פולין) • קוודלינבורג • קתדרלת אאכן • המונומנטים הרומאיים בטריר, קתדרלת טריר וכנסיית גבירתנו בטריר • קתדרלת קלן • קתדרלת שפייר • העיר העתיקה ברגנסבורג • אי הנזירים רייכנאו • המרכזים ההיסטוריים בשטרלזונד ובוויסמר • מנזר לורש • ויימאר הקלאסית • גבולות האימפריה הרומית: הלימס הגרמאני העליון • כנסיית ויס • קתדרלת מריה הקדושה בהילדסהיים וכנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים • עמק הריין המרכזי העילי • תעשיות הברזל בפלקלינגן • ארמון רזידנץ בווירצבורג • שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין • ים ואדן (בשיתוף עם הולנד ודנמרק) • מפעל פאגוס באלפלד • בתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים (עם חמש מדינות אחרות) • יערות האשור העתיקים והבראשיתיים של הרי הקרפטים ושל אזורים אחרים באירופה (עם שבע עשרה מדינות נוספות) • בית האופרה של המארקגראף בביירוית • ברגפארק וילהלמסהוהה • החזית המערבית הקרולינגית וקהילת קורווי • שפייכרשטאדט, רובע קונטורהאוס וצ'ילהאוס • העבודה האדריכלית של לה קורבוזיה (עם שש מדינות אחרות) • מערות ואומנות עידן הקרח בהרי היורה השוואבים • מכלול הגבול הארכאולוגי של הדבי והדנווירגה • קתדרלת נאומבורג • אזור הכרייה ארצגבירגה/קרושנוהוז'י (עם צ'כיה) • מערכת ניהול המים ההיסטורית של אאוגסבורג • ערי הספא הגדולות של אירופה (יחד עם שש מדינות): באד אמס, באדן-באדן ובאד קיסינגן • מושבת האומנים של דרמשטאדט • קהילות שו"ם: אתרי הקהילות היהודיות בשפייר, וורמס ומיינץ • גבולות האימפריה הרומית: הלימס של גרמאניה אינפריור (בשיתוף עם הולנד) • גבולות האימפריה הרומית: לימס הדנובה (בשיתוף עם אוסטריה וסלובקיה) • מורשת יהודית מימי הביניים בארפורט (בית הכנסת הישן • המקווה) • מכלול המגורים של שוורין • יישובי הכנסייה המוראבית (עם עוד שלוש מדינות): הרנהוט

אתרי מורשת עולמית לשעבר: עמק האלבה בדרזדן