קונאטוס

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: התמקדות במשנתו של שפינוזה תוך התעלמות מתקופות קדומות יותר בהם הופיע המושג.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: התמקדות במשנתו של שפינוזה תוך התעלמות מתקופות קדומות יותר בהם הופיע המושג.

אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הקונאטוס (conatus) הוא מושג הלקוח ממשנתו של ברוך שפינוזה, המציין את שאיפתו של כל יצור להתמיד בישותו ולהרחיב את עוצמתו. יש המשתמשים במונח זה או במונחים אחרים בעלי משמעות זהה בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בפיזיקה ובביולוגיה.

הקונאטוס אצל שפינוזה

הקונאטוס מהווה במשנתו של שפינוזה את עקרון הקיום. בספר האתיקה קובע שפינוזה:

" כל דבר שואף להתמיד בקיומו "

— שפינוזה, אתיקה ג 6

לדידו, כל שאר הרגשות, המוטיבציות והמחדלים הם פועל יוצא של עקרון השימור העצמי.

הקונאטוס אצל הוגים שונים

הוגים רבים הושפעו מהרעיון שלכלל הדחפים, היצרים והמחשבות יש עיקרון יחידי ביסודם.

קונאטוס והרצון לעוצמה

מושג הקונאטוס של שפינוזה איננו נבדל בהרבה ממושג ה"רצון לעוצמה" בהגותו של פרידריך ניטשה. שני המושגים מציינים את הדבר העומד ביסודם של הדחפים והרצונות שבאדם (ובכל שאר הנמצאים). ניטשה רואה את הרצון לעוצמה כ'צורה ראשונית של אפקט, שכל שאר האפקטים אינם אלא הסתעפויותיה' - הגדרה שתתאם את הקונאטוס לחלוטין. גם אצל שפינוזה וגם אצל ניטשה מטרתו של כל נמצא היא להגביר את עוצמתו ולהתפשט כמה יותר שיוכל.

למרות הדמיון הרב בין הקונאטוס לבין הרצון לעוצמה נראה שיש כמה דקויות המבדילות ביניהם. במשפט של ניטשה, שאינו אלא מענה למשנת שפינוזה, נאמר:

" דווקא אצל כל חי ניתן להוכיח באופן הברור ביותר שהוא עושה הכול כדי שלא לקיים את עצמו כמות שהוא, אלא כדי להיעשות יותר "

— ניטשה, הרצון לעוצמה

פרידריך ניטשה 1875

במקום אחר כותב ניטשה:

" דומני שעל הפיזיולוגים להימלך בדעתם בבואם לקבוע את יצר הקיום הפיסי כיצר היסוד של האורגניזם. בראש וראשונה רוצה כל חי את כוחו להפעיל, החיים אינם אלא הרצון לעוצמה! יצר הקיום אינו אלא אחת התוצאות המצויות ביותר לרצון זה "

— ניטשה, מעבר לטוב ולרוע

דומה ששפינוזה היה מקבל את התובנות הללו ושההבדל בינו לניטשה נעוץ ביחס לשימור העצמי לעומת ההתפשטות והרחבת העוצמה. על כך כותב פרופסור ירמיהו יובל:

" הדרך היחידה להבין את תורת שפינוזה היא לראות מטרה אחת (הרצון להתרחב) ככפופה לשנייה - (ההתמד): הגברת עוצמתו של הקיום היא מטרה רצויה, מפני שהיא מגדילה את סיכויי השימור העצמי. ואילו אצל ניטשה העוצמה אינה מכשיר של הקיום, אלא מגדירה אותו ומקיפה את כל מלואו: איננו קיימים תחילה, ואחר כך שואפים להאריך את קיומנו על ידי הגדלת עוצמתנו, אלא אנו קיימים מלכתחילה בתור רצון לעוצמה, כלומר, בתור ההקרנה הדינמית של ישותנו ובתור התנועה או המגמה הטבועה בנו להגדיל ולהגביר את העוצמה. דבר שלעתים קרובות אנו מסכנים למענו את עצם החיים-סתם "

— ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים

חרף ההבדלים, יש לראות את הרצון לעוצמה הניטשאני כהתגלגלות ופיתוח למושג הקונאטוס אצל שפינוזה.

הליבידו במשנתו של פרויד

אבי תורת הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הושפע משפינוזה בכלל ומרעיונו בדבר עיקרון המונח בבסיס הנפש בפרט. פרויד לא נוהג להזכיר את שפינוזה במפורש, אך בפעמים שהוא עושה זאת הוא מעיר על קרבתם הרעיונית:

הנני מודה ברצון בתלות הקיימת ביני לבין תורת שפינוזה

— זיגמונד פרויד

גם פרויד כשפינוזה - וניטשה - אחז בתורת הנפש שלו גישה נטורליסטית שמונח בבסיסה מושג מניע לחיי הנפש המסועפים. מה שאצל שפינוזה נקרא 'קונאטוס' אצל פרויד מקבל את השם 'ליבידו'. כמו שאצל שפינוזה הקונאטוס הוא היצר שממנו נגזרים שאר הרגשות והמחשבות של האדם גם אצל פרויד הליבידו הוא כח הדוחף את האדם והוא מונח ביסוד כל התהליכים המודעים ושאינם מודעים של נפשו.

ההבדל בין הקונאטוס לליבידו הוא ברדוקציה שעבר הקונאטוס במשנתו של פרויד. בעוד שאצל שפינוזה הקונאטוס אחראי לכל התופעות הנפשיות הרי שאצל פרויד הליבידו הוא היסוד של עקרון העונג בלבד, בעיקר העונג המיני.

אצל פרויד המוקדם ניתן למצוא שניות שבין ה"אני" ויצריו לבין יצרי המין לבדם, הליבידו מונח רק ביסודם של יצרי המין. כשפיתח את הגותו יותר גם פרויד הגיע לתפיסה מוניסטית כמו שפינוזה ובאחרית ימיו איחד את ה"ארוס והקונאטוס לכלל כח אחד והעמיד מולם את ה"טאנאטוס" - השאיפה של כל נמצא לכליון ומוות. עיקרון זה הוא מכונה עקרון ההרס העצמי והוא ניגודו המוחלט של הקונאטוס השפינוציסטי.

פיזיקה

אפשר לזהות את הקונאטוס כחוק כללי הנמצא בכל הישים. על פי חוק האינרציה כל גוף ישאף להתמיד במצבו ורק כשיפעל עליו כוח חיצוני הגוף ישנה את מצבו, משמע שבהיעדר כוח חיצוני ההתמד הוא מצבו הטבעי של כל נמצא. כך ביטא זאת גלילאו גליליי:

"גוף הנע על משטח אופקי ללא הפרעה חיצונית ימשיך לנוע באותו כיוון ובמהירות קבועה."

ההבדל בין עיקרון זה לבין הקונאטוס עליו דיבר שפינוזה הוא בכך שחוק האינרציה מבטא את הפסיביות של הנמצאים בעוד שהקונאטוס הוא כח דינמי ואקטיבי. אליבא דשפינוזה על כל נמצא מופעלים כוחות חיצוניים והקונאטוס הוא הכח הלוחם בהם כדי לשמר את עצמו.

ביולוגיה

שימוש מחודש ב"קונאטוס" במונחי מדע מודרניים מצוי אצל מדענים והוגים דוגמת אנטוניו דמסיו. במדעי החיים מוגדר שיש לאורגניזם מנגנון ביקורת עצמית העוזר לו בשימורו. מערכת זאת אקטיבית, כלומר היא כח פועל בדומה לקונאטוס השפינוציסטי. מצב איזון זה (הומאוסטזיס) הוא תהליך ביולוגי במהלכו הגוף נפטר מגורמים מזיקים ומשנה חומרים שחודרים אל הגוף והופכם למועילים .