קוסודה

קוסודה (ביפנית: 小袖) הוא שם כללי ללבוש יפני המכסה את הגוף, שנלבש לפני תקופת מייג'י (1868-1912). הקוסודה נחשב לבגד שקדם לקימונו המודרני, ועד המאה ה-16 שימש כבגד תחתון לנשים וגברים. תרגום ישיר של המילה קוסודה הוא "שרוולים קטנים." שם זה מתייחס לפתח הקטן של שרוולי הקוסודה המבדיל אותו מהאוסודה ( Oosode – שרוולים גדולים).

כאשר מתייחסים לבגדים יפניים מסורתיים (Wafuku), משתמשים לרוב בשם קימונו (着物), אולם זהו מונח מודרני. השם ההולם יותר את סגנון הלבוש המגיע עד לרצפה הוא קוסודה. יש לבגד שרוולים מלבניים ופאנלים קדמיים שמצטלבים בחזה ומוחזקים יחדיו על ידי חגורת בד רחבה הנקראת אובי (Obi).

מבנה הקוסודה

הבגד מורכב משתי רצועות בד התפורות יחדיו במרכז הגב, כך שהבד הנופל מהכתפיים עד לרצפה שווה באורכו מקדימה ומאחור. לחלק זה נתפרות בצד הקדמי שתי חתיכות בד המרחיבות את הבגד וגודלן חצי מאורכו ומרוחבו של הבד העיקרי. כמו כן רצועת בד ארוכה וצרה נתפרת באלכסון לפאנלים הקדמיים ומשמשת כצווארון. שתי רצועות בד קטנות נוספות מקופלות והופכות לשרוולים מלבניים בעלי פתח צר.

הקוסודה בהיסטוריה של יפן

עד סביבות המאה ה-16 הקוסודה נחשב כבגד תחתון אך מתקופה זו והלאה הפך לבגד עליון ולפריט לבוש יומיומי. מהפך זה הגיע לשיאו בתקופת אדו (1600-1868) כאשר החומרים, העיצוב והקישוטים של הקוסודה התפתחו, יחד עם טכניקות חדשות של אריגה וצביעת בדים.

תקופת קמקורה (1185–1333) ותקופת מורומאצ'י (1333–1568)

עם הירידה בכוחה של החצר הקיסרית ועליית שוגונות קמקורה, סגנון חיים חדש החל להתפתח. סגנון הלבוש האלגנטי שאפיין את אנשי החצר בתקופת הייאן (794-1185) הפך לסגנון יותר פשוט והמאפשר יותר דינאמיות. כך, בעוד בתחילת תקופת קמקורה הביגוד הפורמלי של האישה היה שילוב של חלוק (אוצ'יקי, Uchiki) ומכנסיים רחבים הנקראים האקאמה (Hakama), בשלב מאוחר יותר אלו הוחלפו בקוסודה הנלבש יחד עם האקאמה. בניגוד לאוצ'יקי, שרוולי הקוסודה הגיעו רק עד תחילת כף היד והיו תפורים לאורך הקצה החיצוני כך שנוצר מעין כיס בבגד.

בתקופת מורומאצ'י היה נהוג ללבוש ז'קט נוסף הנקרא אוצ'יקאקה (Uchikake) או קאידורי (Kaidori) מעל הקוסודה.

תקופת אזוצ'י-מומויאמה

במחצית השנייה של המאה ה-16 גנרלים חזקים כגון אודה נובונאגה (Oda Nobunaga) וטויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi), שהיו פטרונים גדולים של האומנויות, עודדו גל חדש של אומנות נועזת וקישוטית שהשפיעה גם על סגנון הביגוד. כמו כן בעקבות התקדמויות בטכניקות צביעת בדים, הקוסודה הפך לבגד מקושט. בתקופה זו הגברים המשיכו ללבוש את הקוסודה כבגד תחתון והנשים לבשו את הקוסודה כבגד עליון. בחורף הן הוסיפו את האוצ'יקאקה, ובקיץ קיפלו את חלקו העליון וקשרו אותו מסביב למותניים.

תקופת אדו (1600–1868)

בתקופה זו הקוסודה הפך לבגד בסיסי של נשים ושל גברים הנלבש גם על ידי אנשי הצבא וגם על ידי אנשים ממעמד הסוחרים. הקוסודה של התקופה, שכבר בתקופת מומויאמה החל להיות מקושט, הפך למפואר וססגוני, בעיקר בעקבות פיתוח שיטת צביעה חדשה הנקראת "יוזן" (Yūzen dyeing) וטכניקת ה-Tie-dye. הגמישות של טכניקת היוזן איפשרה ציור של סצנות מאוד מפורטות על הביגוד: מתוכם, ציורים של ערים או ציורי נוף היו המוטיבים הנפוצים ביותר. עיצובים נוספים כללו סצנות נטורליסטיות או נרטיביות, כאשר מעמד האצולה והמעמד הסמוראי העדיפו סצנות יותר קלאסיות ואנשי העיר העדיפו תיאורים של חיי היומיום.

בנוסף לסגנון היוזן נתפרו סוגי קוסודה מיוחדים הנקראים קאקי-אה (Kaki-e) שצוירו על ידי אמנים מובילים (לדוגמה אוגטה קורין Ogata Korin ו- Sakai Hōitsu). עד תקופה זו רק אנשים מהמעמד הגבוה יכלו לרכוש קוסודה מפואר אולם במחצית הראשונה של תקופת האדו גם מעמד הסוחרים יכול היה לרכוש קאקי-אה.

בתקופת אדו האורך של שרוולי הקוסודה הוארך ואילו הרוחב נשאר אותו דבר כך שהשרוול לא יכסה את כפות הידיים. הדוגמאות הכלליות של הבד הוחלפו בדוגמאות אשר הבליטו את הכתפיים, בעוד המכפלת והקישוטים הפרידו בין חלקים שונים של הבגד עם דוגמאות מנוגדות. במחצית השנייה של תקופת אדו הממשלה הגבילה את הסגנון, הצבע והחומרים של בגדי האנשים מהמעמדות הנמוכים ועל מעמד הסוחרים נאסרה לבישת קוסודה מפוארים. דוגמאות הבד עבור מעמד הסוחרים הפכו קטנות ופחות גרפיות, הצבעים הפכו מונוכרומטיים, נעשה פחות שימוש בריקמה והאובי- חגורת הבד, הפכה יותר רחבה. באופן הדרגתי דוגמאות הבד הוגבלו רק לקצוות התחתונים של הפתחים הקדמיים של הקוסודה.

בעקבות המגבלות הללו אנשי המעמד הבינוני טיפחו מושג חדש של יופי הנקרא איקי (Iki) שהיה מעודן מקודמיו. האידיאלים של האיקי קבעו שאישה יפה צריכה להיות גבוהה ורזה, ולכן לסגנון הלבוש נוספו בדים עם פסים אנכיים. כמו כן נקבע כי בתוך הבית על הקוסודה ליפול מסביב לרגליים ואילו בחוץ יש לקשור אותו בעזרת אובי נוסף כך שלא יגע ברצפה.^[1]

בתחילת המאה ה-19 העיטורים של הקוסודה הוגבלו לקצוות של הפאנלים הקדמיים ולפתח הקוסודה, מה שיצר סגנון לבוש חדש הנקרא אדו-זומה (Edo-zuma) סגנון זה נמשך תקופה קצרה שאחריה קוסודה חלק עם קישוטים במכפלת הפך לביגוד הסטאנדרטי.

הינאגאטה-בון

הינאגאטה-בון (Hinagata-bon 雛形本) היו ספרים ששומשו בתקופת אדו להצגת דוגמאות, טקסטורות וצבעים של בדים ששומשו להכנת הקימונו. המונח הינאגאטה-בון מתייחס במיוחד לספרים מודפסים בהם היו מוצגים דוגמאות של קוסודה, כאשר על כל דף היה מצויר דוגמה פופולרית בצורה של קוסודה. דוגמאות מוקדמות של הינאגאטה-בון הודפסו בשחור לבן אך לאחר 1780 החלו להדפיס אותם גם בצבע.

ההינאגאטה-בון נוצרו על ידי אמנים שעבדו על הדפסי האוקיו-אה (Ukiyo-e prints) והם חשובים למחקר אודות אופנת הקוסודה ומחקר טכניקות ההדפסה של האוקיו-קה וציירי האוקיו-אה.

לקריאה נוספת

Condra Jill (ed.). (2008) The Greenwood Encyclopedia of Clothing Through World History.Volume 2. Westport, CT, USA: Greenwood Publishing Group
Kodansha Encyclopedia of Japan (1983). Volume 4. Tokyo, Japan: Kodansha Ltd

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קוסודה בוויקישיתוף

JAANUS - Hinagatabon. (2001). [online] Available from: http://www.aisf.or.jp/~jaanus/
JAANUS - Kosode. (2001). [online] Available from:http://www.aisf.or.jp/~jaanus/deta/k/kosode.htm

הערות שוליים

^ דרוש מקור

[1] דרוש מקור

[1]