קורטס (בפורטוגזית: Cortes מילולית "חצרות") היו אספות בממלכת פורטוגל של ימי הביניים, בהן ישבו נציגי כל המעמדות: האצולה, הכמורה והעם (שנציגיו נמנו על הבורגנות), במטרה לטפל בענייני ציבור מקומיים או כלליים ובכך היוו סוג של פרלמנט מוקדם.
את האספות שנועדו לטפל בנושאים כלליים כינסו ופיזרו מלכי פורטוגל כרצונם. כאשר היו מעורבים באספות נציגי כל שלושת המעמדות הן נקראו Cortes Gerais מילולית: החצרות הכלליות. כאשר היה צורך ללבן או לנהל משא ומתן על נקודה ספציפית נקראו רק נציגי המעמדות שנושא זה היה רלוונטי עבורם.
במקביל לקורטס היו המלכים מכנסים לפעמים לצורך התייעצות את בתי המשפט המלכותיים (Curia Regis), שכללו אצולה קרקעית, הן אצילים פיאודליים והן נציגי כנסייה מחזיקי רכוש (בישופים, אבות מנזר וראשי מסדרים צבאיים).
נהלים אלו מקורם עוד בימי הממלכה הוויזיגותית טרום הכיבוש המוסלמי את חצי האי האיברי, אולם החל במאה ה-13, עם התעצמות הערים והתאגדותן, ניתן מקום במועצות גם לנציגי הערים. הקורטס הידוע הראשון בו היו שותפים נציגי הערים כונס ב-1254 בלייריה על ידי אפונסו השלישי.
בחיי השגרה לא כונס קורטס ובמקום זאת הסתמכו המלכים על מועצות מייעצות מצומצמות שכללו נכבדים המקורבים לחצר. קורטס כונס במקרים מיוחדים, למשל כאשר רצה המלך להטיל מיסים חדשים, למשל לצורך מימון מלחמה (זו הייתה הסיבה העיקרית לכינוס קורטס) או לשנות חוקים מהותיים, לבצע שינוי מהותי במדיניות החוץ או ליישב עניינים הקשורים בהורשת הכתר. הקורטס, משכבר כונס, היה יכול להגיש למלך עתירות, אם העתירות התקבלו הן הפכו לחוקים ותקנות מלכותיים ובכך היה לקורטס היבט של גוף מחוקק יחד עם זאת למלך הייתה זכות ווטו, כלומר לא היה חייב לקבל ולאשר את העתירה. רוב העתירות הוגשו על ידי הקורטס הכללי ונדרש אישור של שני מעמדות לפחות על מנת להעבירן.
החל במאה ה-15 ירד כוחו של הקורטס והמלכים כינסו פחות ופחות מועצות. מנואל הראשון למשל, כינס במהלך 25 שנות מלכותו רק ארבע פעמים קורטס.
עם האיחוד האיברי של 1581 הקורטס צבר חשיבות חדשה והיה בעל תפקיד משמעותי בשיקום של 1640 אולם שוב דעך וקורטס אחרון נפגש ב-1698 לצורך הפורמלי של אשרור המלכתו של ז'ואאו הרביעי. לאחר מכן לא כונס קורטס במשך יותר ממאה שנים. מצב עניינים זה הגיע לסיומו עם המהפכה הליברלית של 1820, אשר בחוקה חדשה הקימה את הפרלמנט הפורטוגזי.