קיטור הוא אדי מים – גז חסר צבע, אשר בתנאים סטנדרטיים של טמפרטורה ולחץ, צפיפותו נמוכה פי 1,600 בערך מצפיפותם של מים במצב צבירה נוזלי.
בהנדסה מתייחסים לקיטור בשני מצבים:
קיטור רווי הוא אדי מים בשיווי משקל כימי עם מים נוזליים. בקיטור רווי יש יחס חד-ערכי בין הלחץ לבין הטמפרטורה, הנקבע מתוך שיווי המשקל של המים בין גז ונוזל. כלומר, אם ידוע לחץ הקיטור הרווי, ניתן לדעת מה הטמפרטורה שלו, ולהפך. כדי למצוא את לחץ הקיטור המתאים לטמפרטורה, או את הטמפרטורה המתאימה ללחץ הקיטור, משתמשים בטבלאות קיטור המכילות את המידע הדרוש.
קיטור שחון ("יבש") הוא קיטור שהטמפרטורה שלו גבוהה מהטמפרטורה המתאימה ללחץ שלו על-פי טבלאות הקיטור, או – באופן שקול – שהלחץ שלו קטן מהלחץ המתאים לטמפרטורה שבה הוא נמצא. קיטור שחון נוצר כאשר קיטור רווי בא במגע עם משטח בטמפרטורה גבוהה, ועשוי להגיע לטמפרטורות של מאות מעלות צלזיוס.
אדי מים מכונים קיטור בעיקר בהקשרים הנדסיים ומכניים.
השימושים העיקריים בקיטור הם:
לאדי מים בצפיפות נמוכה זו ישנם שימושים שונים.בהקשרים מכניים והנדסיים מנוע העשוי מאדי מים בלחץ משמש גם על מנת להניע בוכנות או טורבינות, וגם על מנת לייצר עבודה מכנית. אדי מים במצב רווי משמשים בדרך כלל במצבים בהם יש צורך בטמפרטורה קבועה וגבוהה. אדי מים שחונים משמשים בדרך כלל על מנת להפעיל טורבינות, כאשר הימצאות של טיפות של מים במתקנים אלו עשויה להרוס את הטורבינה.
קיטור מיוצר על ידי הזנת מים למערכת צנרת הקולטת חום שמיוצר בסביבתה. ייצור החום יכול להתבצע בשיטות שונות כמו שריפת פחם ודלקים שונים, ניצול אנרגיית השמש[1] או ביקוע בכור גרעיני[2]. המערכת היא מערכת סגורה ובדרך זו אד הקיטור מעלה את הטמפרטורה שלו, או את לחצו או את שניהם גם יחד.
המערכות המוקדמות ליצירת קיטור היוו תא שריפת עצים או פחם, אשר מוקם מתחת למכל מים. עם התקדמות הטכנולוגיה נעשה מעבר לשימוש בדלקים פוסיליים, והיום יש חזרה לשימוש בפסולת עצה הנקראת ביומסה. בתעשיית הקיטור ובמקצוע התרמודינמיקה הקשור אליה משמשים מספר מושגים: