לידה |
24 בנובמבר 1902 קצ'קמט, הונגריה |
---|---|
פטירה |
10 בינואר 1970 (בגיל 67) בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית |
מקום קבורה | בית הקברות פרקשרטי בבודפשט |
תקופת הפעילות | 1936–1969 (כ־33 שנים) |
פרסים והוקרה |
|
צאצאים | Kálmán Latabár Jr. |
קלמן לאטאבר (בהונגרית: Latabár Kálmán; קצ'קמט, 24 בנובמבר 1902 – בודפשט, 10 בינואר 1970) היה שחקן יהודי-הונגרי (רק לאמא יהודייה) זוכה פרס האמן המצטיין, פרס האמן הדגול ופרס קושוט (המקביל בהונגריה לפרס ישראל). כונה בשם חיבה על ידי מעריציו - במיוחד הילדים הצופים: לאטי-Latyi. הוא היה שחקן נערץ ואחד הקומיקאים ההונגרים הפופולריים ביותר במאה ה-20. צאצא של שושלת שחקנים מפורסמת.
הוריו של קלמן לטאבאר היו השחקן ארפאד לטאבאר והשחקנית (היהודייה) אילונה דויטש. הוא סיים את בית הספר למשחק של סידי ראקושי ב-1922 והופיע לראשונה בציבור בתיאטרון הטירה (Várszínház) כקומיקאי רקדן. בתחילה היה לו חוזה בתיאטרון האופרטה של בודפשט, ולאחר מכן בין 1927 לבין 1933 סייר בחו"ל יחד עם אחיו הצעיר ארפאד ועם אמנים רקדנים נוספים. הם הופיעו גם בברלין בתיאטרון של הבמאי בעל השם העולמי מקס ריינהרדט (ב"שני האייקס", ובהלנה היפה של אופנבך. ריינהרדט החשיב את זוג האחים כטובים ביותר בדור השחקנים הצעירים של אירופה. המבקרים השוו אותם לבאסטר קיטון ולצ'פלין. לאחר שובו חתם חוזים בתיאטראות המוזיקליים השונים בבירת הונגריה. סרטו הראשון צולם ב-1936. הוא נשא את קטלין וולטר (בתם של אישטוואן וולטר ושל ארז'בט ברנדייס) ב-28 באוגוסט 1937 בבודפשט.[1] בנו קלמן, יליד 1938, שבחר גם הוא את מקצוע המשחק, הוטבל לקתולי לאחר שהוריו הסכימו ביניהם שילדיהם העתידיים ילכו לפי דת אמם.[2]
קלמן לטאבאר שיחק בתיאטרון האופרטה של בודפשט מ-1945 ואילך. עד היום הוא בלתי נשכח בתפקידים של מנלאוס (אופנבך: הלנה היפה), הרוזן בוניפציוס (בוני) (אמריך קלמן: נסיכת הצ'רדש), פרוש (שטראוס: העטלף) ונייגוס (להאר: האלמנה העליזה).
הוא היה קומיקאי בעל כישורי ריקוד מצוינים, שכישורי האלתור ויצירת דמויות הקריקטורה שלו השתלבו יחד עם מצבי הרוח הקומיים חסר המעצורים שלו. קולו המתרעם-מתלונן, תנועותיו שנראו מסויגות, כאחד אין לו תרגולת ביחסים בין אישיים ולכן מתנהג בצורה מביכה, חסרת אונים בחברה, הוא שיחק "מגושם" וירטואוזי, בעל הומור אינדיבידואלי מיוחד, בזכות כל אלה זכה לפופולריות עצומה. הוא יכול היה לחצות את הבמה מצד לצד, מבלי להוציא הגה מפיו, והקהל לא היה יכול להפסיק לצחוק. קלמן עם ארפאד אחיו הופיעו לעיתים קרובות בדואטים גרוטסקיים. כל תפקידיו הוכנו בזהירות ובדאגה בלתי רגילים. הסוד להצלחת "אלתורי הבמה" שלו היה החזרות המרובות, התרגול המדויק. במשחקו לא שם אף פעם, אף אחד על "עמוד הקלון", כלומר לא הביך אף אחד. הוא אהב אנשים ואת הצחוק המשוחרר שלהם. יצירתו זכתה להכרה בפרס קושוט בשנת 1950, הוא הפך לאמן מצטיין באותה השנה ובשנת 1953 קיבל את פרס האמן הדגול.
לטאבאר סבל מהחמרה במחלת הסוכרת שלו, שהטיפול בו נפגע עקב הדחק והלחץ המתמידים של מקצוע המשחק שלו ואורח חייו הלא מסודר. חודשיו האחרונים חלפו בין דירתו לבין בית החולים והשבועות האחרונים שלו רק בבית החולים. מצבו הפך לקריטי בתחילת 1970 והמצחיקן הגדול עצם את עיניו לנצח ב-11 בינואר. "המסלול נסגר", דיווחה הטלוויזיה על מותו באותו הלילה.[3] מדינה שלמה התאבלה על מותו של השחקן הדגול, הקומיקאי, הליצן, ההומוריסטן, הרקדן הווירטואוזי. העיתונות וחבריו השחקנים ספדו לו וביכו את מותו. הדמויות הבלתי נשכחות שעיצב עדיין שמורות לדורות הבאים. במלאת 75 שנה להולדתו, בשנת 1977, הציבה מועצת העיר קצ'קמט שלט זיכרון על בניין בית הולדתו. הלוח שופץ בשנת 2008.