מידע כללי | |
---|---|
מאת | ברונו בטלהיים |
שפת המקור | אנגלית |
נושא | מעשייה |
הוצאה | |
הוצאה | תמזה והדסון |
תאריך הוצאה | 1976 |
קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד הוא ספר משנת 1976 מאת הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים, שבו המחבר מנתח אגדות באמצעים של פסיכואנליזה פרוידיאנית. הספר היה שנוי במחלוקת בהקשר של חשד לגנבה ספרותית[1][2].
הספר מחולק לשני חלקים עיקריים. הראשון, "קסמים – מלוא חופניים", מתאר את מחשבותיו של בטלהיים על ערכן של אגדות עבור ילדים. החלק השני, "בעולם האגדות", מציג קריאה פסיכואנליטית של מספר אגדות פופולריות, ביניהן:
בטלהיים מציג טענה ולפיה סיפורי אגדות מסייעים לילדים לפתור בעיות קיומיות מסוימות כמו חרדת נטישה, סכסוך אדיפלי ויריבויות בין אחים. האלימות הקיצונית והרגשות המכוערים המופיעים באגדות רבות מסייעים להסיט את מה שאולי מתרחש ממילא במוחו של הילד. פחדים לא מציאותיים של ילד דורשים לעיתים קרובות תקוות לא מציאותיות. יתרה מכך, לסיפור כמו "הנסיך צפרדע" יש יתרון על פני החינוך המיני המודרני, בכך שהוא מכיר בעובדה שילד עלול לחוש רתיעה כלפי מיניות, ובמקרה זה לסיפור זה תפקיד מגונן עבור הילד[3].
בארצות הברית, בטלהיים וקסמן של אגדות זכו בפרס בחירת המבקרים האמריקאים בשנת 1976[4], ובפרס הספר הלאומי בקטגוריה של מחשבה עכשווית בשנת 1977[5].
רוברט א' סגל כותב: "ההפרדה בין הגישה העדכנית של בטלהיים לאגדות לבין גישתו המיושנת למיתוסים היא בולטת"[6].
הספר קסמן של אגדות צוטט כמקור השפעה ליצירות רבות שנכתבו אחריו, המספרות סיפורי אגדות במונחים של מבוגרים, כולל הסרט בובות משנת 1987[7], הסרט כיפה אדומה של הבמאית קתרין הארדוויק מ-2011, וסרט האימה והפנטזיה הממלכה האדומה עולה משנת 2014.
בהקדמה לספר מצהיר בטלהיים כי הוא כותב את הספר כ"מחנך ומטפל בילדים בעלי הפרעות קשות"[8]. עם זאת, לאחר מותו, נמצא כי התעודות שלו בתחומים אלה מזויפות, לאחר שבטלהיים למד רק שלושה שיעורי מבוא בפסיכולוגיה[9][10][11].
במהדורת חורף 1991 של כתב העת Journal of American Folklore, הציג בוגר המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בשם אלן דאנדס עמדה, שעל פיה העתיק בטלהיים חלקים נכבדים מספרו מתוך הספר "מחקר פסיכיאטרי של מיתוסים ואגדות: מקורם, משמעותם והשימוש בהם" מאת יוליוס הושר, שנכתב בשנת 1963, מבלי לתת קרדיט מתאים; וכמו כן ביצע השאלות ספרותיות ורעיוניות נוספות ממקורות אחרים ללא מתן קרדיט[1][2][12][13].
דנדס קובע כי בטלהיים עסק ב"שאילה סיטונאית", הן של קטעים אקראיים והן של רעיונות מפתח, בעיקר מספרו של הושר, אך גם ממקורות אחרים. גם רוברט א. ג'ורג', פרופסור לפולקלור באוניברסיטת UCLA, אומר: "ברור שהוא [בטלהיים] לא עשה את שיעורי הבית שלו"[2].
הושר עצמו לא ראה בכך עניין גדול. הוא אמר: "כולנו מבצעים גנבות ספרותיות מפעם לפעם. אף אני כך. לעיתים קרובות, אינני בטוח אם זה יצא מהמוח שלי או אם זה בא ממקום אחר... אני רק שמח שאולי הייתי המשפיע של ברונו בטלהיים. לא תמיד הסכמתי איתו אבל זה לא משנה. ברונו בטלהיים המסכן, לא הייתי רוצה להפריע לו בשנתו הנצחית בעניין זה[2].
דנדס אף טען כי המאמר שלו משנת 1967 בנושא סינדרלה הועתק על ידי בטלהיים. ג'קלין סנדרס, שהכירה את בטלהיים ומאוחר יותר כיהנה באותו תפקיד כמנהלת בית הספר האורטוגני באוניברסיטת שיקגו, הסתייגה מההאשמות של דנדס[13].
כבר ב-1991, השווה הלוס אנג'לס טיימס בין ניסוחו של בטלהיים ובין מה שכתב היושר: "למרות שאף פעם אסור 'להסביר' את האגדות לילד, יש חשיבות גדולה לכך שהמספר יבין את משמעותם. גורם זה מקדם את הרגישות בבחירת הסיפורים המתאימים ביותר לשלבים שונים של התפתחות הילדים המאזינים, ולהדגשת נושאים שעשויים להיות בעלי ערך תרפויטי עבור קשיים פסיכולוגיים ספציפיים"[2].
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)