שמות מסחריים בישראל | |
---|---|
אדרונקס | |
נתונים כימיים | |
כתיב כימי | C19H23NO3 |
מסה מולרית | 313.39 גרם למול |
בטיחות | |
מעמד חוקי | תרופת מרשם. בישראל נכללת בסל הבריאות |
קטגוריית סיכון בהריון | קטגוריית סיכון B1 (אוסטרליה) |
מזהים | |
קוד ATC | N06AX18 |
PubChem | 3022645 |
ChemSpider | 2289101 |
רבוקסטין (באנגלית: Reboxetine; שם מסחרי: אדרונקס) הנה תרופה נוגדת דיכאון ממשפחת ה-NRI, שפועלת לחסימת הנשא נוראדרנלין טרנספורטר ועל ידי כך מעכבת ספיגה חוזרת של נוראפינפרין (נוראדרנלין), ומגבירה את ריכוז הנוראפינפרין. התרופה מאושרת לשימוש במדינות רבות ברחבי העולם, אף על פי שיעילותה כתרופה נוגדת דיכאון הוטלה בספק במספר מחקרים.[1]
התרופה נפוצה לשימוש בטיפול של דיכאון, אם כי היא משמשת גם בהפרעות חרדה, הפרעת פאניקה והפרעת קשב והיפראקטיביות.
תופעות הלוואי מופיעות לרוב סמוך להתחלת השימוש בתרופה ונוטות לחלוף עם הזמן, תופעות הלוואי השכיחות הן: יובש בפה, עצירות, כאב ראש, הפרעות שינה, הזעה מוגברת, עליה בקצב הלב, עליית לחץ דם, סחרחורת, הפרעות במתן שתן בעיקר בגברים, דפיקות לב (פעמת) והפרעה בזקפה; תופעות לוואי נדירות יותר שדווחו הן ירידת לחץ דם בזמן שינוי תנוחה, פרכוסים, ומעבר למאניה בעיקר במטופלים בעלי הפרעה אפקטיבית דו־קוטבית (בדומה לתרופות נוגדות דיכאון אחרות).
מטא-אנליזה מ-2011 הראתה כי הסבילות לרבוקסטין נמוכה משמעותית מ-11 תרופות נוגדות דיכאון מהדור השני שנכללו בהשוואה.[2]
התרופה פותחה על ידי חברת התרופות האיטלקית פארמיטליה ופורסמה לראשונה ב-1984; החברה ערכה את המחקרים הקליניים הראשונים.[3][4] פארמיטליה נרכשה על ידי חברת התרופות השוודית פארמסיה ב-1993,שבתורה נרכשה על ידי פייזר ב-2003.
רבוקסטין אושר לראשונה לשימוש באירופה ב-1997, ואושר באופן זמני על ידי ה-FDA ב-1999, אך בשנת 2001 האישור הזמני בוטל לאחר שיעילות התרופה לא הייתה מובהקת במחקרים נוספים.[5]
בשנת 2010, המכון הגרמני לאיכות ויעילות בטיפולי בריאות (IQEHC) (אנ') פרסם תוצאות של מטה-אנליזה של נתוני ניסויים קליניים של טיפול ברבוקסטין לדיכאון אקוטי, שכללה נתונים על כ-3,000 נבדקים שפייזר ציינה אך מעולם לא פרסמה; המכון בדק את הפרסומים של פייזר ואישורי הרבוקסיטן של החברה וקבע שהנתונים האלה חסרים ברשימת הפרסום. הניתוח של מערך הנתונים המלא הראה שרבוקסטין לא היה יעיל יותר מפלסבו, אך היו לו יותר תופעות לוואי מאשר פלסבו ויותר מפלואוקסטין; המאמר הוביל לביקורת רחבה וחריפה על פייזר, ודרישה לפרסום כל נתוני הניסויים הקליניים.[1][6]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.