רבי אליעזר בן הוּרקנוּס[1] (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה"[2] בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה.[3] ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.
באבות דרבי נתן מסופר[4] שבגיל 22 (או 28[5]) החל רבי אליעזר להימשך ללימוד התורה, ובניגוד לרצון אביו הורקנוס, שהיה איש עשיר ובעל אדמות אך בור ועם הארץ, עזב לירושלים כדי להקדיש את עצמו ללימודי התורה. הוא נכנס לישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי ולמד בהתמדה, אף על פי שהיה צריך להתמודד עם עוני גדול (ללא תמיכה מאביו וללא מכר תומך).
בניו האחרים של הורקנוס, שכעסו שאליעזר הזניח את חלקו בעבודות השדה, לחצו על אביהם לנדות את אליעזר מהירושה. הורקנוס שמע להם ועלה לסנהדרין בירושלים כדי לנדות ולהדיר את בנו מכל רכושו. כששמע רבן יוחנן בן זכאי (שהיה נשיא הסנהדרין) על הביקור, הנחה את שמשי בית הדין להלין את האורח בחלק העשיר של העיר, להזמינו לאירוע חשוב שהשתתפו בו כל גדולי ירושלים (כלבא שבוע, בן ציצית הכסת ועוד) ולהושיבו ביניהם. במהלך האירוע ביקש רבי יוחנן מר' אליעזר לדרוש, אך האחרון התבייש והצטנע לדבר בפני המכובדים. בלחצו של רבי יוחנן החל להרצות מהידע הנרחב שלו והדהים את האורחים בחכמתו ובבקיאותו. בסיום הדברים קם ר' יוחנן ונשקו על ראשו ואמר "אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא מכם בן זה". אביו, שלא זיהה את בנו הנעדר ואף לא הבין את הנאמר שאל את הסובבים את מי ברך רבי יוחנן השיבו לו את בנך אליעזר, קם הורקנוס ועמד על רגליו ואמר "בתחילה עליתי לכאן כדי לנדות ולהדיר את אליעזר מנכסיי עכשיו יהא כל רכושי לאליעזר ולאחיו לא אותיר מאומה". רבי אליעזר, ששמח על הפיוס עם אביו, סירב לקבל רכוש שמיועד לאחיו וביקש לחלק את הרכוש באופן שווה.
הוא המשיך ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי עד לתחילת המצור על ירושלים, כשהוא ורבי יהושע עזרו בהברחת רבם מהעיר במצור הרומאי.
לאחר חורבן בית המקדש בירושלים עבר רבי אליעזר ליבנה, שם הפך לחבר בסנהדרין תחת נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה, ונישא לאחותו של רבן גמליאל, אמא שלום.[6] קרא לבנו על שם אביו, הורקנוס.[7] רבי אליעזר ישב בעיר לוד, ועמד בראש בית דין וישיבה בה,[8] וכן החזיק בכרמים בכפר טבי הסמוכה ללוד ממזרח.[9]
רבי אליעזר כונה לעיתים "רבי אליעזר הגדול".[10] תהילתו הגיעה לשיאה כאשר תלמידיו מפרשים את הפסוק "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך"[11] בפירוש: "מחפש את המשפט ההוגן, לך אחרי רבי אליעזר ללוד או אחרי רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל".[12]
אף שרבו ריב"ז היה מבית הלל, רבי אליעזר נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזהו אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו.[13] כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברא. לעומתו, בר הפלוגתא שלו - רבי יהושע בן חנניה - השתייך לבית הלל, וזו גם סיבה לעובדה שבדרך כלל ההלכה נפסקה כדעתו של רבי יהושע, במחלוקותיו עם רבי אליעזר.
רבי אליעזר השתדל להוכיח את טענותיו בדרכים שונות, ופעמים רבות נמצא מתווכח עם חבריו בטעמו של דבר, תוך כדי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן, כקל וחומר.
רבי אליעזר נתפש כשמרן וחדשן גם יחד. מחד הוא העיד על עצמו כי: ”מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.” (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א'.), ובמקור אחר נכתב עליו ”דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם” (אבות דרבי נתן, פרק ו, פסקה ג). הראי"ה קוק מסביר סתירה זו בכך שרבי אליעזר הבין מתוך דברי רבו דברים שאף אחד אחר לא הבין, ולכן אמנם רבו אמר דברים אלה, אך עדיין לא שמעתן אוזן מעולם.[14]
רבי אליעזר עמד במרכזה של המחלוקת המפורסמת על תנורו של עכנאי. על פי התלמוד הבבלי, במחלוקת זו התאמץ רבי אליעזר להוכיח את טענותיו בדרכים שונות, אפילו תוך חריגה מחוקי הטבע. החכמים עמדו בתוקף על דעתם וסירבו לקבל את דעתו של רבי אליעזר, חרף ההוכחות העל-טבעיות שסייעו בעדו. סופו של המעשה בנידויו של רבי אליעזר.[15]
הביאו כל טהרות שטיהר (ר') [רבי] אליעזר ושרפום. וברכוהו (= נדוהו; בלשון סגי נהור). ואמרו מי ילך ויודיעו. (אמ') [אמר] להן (ר') [רבי] עקיבא: אני אלך ואודיעו, שמא ילך אדם שאינו יודע ויחריב את העולם כולו. הלך ולבש שחורים ונתכסה שחורים וחלץ מנעליו, וישב לפניו ברִחוּק ארבע אמות. (אמ') [אמר] לו: עקיבה, מה היום מימים? (אמ') [אמר] לו: כמדומה אני שחביריך בדלין ממך. אף הוא זלגו עיניו דמעות, וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. באותה שנה לקה העולם שליש בחטים, שליש בזתים ומחצה בשעורים. ויש (או') [אומרים], אף בצק שביד אשה תפח.
בזוהר חדש[16] מובא כי רבי אליעזר היה גלגול של ראובן בכור ישראל, ומסיבה זו, גזירת עשרת הרוגי מלכות שעל פי תורת הקבלה נגזרה על עשרת החכמים בשל היותם שקולים כנגד עשרת השבטים שהשליכו את יוסף לבור, לא חלה על רבי אליעזר, שלא היה שותף במכירת יוסף אלא רק ציווה להשליך את יוסף לבור, ועל כן השליכו את רבי אליעזר לבור אך העלו אותו לאחר מכן ולא הרגו אותו.
בספר בני יששכר מובא, כי מכיוון שראובן היה זה שעסק תמיד בתשובה על חטאו שבלבל את יצועי אביו, ראוי לפסוק כמותו בכל הנוגע לתשובה, ומכיוון שרבי אליעזר פוסק ש"עידי מסירה כרתי" (בניגוד לרבי מאיר הפוסק עידי חתימה כרתי), ובחודש תשרי ישנן שלושה זמני תשובה; ראש השנה - זמן הכתיבה, יום כיפור - זמן החתימה, והושענא רבה שהוא זמן מסירת הפתקים לשלוחים, יש לפסוק כמותו שזמן התשובה קיים עד הושענא רבה ועד אז ניתן לחזור בתשובה ולשנות את גזר הדין. הוא מקשר דברים אלו, לסיבה שמכוחה התפלל משה רבנו שרבי אליעזר יצא מחלציו כמובא בפסיקתא בשם רבי אחא.[17]
לפני פטירתו של רבי אליעזר עמדו לידו רבי עקיבא וחבריו, והתיישבו בריחוק ארבע אמות בגלל הנידוי שנגזר עליו לאחר פרשת תנורו של עכנאי. רבי אליעזר הצטער מאוד על כל דברי התורה הרבים שידע ואיש לא בא ללמוד ממנו (מפני הנידוי), ואף חזה את מותם של חכמי הדור בכלל, ואת מותו בייסורים של רבי עקיבא: "שלך קשה משל כולם". מיד כשנפטר אמר רבי יהושע "הותר הנדר".[7]
רבי אליעזר נפטר ביום שישי, ואחרי יציאת השבת החל המסע ועבר מקיסריה עד לוד. רבי עקיבא ספד עליו מדברי אלישע על אליהו, אותם הדברים שאמר יואש על אלישע: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו".[18]
למרות החרמתו, צוטט רבי אליעזר במשנה, בברייתא ובתלמוד פעמים רבות, וחכמי הדורות הבאים עוסקים רבות בהלכותיו. על פי המסורת רבי אליעזר הוא המחבר של הספר פרקי דרבי אליעזר.
בתלמוד מתואר מסע הלווייתו שנע בין קיסרי ללוד. אמנם, על פי מסורת עממית מראשית המאה ה-13, קברו מצוי בסמוך לעלמה וזיהויים נוספים: בצפת, עין זיתים וטבריה - כולם בגליל, הרחק מלוד הדרומית.
בשנות ה-2000 יצא סרט קולנוע חרדי של האחים גרובייס (יהודה גרובייס ואברהם גרובייס) בשם 'הדרך לתורה' העוסק בסיפור חייו של רבי אליעזר.