לוגו וחותמת ארגון רדסטוקינגס | |
פעילות | פמיניזם רדיקלי |
---|---|
מדינה | ארצות הברית |
מטה הארגון | ניו יורק |
מייסדים | שולמית פיירסטון, אן קט |
תקופת הפעילות | 1969–הווה (כ־55 שנים) |
www.redstockings.org | |
רדסטוקינגס (באנגלית: Redstockings) הייתה קבוצה פמיניסטית רדיקלית שנוסדה בינואר 1969 בניו יורק. המילה היא הלחם בסיסים של בלוסטוקינג (bluestocking) (מונח ששימש לזלזול באינטלקטואליות פמיניסטיות במאות קודמות) והצבע אדום (בגלל האסוציאציה עם השמאל המהפכני).[1]
את הקבוצה הקימו אלן ויליס ושולמית פיירסטון בפברואר 1969, לאחר פירוקה של הקבוצה נשים רדיקליות בניו יורק. חברות הארגון בתחילת הדרך כללו את קאתי שרהצ'יילד, פטרישה מיינרדי, ברברה ליאון, איירין פסליקיס, ואליקס קייטס שולמן. פיירסטון התפצלה מהקבוצה עד מהרה, והקימה קבוצה חדשה, פמיניסטיות רדיקליות של ניו יורק, יחד עם אן קט. ריטה מיי בראון גם הייתה חברה במהלך שנת 1970. הקבוצה היה פעילה בעיקר בניו יורק, שם התגוררו רוב חברותיה, ומאוחר יותר גם בגיינסוויל, פלורידה. קבוצה בשם רדסטוקינגס המערבית החלה ב-סן פרנסיסקו בשנת 1969, אך הייתה עצמאית מהקבוצה בחוף המזרחי.[2] רדסטוקינגס עברה מספר שלבים של פעילות וחוסר פעילות; הן התפרקו בפעם הראשונה ב-1970 ואז התארגנו מחדש באופן רשמי ב-1973, בהנהגת שרהצ'יילד, קרול הניש, מיינרדי, וליאון. ויליס הייתה מעורבת רק בצורה עקיפה בקבוצה המחודשת.[3]
אחת הפעולות המוקדמות של הקבוצה הייצה ב-13 בפברואר 1969, כאשר חברותיה פרצו לאולם בעת שימוע חקיקה בוועדה לבריאות הציבור של מדינת ניו יורק, אשר שקלה רפורמה בחוק ההפלות. הן התנגדו לעצם קיום הדיון, ושאלו: "למה 14 גברים ורק אישה אחת ברשימת הדוברים—וזו נזירה?" יו"ר הוועדה השיב כי אלה הם מומחים לנושא, מה שעוד יותר הרגיז את נשות רדסטוקינגס, אשר עמדתן הייתה שאין מומחים טובים יותר בנושא הפלות מאשר נשים, ושצריך לבטל את חוקי ההפלות, לא לעשות בהם רפורמה.[4]
כחודש מאוחר יותר, רדסטוקינגס ערכו "שימוע" משלהן, מפגש פתוח בכנסייה המתודיסטית בוושינגטון סקוור, שבו שתים עשרה נשים העידו על חוויותיהן עם הפלות לא חוקיות. אירוע ה-"speakout" (לדבר בקול) היה הגרסה של הרדסטוקינגס לתת ההזדמנות לשמוע עדות של מי שהן החשיבו כמומחיותם: "אנחנו המומחיות האמיתיות, המומחיות היחידות, שעברו הפלות," אמרה אחת משתים עשרה הדוברות. גלוריה סטיינם הייתה בין הנוכחות באירוע, אותו היא ציינה שנים מאוחר יותר כאבן דרך משמעותית באקטיביזם הפמיניסטי שלה.
בתחילת שנות ה-1970, רדסטוקינגס היו ידועות בשל אירועי "speakouts", וכן בשל אירועי "בזק" (zap), שהיו אירועי פעולה ישירה, וכן תיאטרון רחוב בנושא של הזכות להפלה. בשנות ה-80, קבוצה בשם No More Nice Girls שפעלה למען הזכות להפלות חיקתה את סגנון מחאה זה; אחת ממייסדותיה הייתה אלן ויליס, מייסדת רדסטוקינגס.
ב-3 במרץ 1989, רדסטוקינגס נפגשנו שוב בכנסייה המתודיסטית בוושינגטון סקוור, כדי להנציח את יום השנה ה-20 של האירוע ההיסטורי, וקיימו speakout בכותרת "הפלות: נשים מספרות את זה כמו שזה היה, הווה וצריך להיות... 1969-1989."
הקבוצה מובילה פרויקט להנגיש מסמכים מההיסטוריה של הפמיניזם הרדיקלי, באמצעות ארגון ארכיון שחרור נשים למען פעולה, וכן חומרים מקוריים מתכנון פעולות, מתוך הקונצפט "היסטוריה לשימוש פעילות"; הפרויקט גם מפרסם תכנים תאורטיים חדשים על דיכוי נשים ואיך להתמודד עם זה. ב-2001 הן הוציאו ספר בשם Confronting the Myth of America: Women's Liberation and National Health Care. החל משנת 2006, הקבוצה גם מפעילה אתר אינטרנט. נכון לאותה שנה, שרהצ'יילד הייתה החברה המקורית היחידה שעדיין פעילה בקבוצה.
הקבוצה תומכת בשיטת העלאת מודעות פמיניסטית, ומאמינה במה שהיא מכנה "קו פרו-נשים" – הרעיון לפיו נשים הסתגלו במודע לעמדת כפיפות לעליונות זכרית, מחמת חוסר כוח תחת הפטריארכיה, ולא בשל "שטיפת מוח" מופנמת מצד נשים, כפי שקבוצות פמיניסטיות רדיקליות אחרות מאמינות. העלאת המודעות הייתה לדידן האופן בו הרעיון של "האישי הוא הפוליטי" הפך לפרקטיקה, והייתה חלק מהותי יותר להשתייכות ברדסטוקינגס מאשר חברות ארגונית. רדסטוקינגס מחזיקות בדעה כי כל הגברים מדכאים את כל הנשים כמעמד, וכי זו האחריות של גברים אינדיבידואלים לוותר על העליונות הזכרית, ולא האחריות של נשים לשנות את עצמן.
היחס של הרדסטוקינגס לפמיניזמים אחרים של שנות ה-1970 היה מורכב. כמו פמיניסטיות רדיקליות אחרות, הן מתחו ביקורת על קבוצות פמיניזם ליברלי כמו ארגון נשים לאומי (NOW), אותן ראו כמקדמות שחרור נשים רק כסוג של רפורמה מוסדית, תוך התעלמות מהכוח הבינאישי שיש לגברים על נשים. הרדסטוקינגס היו יותר מושפעות ממרקסיזם מאשר קבוצות רדיקליות אחרות, אך עם זאת, דחו בתוקף את הפמיניזם הסוציאליסטי (אותו כינו "פוליטיקו"-פמיניזם) כתנועה המכפיפה את הנושא של שחרור נשים לנושא המאבק המעמדי. מצד שני, הרדסטוקינגס גם היו נגד הפמיניזם התרבותי, אשר לדעתן עסקה בתרבות נשית בדלנית כתחליף למעורבות פוליטית. באופן כללי, בעיני הרדסטוקינגס, רוב המופעים של הפמיניזם הרדיקלי, במיוחד אלה שקמו אחרי 1975, היו בעצם ביטויים של פמיניזם תרבותי.
הרדסטוקינגס גם התנגדו בתוקף לבדלנות לסבית, וראו קיום יחסים בינאישיים עם גברים כזירה חשובה במאבק הפמיניסטי, ומכאן בדלנות כמוה כאסקפיזם. כמו רוב הפמיניסטיות הרדיקליות של התקופה, הרדסטוקינגס ראו בלסביוּת זהות פוליטית יושר מאשר מרכיב זהותי מהותי, ולפיכך גם ניתחו את הזהות במונחים פוליטיים. הרדסטוקינגס היו גם נגד הומוסקסואליות גברית, אותה ראו כדחייה מיזוגינית של נשים. לעיתים קרובות נמתחת ביקורת על גישות אלה של הרדסטוקינגס כהומופוביות.
מאמרים בולטים שיצאו מן הקבוצה כוללים את "מניפסט הרדסטוקינגס"[5] ו"תוכנית להעלאת מודעות", כמו גם "הפוליטיקה של עבודות הבית" מאת פט מיינרדי. המניפסט והמאמר של מיינרדי נכללו בשנת 1970 באנתולוגיה Sisterhood is Powerful: An Anthology of Writings From The Women's Liberation Movement, בעריכת רובין מורגן.
המניפסט כולל שבעה חלקים:
לאחר ייסודה מחדש של הקבוצה, הקימו הרדסטוקינגס כתב עת בשם Feminist Revolution, או "המהפכה הפמיניסטית". כמעט כל פרסומי הביטאון אוגדו באנתולוגיה שיצאה לאור בשנת 1979 על ידי רנדום האוס. האנתולוגיה השמיטה כתבה מעוררת מחלוקת לגבי מעורבותה של גלוריה סטיינם עם ארגון נוער ליברלי אשר מאוחר יותר התגלה כממומן על ידי ה-CIA. פרסום האנתולוגיה יצר את הקרע הסופי בין חברות רדסטוקינגס והפמיניסטיות שהיו מקורבות לסטיינם.
{{cite web}}
: (עזרה){{cite news}}
: (עזרה){{cite news}}
: (עזרה)
..