רוברט דאגלס הייר
 | |
| לידה |
1934 (בן 90 בערך) קלגרי, אלברטה, קנדה  |
|---|---|
| ענף מדעי | פסיכולוגיה |
| מוסדות |
אוניברסיטת קולומביה הבריטית |
| פרסים והוקרה | מסדר קנדה, פרס האגודה הפסיכולוגית הקנדית (CPA) על תרומות נכבדות לפסיכולוגיה כמדע, פרס ברונו קלופפר |
| https://www.hare.org | |
| תרומות עיקריות | |
| עבודתו על פסיכופתיה, רשימת הפסיכופתיה המעודכנת | |
  | |
רוברט דאגלס הייר (באנגלית: Robert D. Hare; נולד בשנת 1934) הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטת קולומביה הבריטית, בה למד וערך מחקרים במשך כ-35 שנים. את רוב הקריירה שלו הקדיש הייר לחקר הפסיכופתיה, טבעה, הערכתה והשלכותיה בהקשרים משפטיים ופסיכאטריים. הוא מחברם של מספר ספרים ומאמרים מדעיים רבים בנושא הפסיכופתיה, ובמקביל פיתח במהלך השנים את רשימת הפסיכופתיה המעודכנת והיה שותף בפיתוח הכלים הנגזרים מתוך הרשימה שהביאו ליצירת קבוצות מחקר רבות בתחום.[1]
רוברט הייר הוא גם חבר בצוות היועצים של ה-FBI במרכז לחקירות בנושאי חטיפות ילדים ורוצחים סדרתיים. בנוסף לכך, הוא גם מייעץ למספר שירותי בתי הסוהר בבריטניה ובצפון אמריקה בנושאי פיתוח תוכניות טיפול חדשות לעבריינים עם פסיכופתיה.
ביוגרפיה וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1960 סיים רוברט הייר תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת אלברטה. לאחר מכן עבר לארצות הברית ללמוד לתואר שלישי עם התמחות בפסיכופיזיולוגיה באוניברסיטת אורגון, אך עקב מחלה ממנה סבלה ביתו שב חזרה לביתו בקנדה. לאחר מכן עבד הייר כפסיכולוג בשירות בתי הסוהר של קולומביה הבריטית במשך שמונה חודשים, תחום שבו לא הייתה לו הכשרה מיוחדת; ואכן, מאוחר יותר כתב בספרו "ללא מצפון" כיצד הצליחו חלק מהאסירים לתמרן אותו, וכיצד אחד מהאסירים חיבל בבלמים של המכונית שלו וכמעט גרם למותו.[2][3]
בשנת 1963 סיים הייר את הדוקטורט שלו, ואת התזה שלו כתב על ההשפעות שיש לענישה על ההתנהגות. מחקריו הובילו אותו אל הספר "מסיכת השפיות" מאת הפסיכיאטר הרווי קלקלי שהשפיע רבות על עבודתו בתחום הפסיכופתיה.
לאחר מכן חזר הייר לוונקובר, ועבד כפרופסור בפקולטה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, שם נשאר יותר מ-30 שנה עד צאתו לגמלאות. הייר ערך מחקר באותו הכלא בו עבד בעבר והסיק כי כי חלק מהאסירים לא שינו ואף המשיכו עם התנהגותם העבריינית בתוך כותלי בתי הסוהר מכיוון שהיו פסיכופתים. באחד מראיונותיו הוא אמר, "הגעתי לאזור שאף אחד אחר לא עבד בו".[3]
בשנת 1970 פרסם הייר את הספר "פסיכופתיה: תיאוריה ומחקר", בו סיכם את מצב התחום, והפך למשפיע בינלאומי בהחייאת ועיצוב הקונספט.
מדע פופולרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האם אכפת לי מאנשים אחרים? זאת שאלה קשה. כן, אני מניח שבאמת כן... אבל אני לא נותן לרגשות שלי להפריע... כלומר, אני אדם חם ואכפתי, אבל צריך להודות בזה, כולם מנסים לדפוק אותך... אתה חייב לדאוג לעצמך, להשים את הרגשות שלך בצד. נגיד שאתה צריך משהו, או מישהו מנסה לדפוק אותך... אתה מטפל בזה, עושה מה שאתה צריך לעשות. האם אני מרגיש רע אם אני צריך לפגוע במישהו? כן לפעמים. אבל זה בעיקר... [צוחק]... איך הרגשת בפעם האחרונה שדרכת על ג'וק?
— ציטוט של עבריין עם פסיכופתיה, מתוך הספר "ללא מצפון"
בשנת 1999 כתב רוברט הייר את רב-המכר "ללא מצפון: עולמם המטריד של הפסיכופתים שביננו". הוא מתאר את הפסיכופתים כ"טורפים חברתיים", תוך שהוא מציין שרובם אינם מבצעים רצח. סקירה פילוסופית אחת תיארה את הכתיבה כבעלת נימה מוסרית גבוהה, שנוטה לסנסציוניזם ואנקדוטות גרפיות. לפי הסקירה הספר מספק סיכום שימושי של הערכת הפסיכופתיה אך בסופו של דבר נמנע מהשאלות הקשות שכרוכות בנושא.[4]
בשנת 2006 כתב יחד עם יועץ משאבי האנוש פול באביאק את הספר "נחשים בחליפות: כאשר פסיכופתים יוצאים לעבודה". הספר מתמקד במה שהייר ובאביאק מכנים "הפסיכופת המוצלח", שיכול להיות מקסים ומיומן חברתית ולכן מסוגל להסתדר במקום העבודה. זאת בניגוד לסוג הפסיכופת שחסר את הכישורים החברתיים או השליטה העצמית שכנראה לא יוכל להחזיק משרה לאורך זמן.[5] אף על פי שהמושג הפך פופולרי למדי, הוא גם מצוי במחלוקת וחסר תמיכה מחקרית משכנעת.
הייר הופיע בסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "התאגיד" משנת 2003, ודן בשאלה האם ניתן לומר שהקריטריונים שלו לפסיכופתיה חלים על ארגונים עסקיים. בהתבסס על מילותיו של הייר, הגיעו הבמאים למסקנה שרובם יעמדו בקריטריונים. עם זאת, בספר שלו "נחשים בחליפות" בשנת 2007, הייר טען כי יוצרי הסרט הוציאו את דבריו מהקשרם וכי הוא אינו מאמין כי כל או אפילו רוב התאגידים או אנשי העסקים יעמדו בקריטריונים הדרושים לאבחנה של פסיכופתיה.[6]
בשנת 2012 הייר הגיב בסקפטיות לרב-המכר "מבחן הפסיכופת" של הסופר, ועיתונאי–חוקר ג'ון רונסון. הייר פרסם מאמר שהפריך את טענותיו של רונסון, וקבע כי הוא ממעיט בחשיבותם של אנשי מקצוע ומציג פסיכופתיה בספרו בצורה לא מציאותית ופשטנית מדי.[7]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיה מזרחי, מוקפים בפסיכופתים – ״המגפה השקטה״ שמציפה את החברה, באתר מגזין אפוק
אתר האינטרנט הרשמי של רוברט דאגלס הייר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The Hare Psychopathy Scales, hare.org
- ^ Robert D. Hare, Without conscience : the disturbing world of the psychopaths among us, New York, 1999, ISBN 978-1-57230-451-2
- ^ 1 2 Into the Mind of a Psychopath, Discover Magazine (באנגלית)
- ^ Review - Without Conscience - Personality Disorders, web.archive.org, 2021-10-01
- ^ Paul Babiak, Snakes in suits : when psychopaths go to work, 1st ed, New York: Regan Books, 2006, ISBN 0-06-114789-3
- ^ נחשים בחליפות, עמ' 94-95
- As a promotional release for the documentary put it: “Diagnosis: the institutional embodiment of laissez-faire capitalism fully meets the diagnostic criteria of a psychopath.” Although the producers of the documentary stated that they used the term psychopath merely as a metaphor for the most egregious corporate entities, it is apparent that they had in mind corporations in general. The short excerpt from the interview with Hare did not convey his view that although the attitudes, philosophies, and behaviors of a given corporation (as a legal entity) might be considered psychopathic, at least as an academic exercise, such a “diagnosis” hardly would apply to all, or even most, corporations.
- ^ Robert D. Hare, A Commentary on Ronson’s The Psychopath Test: A Journey Through the Madness Industry