רוברט מינור

רוברט מינור
Robert Minor

לידה	15 ביולי 1884 סן אנטוניו, ארצות הברית
פטירה	26 בינואר 1952 (בגיל 67)
מדינה	ארצות הברית
מעסיק	ניו יורק וורלד, New York Call, St. Louis Post-Dispatch, Daily Worker
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה
בן או בת זוג	Lydia Gibson (1923–?)

רוברט ברקלי מינור (באנגלית: Robert Minor;‏ 15 ביולי 1884 – 26 בינואר 1952), היה קריקטוריסט פוליטי, עיתונאי רדיקלי, והחל בשנת 1920, חבר מוביל במפלגה הקומוניסטית האמריקאית.^[1]

ביוגרפיה

ראשית חייו

רוברט מינור, נולד ב־15 ביולי 1884 בסן אנטוניו, טקסס. מינור הגיע ממשפחה ותיקה ומוערכת. מצד אביו, הגנרל ג'ון מינור שימש כמנהל הקמפיין לנשיאות של תומאס ג'פרסון; אמו הייתה קשורה לגנרל סם יוסטון, נשיא הרפובליקה הראשונה של טקסס. אביו היה מורה ועורך דין, לימים נבחר כשופט, בזמן שסבו מצד אמו היה רופא.

למרות אבות המשפחה הבולטים, בוב מינור לא גדל עם כפית כסף בפיו - אלא הוא היה תוצר של מה שמכונה "המעמד הבינוני הקשה והנמוך" בסן אנטוניו. מינור לא הצליח להתחיל את בית הספר עד גיל 10 בגלל המצוקה הכספית הקשה של משפחתו, ועזב את בית הספר בגיל 14 כדי לעבוד בתפקיד נער שליח של וסטרן יוניון כדי לעזור לפרנס את משפחתו. מינור עזב את הבית שנתיים לאחר מכן, עבד בעבודות שונות ומגוונות.

בשנת 1904, בגיל עשרים, נשכר רוברט מינור כעוזר בעיתון "סן אנטוניו גזאט", שם פיתח את כישרונו האמנותי בזמנו הפנוי. מינור התגלה כקריקטוריסט פוליטי מיומן.

מינור עבר לסנט לואיס כדי למלא תפקיד כקריקטוריסט. עבודתו התחילה בצורה מאוד קונבנציונלית בעזרת עט ודיו, ועבר לשימוש בעפרון על נייר. מינור זכה להכרה כקריקטוריסט הראשי ב- Post-Dispatch ונחשב כאחד מהטובים במדינה.

בשנת 1911, רוברט מינור נשכר על ידי מגזין בניו-יורק והפך לקריקטוריסט בעל השכר הגבוה ביותר בארצות הברית.^[2] גם אביו היה בשלב קידום, בבחירות בשנת 1910 "מעורך דין לא מצליח לשופט מחוזי משפיע."

קריירה עיתונאית

"לבסוף חייל מושלם", קריקטורה אנטי מלחמתית של רוברט מינור, 1916

בשנת 1907 הצטרף מינור למפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, ובתחילת 1912 התקדם לכיוון אוריינטציה אנרכיסטית ותמיכה במהפכנים.

מינור חסך כמה מאות דולרים שהרוויח בסנט לואיס והחליט לנסוע לפריז ללמוד בבית הספר לאמנות כדי לשפר את יצירתו. בצרפת הוא נרשם לשיעורים בבית הספר לאמנויות Ecole des Beaux, אך עזב לאחר זמן קצר. מינור בילה את שארית זמנו בפריז בלימוד אמנות בעצמו והשתתף בפעילות תנועת העבודה השמאלנית באמצעות המפלגה הסוציאליסטית של צרפת.

מינור חזר לארצות הברית בשנת 1914, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

עם פרוץ פעולות האיבה באוגוסט, החל מינור ליצר סדרת קריקטורות אגרסיביות ופרובוקטיביות שתקפו את שני הצדדים של הסכסוך האירופי בעקבות האימפריאליזם שלהם. המגזין הניו-יורקי, ביקש ממנו להפחית את העוינות בקריקטורות שלו, אך הוא התנגד ועמד בפני הברירה של התפטרות או קבלת המדיניות הפחות ביקורתית של המגזין. לבסוף הוא עזב את המגזין, ולא ויתר על הביקורת האנטי אימפריאליסטית.

ב־1 ביוני 1915, מינור עבר לעיתון יומי של המפלגה הסוציאליסטית. מינור גם התחיל לתרום קריקטורות אגרסיביות נגד המלחמה לכתב העת החודשי של מקס איסטמן בניו יורק, "Masses". הציורים הקיצוניים של מינור בעיתון של איסטמן, יספקו מאוחר יותר עילה להעמדה לדין של מינור בגין הפרה לכאורה של חוק הריגול משנת 1917. כתב העת של איסטמן נסגר בעקבות התביעה המשפטית. מינור נשלח ככתב מלחמה של מגזין אחר, לצרפת ולאיטליה. חלק מההוצאות האירופיות של מינור כוסו על ידי סינדיקט עיתוני ליברלי בתמורה לשימוש בציורים שלו. הסינדיקט לא רצה להשתמש בחומר הרדיקלי שמינור ייצר עד אז.

בשנת 1916 נשלח מינור למקסיקו כדי לכסות את ההתערבות האמריקאית שם. כאשר "המלחמה המקסיקנית" הגיעה לסיומה הפתאומי, מינור נסע לקליפורניה. שם הוא היה מעורב במערכת ההגנה של אנשי האיגודים המקצועיים הקיצוניים טום מוני וורן בילינגס בתיקם המשפטי המתוקשר שהאשים אותם בפיגוע ב"יום היערכות" בסן פרנסיסקו ב -1916. מינור עבד במשרה מלאה במשך שנה וחצי כמנהל הפרסום של הליגה הבינלאומית להגנת עובדים, ארגון שהוקם במטרה לספק תמיכה משפטית ולבנות אהדה ציבורית למוני ובילינגס ולסנגוריהם המשותפים. מינור כתב מספר עלונים בשנת 1917 ו -1918 ושוחח עם מגוון רחב של קהלים על אנשי האיגודים המקצועיים הרדיקליים.

עיתון אחר " The Call" שלח את מינור שוב לאירופה ככתב מלחמה בשנת 1918, כאשר הוא המשיך לתרום חומר על התנועה המהפכנית האירופית למגזין "ליברטור".

במאי 1918 הגיע מינור לרוסיה הסובייטית, שם הוא נשאר עד נובמבר. כשהיה שם, הוא פגש את לנין וכתב דברי תעמולה נגד המלחמה להפצה לכוחות דוברי אנגלית שהיו מעורבים בקרבות. החוויה הסובייטית התגלתה כפרשת מים עבור מינור, וקירבה אותו לקומוניזם. בהמשך נסע לגרמניה, ולצרפת.^[3]

בעוד בפריז בשנת 1919, מינור נעצר והואשם בבגידה בגין ייעוץ לעובדי הרכבת הצרפתית לשבות נגד משלוח תחמושת לכוחות שהתערבו ברוסיה הסובייטית. מינור נשלח לגרמניה, שם היה כלוא בכלא הצבאי האמריקני בקובלנץ שבגרמניה במשך מספר שבועות, וזכה בסופו של דבר לשחרור, במידה רבה בגלל לחץ פוליטי שהפעילה משפחתו באמריקה.

קריירה פוליטית

עם שובו לאמריקה בשנת 1920 הצטרף מינור מיד למפלגה הקומוניסטית האמריקאית. לאחר מיזוג הזרמים הקומוניסטים בארצות הברית, נשלח מינור במאי 1921, בשם בדוי לרוסיה הסובייטית כנציג המפלגה החדשה המאוחדת לוועד המנהל של הארגון הקומוניסטי הבינלאומי. מינור היה גם ציר בקונגרס העולמי השלישי של הקומינטרן, שהתקיים במוסקבה ביוני 1921. כשהיה שם, פגש את לנין בפעם השנייה.

הוועידה של התנועה הקומוניסטית באמריקה, שהתקיימה באוגוסט 1922 על שפת אגם מישיגן פשטו הרשויות המקומיות בשיתוף עם לשכת החקירות של משרד המשפטים האמריקני, שהיה לו סוכן סמוי בוועידה. מינור היה מבוקש על ידי המשטרה, ונעצר, אך שוחרר זמן קצר לאחר מכן בערבות של 1,000 דולר. הוא מעולם לא הועמד לדין בגין הפרה לכאורה של החוק הפלילי במישיגן.

משנת 1923 עד 1924 ישב מינור בוועד המנהל של "ידידי רוסיה הסובייטית", השותף האמריקני לארגון הסיוע הבינלאומי של פועלי קומינטרן. הוא גם נבחר באותן שנים לתפקידים שונים בארגוני העובדים והקומוניסטים בארצות הברית. מינור הפך לאחראי על הקשר עם מפלגות השחורים וארגוני העובדים שלהם, כולל עובדי החקלאות.

ב־6 במרץ 1930, מינור לקח חלק בהפגנות של מובטלים שנערכו ברחבי ארצות הברית בהנחיית המפלגה הקומוניסטית. הוא נעצר בהפגנה שנערכה בכיכר יוניון בעיר ניו יורק, עצרת שהסתיימה בהתפרעות צועדים ופעולות המשטרה. הוא נעצר יחד עם חבריו למפלגה הקומוניסטית ויליאם פוסטר, ישראל אמטר והארי פלטון. הארבעה נידונו לתקופת מאסר של שלוש שנות מאסר בפועל במדינת ניו יורק. לאחר שישב 6 חודשי מאסר בכלא, חלה מינור בתוספתן, מה שגרם להוצאתו באמבולנס לבית חולים פרטי לניתוח. מינור בילה את המשך המאסר בהחלמה.

בוב מינור התמודד לתפקיד פוליטי מספר פעמים. בשנת 1924 התמודד לקונגרס האמריקני באילינוי כמועמד מפלגת הפועלים. בשנת 1928 הוא התמודד דרך מפלגת הפועלים (הקומוניסטית) כסנטור אמריקני מניו יורק. הוא התמודד לקונגרס מניו יורק בשנת 1930 ושוב עשר שנים אחר כך. הוא התמודד גם לראשות עיריית ניו יורק בשנת 1933 ובשנת 1936 עמד בראש המפלגה הקומוניסטית כמועמד המפלגה למושל ניו יורק.

בקונגרס העולמי השביעי של הקומינטרן בשנת 1935 נבחר מינור לוועדה לבקרה הבינלאומית של הקומינטרן, שעסקה במשימות כוח אדם ובשאלות משמעת. הוא היה תומך בלתי נלאה בכל תפנית של מדיניות החוץ הסובייטית לאורך כל העשור של שנות השלושים.

עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ב-1936, רוברט מינור נסע לספרד וסייע בארגון גדוד אברהם לינקולן, יחידת מתנדבים בינלאומית שסייעה לממשלת החזית העממית הספרדית בקרב נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו והפאשיסטים שנתמכו על ידי הנאצים.

מוות ומורשת

רוברט מינור לקה בהתקף לב בשנת 1948 והיה מרותק למיטה בתקופת המקארתיזם כאשר חבריו למפלגה הקומוניסטית האמריקאית נעצרו ונכלאו. בשל בריאותו הלקויה, ממשלת ארצות הברית בחרה שלא להמשיך לפעול נגדו.

הוא נפטר בשנת 1952, הותיר אחריו אשתו האמנית לידיה גיבסון. לזוג לא היו ילדים.

ההיסטוריון תיאודור דרייפר כתב עליו:

"מינור היה חדור בקיצוניות. היה קריקטוריסט מחונן מאד, שויתר על האמנות לטובת הפוליטיקה. הוא עשה את המחווה הזו אחרי שנים כאנרכיסט שבז והוקיע את הפוליטיקה. אבל הוא לא יכול היה להעביר את כישוריו מאמנות לפוליטיקה. הרישומים המעוררים הוחלפו בנאומים משעממים ובנאליים."

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט מינור בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. “‘Fighting Bob’ Minor” (Eulogy)
2. Robert Minor, www.marxists.org
3. Robert Minor papers, 1907-1952 , www.columbia.edu