רות אסאווה
 | |
| רות אסאווה ב-1952 | |
| לידה |
24 בינואר 1926 נורווק, קליפורניה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 2013 (בגיל 87) סן פרנסיסקו, ארצות הברית |
| לאום |
אמריקני-יפני |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה | פיסול |
| הושפעה על ידי |
יוזף אלברס, Trude Guermonprez, אנני אלברס, Chris K. Ishii, Marguerite Wildenhain |
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1993) |
|
ruthasawa | |
  | |
רות אייקו אסאווה (באנגלית: Ruth Aiko Asawa; 24 בינואר 1926 - 5 באוגוסט 2013[1]) הייתה פסלת אמריקאית ממוצא יפני. אסאווה פעלה רבות לחינוך לאמנות, והשתתפות אמנים בחינוך, והייתה הגורם שהביא להקמת בית הספר לאמנות של סן פרנסיסקו, הידוע כיום כבית הספר לאמנות על שם רות אסאווה (אנ'). עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק ומוצגות באופן קבוע במוזיאון דה-יאנג בפארק שער הזהב בסן פרנסיסקו.
בצעירותה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
רות אייקו אסאווה נולדה ב-1926 בנורווק, קליפורניה. הוריה, מהגרים מיפן היו בעלי גינה חקלאית (אנ') ששיווקה פירות וירקות טרייה. לרות היו שישה אחים ואחיות.
מגיל צעיר, אסאווה הביעה עניין באומנות. בכיתה ג', מורתה עודדה אותה ליצור ולהשקיע באומנות. בשנת 1939, יצירתה של פסל החירות זכתה במקום ראשון בבית הספר בתחרות בנושא "מה זה להיות אמריקאי".[1] בשנת 1942, לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא רוזוולט אישר את העברתם של מעל ל-110,000 אמריקאים ממוצא יפני ששהו בארצות הברית למחנות מעצר (רובם אזרחים אמריקנים וחלקם ילידי ארצות הברית). בין האנשים שהועברו למחנות המעצר היו משפחתה של אסאווה. המשפחה, מלבד אביה, הועברה למחנה כליאה שהוקם על מסלול המרוצים בסנטה אניטה (אנ') בו הם שהו רוב שנת 1942. לאחר מכן הועברו למתקן הכליאה רוואר (אנ') בארקנסו. אביה, אומקיצ'י אסאווה (Umakichi Asawa), נעצר על ידי סוכני FBI בפברואר 1942 והועבר למתקן כליאה בניו מקסיקו. במשך חצי שנה המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו והאם הוא בחיים. אסאווה לא ראתה את אביה במשך שש שנים. אחותה הצעירה של רות, ננסי (קימיקו), בדיוק ביקרה משפחה ביפן בזמן שהמשפחה נעצרה ולא הורשתה לחזור לארצות הברית, כיוון שממשלת ארצות הברית מנעה כניסה של אזרחים אמריקאים ממוצא יפני. ננסי נאלצה להישאר ביפן למשך כל המלחמה.
אסאווה אמרה בראיון בשנת 1994 כי היא אינה מאשימה אף אחד על קורותיה בזמן המלחמה, וכי היא לא הייתה האמנית שהיא לוליא חוויה זו.[1]
בשנת 1943, עם סיום לימודי התיכון במחנה הכליאה אסאווה קיבלה מימון ללמוד במכללת מדינת ויסקונסין למורים במילווקי (Wisconsin State College of Milwaukee), מתוך כוונה להיות מורה לאומנות. כיוון שאזור מערב ארצות הברית היה עדיין אסור לאזרחים ממוצא יפני (במסגרת צו נשיאותי 9066), היא לא הצליחה להשיג מקום עבודה בו תוכל לצבור את השעות המעשיות הדרושות לסיום התואר ולכן בסופו של דבר היא נאלצה לעזוב את המכללה ללא סיום התואר. בשנת 1998, המכללה רצתה להעניק לאסוואה דוקטורט לשם כבוד. אסאווה ביקשה במקום זאת לקבל את התואר הראשון אותו לא הצליחה לסיים.[1]
בשנה האחרונה ללימודיה במילווקי, אסאווה טיילה עם אחותה הגדולה לואיס (מסאקו) למקסיקו, שם למדה בקורס לאומנות של האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו(אנ'). בת כיתתה הייתה קלרה פורסט (אנ'), חלוצה בתחום העיצוב והריהוט, חברה של האומן יוזף אלברס. היא סיפרה לה על בלק מאונטן קולג' (Black Mountain Collage) בצפון קרולנייה. המכללה הייתה מאוד ידועה בזמנה ללימודי אומנות. אסאווה השתכנעה ללמוד שם ובין השנים 1946 ו-1949 היא למדה במכללה אצל אלברס שלימד אותה על אומנות תוך ניצול חומרים יומיומיים.[2]
אסאווה החלה להתנסות עם חוטי תייל בטכניקות שונות. היא לקחה קורסים בטכניקות ותחומים שונים והמולטי דיסציפלינריות השפיעה עליה ועל האומנות שלה. בין הקורסים שהשפיעו עליה היה שיעורי ריקוד של מרס קנינגהם, שיעורי מוזיקה עם המלחין ג'ון קייג', שיעורי אומנות עם וילם דה קונינג, ושיעוריו של באקמינסטר פולר.[1] בראיון בשנת 1992, אסאווה מספרת עד כמה אווירת המכללה השפיעה עליה, והכי השיעורים של אלברס היו אתגר ואושר יחדיו.[3] במכללה לא היה סילבוס מוגדר, והסטודנטים היו צריכים לבצע מטלות בחווה, במטבח ובקהילה במקביל ללמידה והשיעורים.[4]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1949, אסאווה התחתנה עם האדריכל אלברט לנייר. לזוג נולדו שישה ילדים. הזוג חיו יחדיו עד לפטירתו של לנייר בשנת 2008.[5] במקביל לגידול ששת ילדיה, אסאווה ולנייר לא הצליחו להתקדם בתחום העיצוב. אסאווה עבדה בלילות על הפסלים בעוד שלנייר עובד באדריכלות.[6] במהלך שנות החמישים של המאה ה-20 אסאווה התנסתה עם אריגה וסריגה בצורה המזכירה אריגה של חוטי תייל לצורות תלת־ממדיות, בשיטה הדומה לשיטת האריגה של הכפרים במקסיקו.
הפסלים שלה קיבלו הכרה ופרסום והוצגו מספר פעמים בתערוכת הביאנלה השנתית של מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. בשנת 1955 עבודותיה הוצגו בביאנלה לאמנות בסאו פאולו.[7]
בשנת 1962 אסאווה החלה להתנסות עם פסלים עשויים חוטי תייל אבסרקטים אשר התחילו מאובייקטים של טבע, דמויות עצים שהתפתחו והמשיכו לצורות גאומטריות.[8]
בשנת 1968 אסאווה יצרה את מזרקה של בת ים המניקה בת ים קטנה ועוד חיות של בנות ים בכיכר ג'ירארדלי בסן פרנסיסקו. ליד תחנת כיכר יוניון היא הפעילה 200 תלמידי בית ספר ליצור מאות צורות של העיר סן פרנסיסקו בבצק, ולאחר מכן הוצקו בברזל. במהלך השנים היא המשיכה לתחנן מזרקות נוספות ומקומות ציבוריים ונועדה בתור "גברת המזרקות".[1]
בשנת 1976 היא השתתפה בתערוכה Other Sources: An American Essay (1976) של אמניות ואמנים בני מיעוטים מאזור סן פרנסיסקו בה השתתפה גם ברניס לי בינג ורבות נוספות.
עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאון מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק ומוצגות באופן קבוע במוזיאון דה-יאנג בפארק שער הזהב בסן פרנסיסקו. בשנת 2013, אחת מעבודותיה נמכרה במחיר של 1.4 מיליון דולר.[1]
פעילות ציבורית ואקטיביזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסאווה פעלה רבות לקידום נושא החינוך לאומנות ואומנות כמחזקת חוויות, בעיקר אצל ילדים.[5]
בשנת 1968 היא מונתה לחברת המועצה לאומנות של סן פרנסיסקו והחלה לפעול מול פוליטיקאים וארגוני צדקה כדי לתמוך בתוכניות לאומנות לילדים ולאנשי סן פרנסיסקו. כמו כן הייתה שותפה בהקמת סדנת לאומנות באלווארדו לילדי בית הספר. מודל הסדנה אומץ על ידי מועצת האומנות ליצור תמיכה ממשלתית לאומית, והייתה הבסיס לתוכנית המעסיקה אומנים העושים פעילות ציבורית בעירם.[9]
שיטת הסדנה כללה התנסות בחומרים לפי אמונתה של אסאווה בחשיבות ההתנסות האישית ולמידה דרך עשייה. 85% מתקציב התוכנית הוקצה להעסקת אמנים שילמדו אומנות לילדי בית הספר. בעקבות התוכנית, בשנת 1982 הוקם בית ספר לאומנויות. בית הספר נקרא על שמה של רות אסאווה כאות הוקרה בשנת 2010. (בית הספר ע"ש רות אסאווה לאומנות).[10] במהלך השנים אסאווה מונתה להיות חברה במועצת האומנות של קליפורניה. בשנת 1976 מונתה להיות חברת הקרן הלאומית לאמנויות, ובין השנים 1989–1997 הייתה חברת מועצת הנאמנים של איגוד מוזאוני סן פרנסיסקו (אנ').
אסאווה נפטרה בביתה ב-5 באוגוסט 2013, בגיל 87.[1]
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1968: פרס דימקסיון (Dymaxion) לאמן / מדען
- 1974: מדליית זהב מהאיגוד הארכיטקטים האמריקאי (אנ')
- 1990: פרס על שם סיריל מאנין (אנ') של לשכת המסחר של סן פרנסיסקו
- 1993: פרס על מפעל חיים של איגוד הנשים לאומנות (Women's Caucus for Art Lifetime Achievement Award)
- 1995: פרס מפעל חיים של איגוד האמנים האסייאתים אמריקאים
- 2002: דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו[5]
- בשנת 2019, לכבוד חודש מורשת אמריקאים ממוצא אסיאתי, אסאווה צוינה בדודל של גוגל.[11]
- משנת 1982, העיר סן פרנסיסקו מציינת את 12 בפברואר כ-"יום רות אסאווה".[11]
עבודות נבחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנדראה, מזרקת בת הים בכיכר ג'ירארדלי, 1966
- המזרקה בכיכר יוניון בסן פרנסיסקו במלון ההיאט (אנ') 1973
- מזרקות קניון בוקאנן (Nihonmachi) 1976
- מזרקת "אורורה", בהשראת אוריגאמי, בסן פרנסיסקו (אנ') 1986
- אנדרטת הזיכרון לכליאת היפנים בארצות הברית בסן חוזה, 1994
- גן הזיכרון באוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו, 2002
- פסלי תיל בגלריית דויד זוירנר, 2017
סרטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1978: Ruth Asawa: On Forms and Growth מפיק: רוברט סניידר
- 2003: Each One Teach One: The Alvarado School Art Program, בבימוין של ולרי סו ורות אסאווה, תוכנית האמנות אלווארדו.[12]
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
מזרקת סן פרנסיסקו של רות אסאווה ליד מלון גרנד היאט בסן פרנסיסקו -
ללא כותרת (S.383, Wall-Mounted Tied Wire, Open-Center, Six-Pointed Star, with Six Branches), c. 1967.
,_c._1967.jpg)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Cornell, Daniell; Asawa, Ruth; M.H. De Young Memorial Museum (2006). Cornell, Daniell; Japanese American National Museum (Los Angeles, Calif.) (eds.). The Sculpture of Ruth Asawa: Contours in the air (illustrated ed.). Fine Arts Museums of San Francisco. p. 10. ISBN 978-0-520-25045-1 – via Google Books.
- Quinn, Bridget (2017). Broad Strokes: 15 Women Who Made Art and Made History, in That Order. San Francisco: Chronicle Books. pp. 135–144. ISBN 9781452152363. OCLC 951710657.
- Asawa, Ruth; Dobbs, Stephen (1981). "Community and Commitment: An Interview with Ruth Asawa". Art Education. 34 (5): 14–17. doi:10.2307/3192471. JSTOR 3192471.
- Bancroft Library (1990) Ruth Asawa, Art, Competence and Citywide Cooperation for San Francisco," in The Arts and the Community Oral History Project. University of California, Berkeley.
- Hatfield, Zack. "Ruth Asawa: Tending the Metal Garden", NY Daily, New York Review of Books, 21 September 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של רות אסאווה (באנגלית)
- אודות הפיסול של אסאווה באתר אודות רות אסאווה
- מסמכי רות אסאווה, בארכיון ספריית אוניברסיטת סטנפורד מדריך למסמכים
- Oral history interview with Ruth Asawa and Albert Lanier, 2002 June 21-Jul 5 from the Smithsonian Archives of American Art
- "Ruth Asawa Reshapes Art History," a review of the 2017 show at the David Zwirner Gallery, by Andrea K. Scott, The New Yorker
- Ruth Asawa Bibliography, online at Stanford University Libraries
- Wakida, Patricia, "Ruth Asawa", Densho Encyclopedia
- רות אסאווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Martin, Douglas (17 באוגוסט 2013). "Ruth Asawa, an Artist Who Wove Wire, Dies at 87". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-18 באוגוסט 2013. נבדק ב-5 במאי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Asawa, Ruth (1981-09-01). "Community and Commitment: An Interview with Ruth Asawa". Art Education. 34 (5): 14–17. ISSN 0004-3125.
- ^ "The College Died, but the Students Really Lived". The New York Times. 14 במרץ 1992.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Life: Black Mountain College אודות מכללת בלק מאונטיין באתר אודות רות אסאווה
- ^ 1 2 3 Kenneth Baker (6 באוגוסט 2013). "California sculptor Ruth Asawa dies". ארכיון מ-26 באפריל 2014. נבדק ב-9 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "אודות חייה של רות אסאווה באתר אודותיה". אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2015. נבדק ב-2 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Baker, Kenneth (18 בנובמבר 2006). "An overlooked sculptor's work weaves its way into our times". San Francisco Chronicle. sfgate.com. ארכיון מ-11 באוגוסט 2016. נבדק ב-5 במאי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אודות הפיסול של אסאווה באתר של רות אסאווה
- ^ אודות האקטיביזם לאמנות של רות אסאווה
- ^ Tucker, Jill (February 24, 2010). "S.F. school board votes to send pink out slips". San Francisco Chronicle. sfgate.com. Retrieved October 13, 2017.
- ^ 1 2 הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון ציון פועלה של רות אסאווה, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית)
- ^ "Each One Teach One. The Alvarado School Art Program. by Valerie Soe and Ruth Asawa in SearchWorks catalog". searchworks.stanford.edu. נבדק ב-5 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה)