לידה |
9 באוקטובר 1945 (בן 78) המונטון, ארצות הברית ![]() |
---|---|
ענף מדעי |
פסיכולוגיה ![]() |
מקום מגורים |
קנדה ![]() |
מקום לימודים |
|
מנחה לדוקטורט |
קורט פרוינד ![]() |
מוסדות |
אוניברסיטת טורונטו ![]() |
אתר רשמי | |
![]() ![]() |
ריי מילטון בנלשרד (באנגלית: Ray Milton Blanchard; נולד ב-9 באוקטובר 1945), הוא פסיכולוג קליני וסקסולוג קנדי-אמריקאי, מעורכי ה-DSM, נמנה עם חלוצי המחקר האטיולוגי על נטיות מיניות, פאראפיליות כגון טרנסווסטיזם, חנק ארוטי ופדופיליה בפרט וכן, נודע גם ממחקריו על האטיולוגיות השונות לדיספוריה מגדרית – לשיטתו של בלנשרד, מלבד הקרקע הנפוצה לפיתוח דיספוריה מגדרית שהיא הפרעת זהות מגדרית בילדות (GIDC), גם סוגים שונים של צירוף בין חוויות יחיד,[1] ופטישיזם טרנסווסטי, יכולים לכונן את התפתחות הדיספוריה הזו בגילאים מאוחרים יותר; הן בגיל ההתבגרות והן בבגרות.
בלנשרד נולד בהמונטון, ניו ג'רזי. הוא השלים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה ב-1967, ותואר דוקטור באוניברסיטת אילינוי 1973. הוא המשיך למחקר פוסט-דוקטורנטי באוניברסיטת דלואיז (קנדה), אחרי כן קיבל משרה במכון המתאמי בברמפטון[2] (עיר באזור המטרופוליטני של טורונטו). שם פגש את מורו, הרופא הצ'כי ממוצא יהודי קורט פרונד, באותה עת, פרונד ערך ניסוי חלוצי, על סירוס כימי כטיפול לתוקפי-מין.[3] ב-1980 הצטרף בלנשרד למכון הפסיכיאטרי קלארק בקנדה (עתה חלק מהמרכז להתמכרות וטיפול נפשי שם)[4], בו הוא עובד עד היום. בשנת 1995 בלנשרד התמנה לראש המערכה לסקסולוגיה קלינית בתוכנית למשפט ובריאות הנפש של מכון CAMH, כמו כן, משמש בלנשרד כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת טורונטו. הוא שימש חבר בוועדה לענייני מגדר ומיניות של מחברי ה-DSM-4,[5] ונמנה עם עורכי המהדורה החמישית של הספר. על פי אינדקס הציטוטים האקדמי אתר המדע (Web of Science), מאמריו המדעיים צוטטו למעלה מ-1800 פעמים, עם ממד H של 27.[6]
רבים ממחקריו של בלנשרד עסקו בפרידיספוזיציות הבילוגיות להתפתחות נטיות מיניות, לגיטימיות ופתולוגיות כאחד.
בלנשרד הציע את תאוריית אפקט סדר הלידות האחאי (אנ'), שמקובלת על רבים בקהילה המדעית. לפי תאוריה זו, הסיכוי להופעתה של נטייה מינית הומוסקסואלית (משיכה רומנטית ומינית בין זכרים שזהותם המגדרית גברית) עולה ככל שלזכר האנושי יש יותר אחים זכרים (מספר האחיות אינו משנה במאום, לעניין זה). ההשערה מתייחסת לזכרים בלבד, כלומר אינה עוסקת בנקבות ואין ליישם את עקרונה להתפתחות צורותיה השונות של לסביות או להתפתחות הנטיות המיניות העיקריות בקרב נקבות אנושיות בכלל.[7][8][9] יש הרואים באפקט סדר הלידות האחאי (של זכרים) כאחד המנבאים החזקים ביותר להתפתחותה של נטייה מינית הומוסקסואלית בין זכרים (לצד נון-קונפורמיות מגדרית בילדות).
לפי הממצאים, סיכויו של אדם להתפתח למצב של קיום יחסי מין עם גברים בבגרותו (או להזדהות כהומוסקסואל) הוא 2%,[10] כל אח מגדיל את סיכויי הפרט ב-33%[10] (בחישוב כללי התרומה היא בסביבות 2.6%) ביחס לאוכלוסייה, והסיכוי הטוטאלי של אדם להיות מושפע מאפקט סדר הלידות הוא בסביבות 4.6% (2, ועוד 2.6% יחדיו).[10]
בלנשרד משער שאפקט סדר הלידות נגרם בשל תגובה חיסונית בגוף האם האנושית, המשפיעה על הסביבה התוך-רחמית של התינוק הזכר שלה – משום שחלבוני אנטיגן מסוג H-y נוצרים על ידי עוברים זכרים,[11] ומערכת החיסון של האם מגיבה אליהם בכל לידה, והתקיפה כרוכה בשינוי פוטנציאלי של אופייה הביוכימי של הסביבה התוך רחמית לכזה ש"מניח את הקרקע" להתפתחות מאוחרת של נטייה הומוסקסואלית. מתוקף אופייה של מערכת החיסון עצמה, הרי שהתקיפה הזאת (המשפיעה על התפתחות המוח של העובר הזכר), הולכת ומתעצמת בכל לידה, ומגדילה את הסיכוי להתפתחות נטייה הומוסקסואלית.
יש לציין כי בלנשרד עצמו[12] אינו רואה באפקט סדר הלידות הסבר בלעדי להומוסקסואליות, והוא סבור כי למצבים מסוימים של התנהגות הומוסקסואלית עשויים להיות הסברים אחרים.
בלנשרד טבע את המונח "אוטוגינאפיליה" (Autogynephilia) לתיאור גברים[13] אשר יש בהם כמיהה חזקה ועקבית להיות נשים (לאו דווקא בהקשר מלבוש), ושהם תמיד מגורים מינית מכמיהה זו.
מבחינה אטיולוגית, בלנשרד מציע לחלק את ציבור הנשים הטראנסקסואליות לשני סוגים,[14] שהוא מכנה "טרנסקסואליות הומוסקסואליות" ו"טראנסקסואליות הטרוסקסואליות", לתיאור משיכתן המינית של הראשונות לזכרים והשניות לנקבות (הקריטריון לזכריות הוא מין כרומוזומאלי), כשמטרתו של בלנשרד להדגיש את השוני האטיולוגי לשני סגנונות החיים הללו. חלוקה זו בעייתית משתי סיבות; היא צרה ומשייכת את המושג מין לכרומוזומאלים בלבד, בעוד שבעולם הסקסולוגיה, למונח מין יש מספר קריטריונים, ביניהם רמות הורמונאליות, פנוטיפ.[15] הסיבה השנייה היא שהחלוקה מבלבלת והופכת את היוצרות – מקובל שאישה טרנסקסואליות שהיא "הומוסקסואלית" היא למעשה מי שנמשכת לנשים ולא לגברים (מבלי לייחס חשיבות לקריטריון הכרומוזומאלי), וכן ההפך, אישה טרנסקסואלית שנמשכת לגברים היא למעשה הטרוסקסואלית. מסיבות שצוינו ואחרות, ממצאיו של בלנשרד זכו לביקורת רבה בקהילת הטרנסקסואלים באופן כללי.[16]
הפסיכולוג והמתמטיקאי ג'יי מייקל ביילי, ואן לורנס הביעו מידת מה של הסכמה עם תפיסתו של בלנשרד את האטיולוגיה של טרנסקסואליות. ביילי גם הוא ספג ביקורת על הצגת רעיונותיו של בלנשרד, בחיבור משפיע שכתב בנושא.[17]
בלנשרד הציע גם חלוקות נוספות אך טען שנחוץ מחקר נוסף אודותיהן.[18]
בלנשרד תומך במימון ציבורי לניתוחים לשינוי מין, כטיפול (שהוא מגדיר כפליאטיבי),[19] משום שהוא מאמין, על סמך ראיות שהצטברו במרוצת השנים, שטיפול זה אכן מטיב עם רווחתן האישית של נשים טרנסקסואליות, ומקדם את השתלבותן בחברה.[20]
בלנשרד טבע את המונח "טלאופיליה" (Teleiophilia) לתיאור משיכה מינית לאנשים מבוגרים - זקנים יחסית. המונח שמיש בספרות הסקסולוגית.[21]
בלנשרד הוא יושב ראש הוועדה הכותבת בנושא פאראפיליות במהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטרי - DSM.
מתוקף המחלוקת שעורר בלנשרד בקרב קהילת הטרנסקסואליות. זכה מינויו זה לביקורת מצד פעילי זכויות להט"ב קנדיים.[22][23]
בלנשרד הציע לשכתב את ההגדרה המקצועית[24] המובאת ב-DSM-4 לתופעת הפדופיליה, אל ה-DSM-5,[25] הוא הציע להתחיל בשינוי שם האבחנה מפדופיליה ל"הפרעה פדופילית" - פעולה שקרא לביצועה כבר במספר פרסומים,[26] וסיבותיה בין היתר, היא ההבחנה הכללית שבלנשרד מבקש להטמיע בעולם הפסיכולוגיה - הבחנה בין פאראפיליה כשלעצמה, לבין הפרעה-פאראפילית (Paraphilic disorder) - מונח המדגיש את היות הפאראפיליה אגו-דיסטונית לבעילה (כלומר, הפרט חש אנטגוניזם כלפי הפאראפיליה שלו). בלנשרד ציין דעות דומות בקרב עמיתיו, דוגמת ריצ'רד גרין[27][28], ויליאם או'דונאיו[29]
בשנת 2008 פרסם בלנשרד, יחד עם מספר עמיתים ממכון CAMH ואוניברסיטת טורונטו, מאמר משפיע המציע לכלול את המונח "הבפיליה" (Hebephilia), המתאר משיכה מינית לילדים בגיל 11–14 במהדורה החמישית של המדריך.[30] מצד אחד, ההצעה ספגה לביקורת ממספר פסיכולוגים ידועים, מהמישור המגדרי-מיני והמשפטי. המבקרים טענו שהצעתו של בלנשרד מבקשת להדביק תווית פתולוגית על התנהגות שאינה בהכרח בעייתית מבחינה ביולוגית - כל מקרה לגופו. בין המקרים היו הפסיכולוג והעורך-דין ריצ'רד גרין, עורך ה-DSM-4 מייקל פירסט,[31] הפסיכולוגית המשפטית קרן פרנקלין,[32] ורופא המין צ'ארלס אלן מוסר.[33] מצד שני, היו מי שטענו שהצעתו של בלנשרד אינה הולכת מספיק רחוק, כלומר שצריך להרחיבה ולפתח עוד יותר את החקיקה בנושא, ולא ההפך, כמו למשל הפסיכולוג-סקסולוג, המומחה לטיפול בהתעללות מינית בילדות, ויליאם או'דונאיו.[34]
בלנשרד ציין בריאיון לפרופסור לביו-אתיקה אליס דרגר (Alice Dreger):[35]
"ניסינו להרחיק לכת ככל הניתן ב דה-פתולוגיזציה של פאראפיליות קלות ולא-מזיקות, תוך הכרה שפאראפיליות חריפות שמטרידות ו\או פוגעות באינדיבידואלים ונוזקות אותם ו\או זולתם צריכות להתייג כהפרעות".
הפסיכיאטר והסקסולוג ריצ'רד גרין חולק[36] על טענתו של בלנשרד כי יש להכיר בתופעת ההבפיליה[37] כפסיכופתולוגיה.