רכבת יתומים

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
רכבת יתומים

רכבות יתומים היו חלק מתוכנית רווחה מפוקחת שהובילה ילדים מערים צפופות במזרח ארצות הברית לבתי אומנה הממוקמים בעיקר באזורים כפריים של המערב התיכון.[1]

רכבות היתומים פעלו בין השנים 1854 ו-1929, והעבירו כ-200,000 ילדים.[2] המייסדים של תוכנית הרווחה טענו שהילדים הללו היו יתומים נטושים, כאלו שהתעללו בהם או חסרי בית, אבל זה לא תמיד היה נכון. רבים מהם היו ילדי מהגרים וילדים של משפחות עניות וחסרות כל שחיו בערים אלו.[3]

התוכנית ספגה ביקורות רבות, בעיקר על כך שלא היה סינון או בדיקה של משפחות האומנה, על המעקבים הלא מספקים אחר מצב הילדים לאחר ההשמה, ועל כך שרבים מהילדים שימשו למעשה כעבדים במשק הבית של המשפחה.[3][4]

תוכנית הרווחה הופעלה על ידי שלושה מוסדות צדקה: כפר הילדים (אנ') (נוסד ב-1851 על ידי 24 פילנתרופים),[5] האגודה לסיוע לילדים (אנ') (נוסדה ב-1853 על ידי צ'ארלס לורינג ברייס (אנ')) ומאוחר יותר גם בית החולים פונדלינג של ניו יורק (אנ'). המוסדות התבססו על תרומות והופעלו על ידי צוות מקצועי. שלושת המוסדות יחדיו פיתחו תוכנית שמטרתה למצוא בתי אומנה לילדים חסרי בית, יתומים ונטושים שגדלו בעיר. בשנות ה-50 של המאה ה-19 עמד מספר הילדים שענו על הקריטריונים הללו בניו יורק על כ-30,000. הילדים הועברו לבתיהם החדשים ברכבות שכונו "רכבות יתומים" או "רכבות תינוקות". העברת הילדים הסתיימה בשנת 1930 בעקבות ירידה בביקוש לעובדים בעבודה חקלאית במערב התיכון.[6]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית היתומים הראשון בארצות הברית הוקם בשנת 1729 בנאצ'ז, מיסיסיפי, אך בתי יתומים ממוסדים היו נדירים לפני תחילת המאה ה-19. בית היתומים הפרטי הראשון בניו יורק הוקם בשנת 1806, על ידי אליזבת' המילטון.[7] בדרך כלל ילדים שאיבדו את הוריהם גדלו אצל קרובי משפחה או אצל שכנים. במקרים הללו ההסדר היה לרוב לא פורמלי ורק לעיתים רחוקות כלל התערבות בתי משפט.[2]

בסביבות שנת 1830, מספר הילדים חסרי הבית בערים גדולות במזרח ארצות הברית גדל מאוד. בשנת 1850, היו בין 10,000 לבין 30,000 ילדים חסרי בית בעיר ניו יורק, בעוד שבאותה התקופה מנתה אוכלוסיית ניו יורק כ-500,000 נפשות.[2] חלק מהילדים התייתמו כשהוריהם מתו במגפות של טיפוס, קדחת צהובה או שפעת.[2] אחרים ננטשו עקב עוני, מחלה או התמכרות.[2] ילדים רבים מכרו גפרורים, סמרטוטים או עיתונים כדי לשרוד.[1] חלקם התאגדו עם ילדים אחרים והקימו כנופיות שעזרו להם להתגונן בפני האלימות ברחוב.[1]

בשנת 1853 הקים פילנתרופ צעיר בשם צ'ארלס לורינג ברייס (אנ') את האגודה לסיוע לילדים לאחר שנחשף למצוקתם של ילדי רחוב.[1] בשנת פעילותה הראשונה הציעה האגודה בעיקר הדרגה דתית, מקצועית ואקדמית לבנים בלבד. לאחר מכן הקימה האגודה בית לינה לנערים חסרי בית, שבו קיבלו הנערים חדר מגורים, אוכל זול וחינוך בסיסי. בנוסף, ניסו ברייס ועמיתיו למצוא בתים ומקומות עבודה לילדים, אך עד מהרה גילו שמספר הילדים הזקוקים להשמה גדול משיכלו לספק. בשלב הזה הגה ברייס את הרעיון לשלוח קבוצות ילדים לאזורים כפריים, ולשכנם אצל משפחות אומנה.[1][8]

ברייס האמין שלילדי רחוב יהיו חיים טובים יותר אם הם יעזבו את העוני ואת ההוללות של חייהם בעיר ניו יורק, ויגדלו אצל משפחות חקלאיות מוסריות.[9] בעקבות התפתחות ענף החקלאות, מתוך הכרה בצורך בידיים עובדות, האמין ברייס שחקלאים יקבלו בברכה ילדים חסרי בית, ייקחו אותם לבתיהם ויתייחסו אליהם כאל שלהם. התוכנית שהגה הניחה את היסודות לאומנה המודרנית.[2]

בשנה הראשונה לפעילות התוכנית, ב-1853, נשלחו ילדים לחוות בקונטיקט, בפנסילבניה ובכפרי ניו יורק. בשנה שלאחר מכן הוציאה האגודה את המשלחת הגדולה הראשונה של ילדים למערב התיכון.[10]

תחילת הפעילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הילדים הראשונה מנתה 45 ילדים, והגיעה למישיגן, ב-1 באוקטובר 1854.[8] הנסיעה נמשכה מספר ימים, והתנאים ברכבת היו לא נוחים. הם לוו על ידי נציג בשם סמית' מהאגודה לסיוע לילדים.[8] במהלך המסע אפשר סמית' לשני נוסעים שפגש על סירת נהר במנהטן לאמץ בנים מבלי לבדוק את הרקע שלהם.[11] בנוסף, סמית' הוסיף לקבוצה ילד שפגש בחצר תחנת הרכבת של אולבני מבלי לוודא שהוא אכן יתום.[8] בפגישה עם משפחות במישיגן, ניסה סמית' לגייס את אהדת הקהל, תוך שהוא מצביע על כך שהבנים היו שימושיים לעבודת כפיים, ושהבנות תוכלנה לבצע עבודות בית.[8]

בדיווח שפרסמה האגודה לסיוע לילדים על הרכבת הראשונה, אמר סמית שכדי לקבל ילד, על המועמדים היה לקבל המלצות מהכומר שלהם ומשופט בערכאה הנמוכה, אך דרישה זו לא נאכפה בקפדנות.[8]

בסוף היום הראשון למסע, הושמו חמישה עשר נערים ונערות אצל משפחות מקומיות. חמישה ימים לאחר מכן, עשרים ושניים ילדים נוספים הושמו במשפחות. סמית' ושמונה הילדים הנותרים נסעו לשיקגו, שם העלה אותם סמית על רכבת לאיווה סיטי, שם נקלטו על ידי הכומר המקומי שניהל בית יתומים, לקח אותם תחת חסותו, וניסה למצוא להם משפחות אומנה. המשלחת הראשונה נחשבה להצלחה, ובינואר 1855 הוציאה החברה עוד שתי משלחות של ילדים חסרי בית לפנסילבניה.[8]

בין השנים 1855 ו-1875 שלחה האגודה לסיוע לילדים בממוצע בדרך זו כ-3,000 ילדים מדי שנה. רכבות היתומים נשלחו ל-45 ממדינות ארצות הברית, כמו גם לקנדה ולמקסיקו. בשנים הראשונות, אינדיאנה קיבלה את המספר הגדול ביותר של ילדים.[9]

לוגיסטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוסטר הזמנה לאימוץ יתומים שעתידים להגיע ברכבת יתומים

בעיירות שאליהן הגיעו רכבות יתומים, התארגנו ועדות של אזרחים מקומיים שהיו אמונים על ארגון האתר שבו יתכנסו לשם האימוץ, ועל פרסום האירוע והזמנת משפחות לאימוץ. הוועדות נדרשו להתייעץ עם האגודה לסיוע לילדים לגבי מידת התאמתן של משפחות מקומיות המעוניינות לאמץ ילדים.[11]

המערכת התבססה על אמון בטוב לבם של זרים.[1] הילדים הושמו בבתים בחינם, והיו צפויים לשמש כזוג ידיים נוסף שיסייע במטלות הבית.[12] הציפייה מהמשפחות הייתה לגדל את הילדים כפי שהיו מגדלים את ילדיהם, לספק להם חינוך, מזון מספיק וביגוד הולם, ולתת להם 100 דולר כשימלאו להם עשרים ואחת.[8] ילדים גדולים יותר שהושמו על ידי האגודה היו אמורים לקבל תשלום עבור עמלם.[12] האגודה לא דרשה אימוץ חוקי.[1]

על פי תנאי ההשמה של האגודה, נציגי האגודה היו אמורים לבקר כל משפחה פעם בשנה, כדי לבדוק את התנאים שבהם גדלים הילדים. כמו כן, לילדים הייתה האפשרות לכתוב מכתבים לאגודה פעמיים בשנה.[13]

לפני שעלו לרכבת, הולבשו הילדים בבגדים חדשים, קיבלו ספר תנ"ך, והועברו לטיפולם של סוכני האגודה לעזרת ילדים. רק מעטים מהילדים הבינו את המתרחש. רוב הילדים שנשלחו ברכבות היו לבנים. כמו כן, נעשה ניסיון לשלוח ילדים שאינם דוברי אנגלית למשפחות שדיברו בשפתם.[2]

מציאת בתים לתינוקות הייתה פשוטה יחסית, אך התאמת בתים לילדים מעל גיל 14 הייתה מאתגרת בגלל החשש של ההורים המאמצים שהם הספיקו לפתח קבעונות או הרגלים רעים.[2] ילדים חולים, או כאלו שהיו בעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות, התקשו למצוא בית. על אף שאחים רבים נשלחו יחד לרכבות יתומים, ההורים המאמצים יכלו לבחור לקחת ילד אחד, ולהפריד בין אחים.[14]

לעיתים ילדים היו מושמים במשפחות שביקשו לאמץ ילד לפי רשימת קריטריונים כמו גיל, מין וצבע שיער ועיניים.[15] אחרים הוצעדו לתוך אודיטוריום מקומי, שם הועלו על הבמה, והיו צריכים בתורם לומר את שמם, ולשיר או לדקלם משפט או יצירה. פעמים רבות החוויה הייתה מלווה באי נעימות, כאשר אנשים באו ודחפו את הילדים, הסתכלו, מששו, ובדקו כמה שיניים יש להם.[16]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין המוזיאון The National Orphan Train Complex בקונקורדיה

על פי ההערכות, בין 1854 ל-1929, הועברו כ-200,000 ילדים אמריקאים מערבה במסגרת התוכנית.[2] האגודה לסיוע לילדים דירגה את ההשמות של הילדים בבתים כמוצלחות אם הילדים הפכו ל"מועילים לחברה", ותיעדו את סיפורי ההצלחה בדוחות. סקר משנת 1910 דרג 87 אחוזים מההשמות כמוצלחות, בעוד ש-8 אחוזים מהילדים חזרו לניו יורק וחמשת האחוזים הנותרים מתו, נעלמו או נעצרו.[10] התפיסה שהנחתה את הפעילות של ברייס הייתה שילדים מטופלים טוב יותר על ידי משפחות מאשר במוסדות. התפיסה הזו היא העיקרון הבסיסי ביותר באומנה מודרנית.[8]

החברה למורשת רכבות יתומים של אמריקה שנוסדה בשנת 1986 בספרינגדייל, ארקנסו הוקמה במטרה לשמר את ההיסטוריה של עידן רכבות היתומים.[17] בקונקורדיה, קנזס, הוקם מוזיאון בשם The National Orphan Train Complex, המוקדש לתנועת רכבות היתומים ולילדים ולסוכנים שנסעו ברכבות. המוזיאון רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, וכולל ארכיון סיפורים ומכון מחקר.[18][19]

מוזיאון רכבות היתומים של לואיזיאנה נוסד בשנת 2009 במחסן רכבות באופלוסאס Opelusas, לואיזיאנה.[20] במוזיאון יש אוסף של מסמכים מקוריים, בגדים ותצלומים של ילדי רכבות היתומים.[21] המיצגים במוזיאון מתמקדים בין היתר בהיטמעות של הילדים בקהילה בלואיזיאנה, לאחר שאומצו באופן חוקי על ידי משפחות האומנה שלהם.[22] המוזיאון הוא גם מקום מושבה של אגודת רכבות היתומים של לואיזיאנה שנוסדה בשנת 1990. האגודה אחראית על איוש המוזיאון המנוהל בהתנדבות, על ביצוע הסברה היסטורית, על חקר סיפוריהם של הילדים ועל ארגון אירוע שנתי גדול המפגיש את המשפחות של ילדי רכבות היתומים.[22]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Orphan Trains | American Experience | PBS, www.pbs.org (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Andrea Warren, The Orphan Train, Washingtonpost.com: Horizon Section
  3. ^ 1 2 Opposition to the Orphan Trains – National Orphan Train Complex, orphantraindepot.org
  4. ^ historynavigator, The Riders of the Orphan Train ( 1854-1929), Travel Through Time, ‏2021-07-27 (באנגלית)
  5. ^ The New York Times, OUR CITY CHARITIES--NO. II.; The New-York Juvenile Asylum., The New York Times, ‏31 בינואר 1860
  6. ^ Do Orphanages Still Exist in America? The Truth About Adopting an Orphan, American Adoptions
  7. ^ Eliza's Story, Graham Windham (באנגלית)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Orphan Trains, archive.nytimes.com
  9. ^ 1 2 A History of Innovation | Children's Aid, www.childrensaidnyc.org
  10. ^ 1 2 Trains Ferried Waifs To New Lives On The Prairie - tribunedigital-sunsentinel, web.archive.org, ‏2016-11-29
  11. ^ 1 2 Stephen O'Connor, Orphan Trains: The Story of Charles Loring Brace and the Children He Saved and Failed, University of Chicago Press, 2004-03, ISBN 978-0-226-61667-4. (באנגלית)
  12. ^ 1 2 A History of Innovation | Children's Aid, www.childrensaidnyc.org
  13. ^ Children’s Aid Society of New York, Social Welfare History Project, ‏2011-01-21 (באנגלית אמריקאית)
  14. ^ Rebecca S. Trammell, Orphan Train Myths and Legal Reality, The Modern American 5, 2009, עמ' 3-13
  15. ^ They survived Minnesota’s orphan trains to celebrate life, Twin Cities, ‏2015-09-30 (באנגלית אמריקאית)
  16. ^ "Scheuerman, Dan. "Lost Children: Riders on the Orphan Train", Humanities, November/December 2007 | Volume 28, Number 6".
  17. ^ Orphan Train Heritage Society of America, Inc. (OTHSA), Encyclopedia of Arkansas (באנגלית אמריקאית)
  18. ^ The 8 Wonders of Kansas History - A Kansas Sampler Foundation Project, web.archive.org, ‏2016-11-29
  19. ^ National Orphan Train Complex – Preserving the Past for the Future, orphantraindepot.org
  20. ^ Louisiana Orphan Train Museum, laorphantrain (באנגלית)
  21. ^ Karen Cox, Louisiana Orphan Train Museum, City of Opelousas, ‏2021-04-12 (באנגלית אמריקאית)
  22. ^ 1 2 William Johnson, Louisiana loses last Orphan Train rider, The Daily Advertiser (באנגלית אמריקאית)