רצח העם של בני האיסק

שרידי חלק מקורבנות הרצח

רצח העם של בני האיסק בסומליה (בסומלית: Xasuuqii beesha Isaaq; בערבית: الإبادة الجماعية لقبيلة إسحاق)[1] היה רצח עם שיטתי של בני שבט האיסק (אנ') בצפון סומליה. רצח העם בוצע בין השנים 1987–1989 על ידי מדינת סומליה, תחת שלטון הדיקטטורה של סיאד בארה, במהלך מלחמת העצמאות של סומלילנד.[2] על פי הערכות שונות, בין 50,000 ל-100,000 אזרחים נהרגו במסגרת האירועים.[3] דיווחים מקומיים מעריכים כי סך מקרי המוות של בני שבט האיסק אף מגיע עד 200,000.[4] במסגרת רצח העם נהרסו כמעט לחלוטין הערים השנייה והשלישית בגודלן ברפובליקת סומליה של אותה תקופה, הרגייסה[5] ובוראו. הרס הערים, יחד עם יתר האירועים, הביא לבריחתם של מאות אלפי סומלים (רובם בני איסק) לאתיופיה (הגובלת בסומליה).[6] הבריחה האמורה תוארה כ"אחת התנועות הכפויות המהירות והגדולות ביותר של אנשים שתועדה באפריקה",[6] והביאה להקמת מחנה הפליטים הגדול בעולם דאז (1988).[7] רצח העם התרחש במהלך מלחמת האזרחים בסומליה (שקדמה למלחמת האזרחים הנוכחית, שפרצה בתחילת שנות ה-90 ונמשכת עד היום) ומכונה לעיתים "רצח עם נשכח".

כחלק מרצח בני האיסק, הכוחות הסומליים ייסדו יחידה בשם "מדבירי איסק", המורכבת כולה מאזרחים שאינם בני איסק.[8] יחידה זו ביצעה "דפוס שיטתי של התקפות נגד כפרים לא חמושים, חוות ואזורי מרעה בצפון סומליה (סומלילנד), ורצח רבים מתושביהם, תוך כדי אילוץ הניצולים לברוח לאזורים מרוחקים". היחידה בזזה ערים וכפרים, טבחה באוכלוסייתם, ופעיליה ביצעו אונס בחפים מפשע כחלק מההתקפות.[9] ארגון Human Rights Watch קבע כי יחידה זו, יחד עם זרועות צבאיות אחרות בצבא סומליה דאז, הייתה אחראית להטלת אימה על בני האיסק באזורים הכפריים.[10]

בשנת 2001 האו"ם החל בהליכי חקירה של הפרות זכויות אדם בסומליה,[11] על מנת לברר האם בוצעו פשעים נגד האנושות או רצח עם במהלך מלחמת האזרחים במדינה. מסקנות החקירה אישרו כי בוצע רצח עם בבני האיסק בסומליה. החוקר מטעם האו"ם, כריס מבורו, ציין בדו"ח כי:

בהתבסס על מכלול הראיות שנאספו בסומלילנד ובמקומות אחרים במהלך שליחותו של היועץ ואחריה, היועץ משוכנע שפשע רצח העם תוכנן ובוצע על ידי ממשלת סומליה נגד בני האיסק בצפון סומליה בין 1987 ל-1989.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת האירועים הקשורים ברצח העם

סומלילנד היא מדינה עצמאית, הגובלת בסומליה מצפון, אשר קיבלה עצמאות לראשונה מבריטניה ב-26 ביוני 1960. במהלך תקופה זו, שטחה של סומליה מדרום לסומלילנד היה בשליטה איטלקית, כאשר לאחר עצמאות סומלילנד, האחרונה אוחדה עם סומליה מדרום לכדי הרפובליקה הסומלית. שבט האיסק היווה רוב בשטח סומלילנד. בשנים שלאחר האיחוד, אי שביעות רצון מהאיחוד שרר בסומלילנד, אשר אף הגיע לכדי ניסיון הפיכה שסוכל בשנת 1961.[12] עם זאת, ממשלות סומליה התעלמו מחוסר שביעות הרצון המבעבע של אזרחי הצפון.[13] בעלי תפקידי המפתח במדינה החדשה, ובזאת הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר הפנים ושר החוץ – היו כולם אזרחי הדרום.[14] הגורמים השלטוניים הזניחו את אזורי הצפון, כך שעד לשנת 1970, יותר מ-95% מכלל עבודות הפיתוח והפרויקטים התשתיתיים בוצעו בחלק הדרומי של סומליה.[13] 

באוקטובר 1969, בעקבות רצח הנשיא עבד אל רשיד עלי שמרקה, תפס הצבא הסומלי את השלטון במסגרת הפיכה צבאית.[15] הצבא הוציא מחוץ לחוק מפלגות פוליטיות שונות, השעה את חוקת סומליה וסגר את האספה הלאומית. הגנרל סיאד בארה נבחר לעמוד בראשות המדינה והמשטר החדש תחתיו נקט ביד קשה נגד התנגדות פוליטית, ובאופן כללי כנגד אזרחי המדינה. האו"ם קבע כי 21 שנות משטרו של סיאד בארה היו "אחת מרשומות זכויות האדם הגרועים ביותר באפריקה".[16] המשטר החדש נתמך על ידי ברית המועצות ואימץ רשמית את הסוציאליזם המדעי כאידאולוגיה המרכזית שלו.[17]

מלחמת אתיופיה–סומליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 פתחה סומליה במלחמה נגד אתיופיה בניסיון לכבוש את מדבר אוגדן שבו חיו סומלים נוודים אשר רובם בני שבט אוגדן.[18] ברית המועצות, שבאותה תקופה הייתה בעלת ברית הן לסומליה והן לאתיופיה פנתה נגד בארה, ותמכה באתיופיה. בזכות תמיכה זו, צבא אתיופיה הביס את הכוחות הסומליים ואלו נסוגו מאתיופיה.[19]

התבוסה במלחמה עם אתיופיה הורגשה בכל סומליה. עם זאת, צפון סומליה (אזור מגוריהם של בני האיסק), חווה את רוב ההרס הפיזי והאנושי בשל קרבתו הגאוגרפית ללחימה. התבוסה במלחמת אתיופיה–סומליה גרמה לכ-1.3 מיליון פליטים אתיופים ממוצא סומלי (הידועים כפליטי אוגדן) לחצות את הגבול לסומליה, כאשר יותר ממחציתם של אותם פליטים מאתיופיה התיישבו בשטחי בני האיסק בצפון, וגרמו לקשיים כלכליים וחברתיים באזור.[20] משטרו של בארה ניצל את מצבם הרעוע של פליטים אלו, שהיוו כרבע מתושבי סומליה, כנגד בני האיסק.

בארה חימש את פליטי אוגדן, ובכך יצר צבא בלתי סדיר שפעל בתוך שטחי בני האיסק. בארה הבטיח את נאמנותם של פליטי אוגדן באמצעות יחס מועדף והגנה מיוחדת, אשר באו על חשבון בני האיסק. בד בבד, המשטר דיכא בכוח את בני האיסק באמצעות הצבא הסומלי, יחד עם מיליציות שהורכבו מפליטי אוגדן. דיכוי זה, בא לידי ביטוי ברצח המוני של אזרחים, אונס נשים, ביזה ומעשי זוועה נוספים.[21]

רצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 90% מההרגייסה (העיר השנייה בגודלה ברפובליקה הסומלית) הושמדה במהלך האירועים.

לאחר המלחמה, סומליה נותרה במשבר פנימי עמוק ונוצרו בה קבוצות אופוזיציה שונות. בני האיסק עמדו בראש קבוצות אלו, אשר התנגדו לשלטון הסומלי. כתוצאה מכך, משטרו של בארה ראה בבני האיסק כאיום על שלטונו. בשל כך בשנת 1988 הורה בארה על התקפת שטחי בני האיסק. הצבא הסומלי בפיקודו של הגנרל מוחמד סעיד הרסי הפציץ והפגיז את שלושת הערים הגדולות בצפון סומליה, בהן חיו בני שבט איסק: הארגיישה, ברברה ובאורו. הצבא הסומלי יחד עם המליציות תקפו כפרים ואזורים נוספים בהם חיו בני האיסק. המעשים כללו הטמנת מוקשים, שריפת צריפים ומעצרים המוניים. כוחות צבאיים קרקעיים חיסלו את הנמלטים מהערים ולאחר שהערים הוחרבו כליל נכנסו להשלים את המלאכה בהרג ישיר, מותירים אחריהם גופות רבות אשר נטמנו בקברי אחים.

בהמשך, הצבא החל להצעיד את בני האיסק במדבר לכיוון אתיופיה. רבבות מבני האיסק מתו מרעב וצמא בדרך. העיר הראגיישה שמנתה לפני התקיפה 350,000 בני אדם ננטשה כליל. אזור מחייתם של בני האיסק נבזז, העדרים נלקחו, החקלאות נהרסה ומוקשים פוזרו בכל מקום. לפי הערכות שונות נהרגו במשך פחות משנה יותר מ־100 אלף בני האיסק. יותר מחצי מיליון בני האיסק נמלטו לאתיופיה, כחצי מיליון נוספים איבדו את בתיהם והפכו לפליטים בצפון המדינה. ברוס ג'נטלסון, לשעבר מנהל בית הספר למדיניות ציבורית בסטנפורד, תיאר את הטבח בבני האיסק באופן הבא: ”כוחות הממשלה הגיבו ב"פראות מחרידה", כשהם מכוונים לכלל האוכלוסייה האזרחית של בני האיסק במעצרים, אונס, הוצאות המוניות להורג, וירי והפצצות ללא הבחנה. מאות אלפי פליטי איסק נמלטו על חייהם מעבר לגבול אתיופיה; מטוסי קרב ממשלתיים הפגיזו אותם בזמן שברחו. לא פחות מחמישים אלף סומלים מתו והעיר הארגייסה כמעט שוטחה כאשר הדבר הוצג כמסע רצח עם של משטר בארה נגד בני האיסק”.

לאחר הרצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989, לאחר לחץ בינלאומי רב וככל שפורסמו ממדי הטבח, ארצות הברית הפחיתה את תמיכתה בממשלת סומליה ואת חימושה. בשנת 1990 נפל שלטונו של בארה אשר ברח לניגריה. לאחר בריחתו של בארה, פרצה בסומליה מלחמת אזרחים אשר נמשכת עד היום. מאות אלפי בני האיסק חזרו לצפון סומליה והכריזו על עצמאותה של מדינת סומלילנד, חבל ארץ בגודל של כשליש מסומליה. סומלילנד מתפקדת כמדינה עם בחירות דמוקרטיות, מטבע ומוסדות שלטון הנמצאים בעיר הבירה הרגאיישה, אולם היא לא זכתה להכרה רשמית של אף מדינה בעולם.[22]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם של בני האיסק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Ingiriis, Mohamed Haji (2016-07-02). ""We Swallowed the State as the State Swallowed Us": The Genesis, Genealogies, and Geographies of Genocides in Somalia". African Security (באנגלית). 9 (3): 237–258. doi:10.1080/19392206.2016.1208475. ISSN 1939-2206.
  2. ^ Kapteijns, Lidwien (18 בדצמבר 2012). Clan Cleansing in Somalia: The Ruinous Legacy of 1991. University of Pennsylvania Press. ISBN 978-0-8122-0758-3. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Straus, Scott (24 במרץ 2015). Making and Unmaking Nations: The Origins and Dynamics of Genocide in Contemporary Africa (באנגלית). Cornell University Press. ISBN 978-0-8014-5567-4. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ "Investigating genocide in Somaliland". ארכיון מ-20 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Somaliland: Time for African Union Leadership (PDF). International Crisis Group. 2006. p. 5.
  6. ^ 1 2 Harper, Mary (9 בפברואר 2012). Getting Somalia Wrong?: Faith, War and Hope in a Shattered State (באנגלית). Zed Books Ltd. ISBN 978-1-78032-105-9. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Lindley, Anna (15 בינואר 2013). The Early Morning Phonecall: Somali Refugees' Remittances (באנגלית). Berghahn Books. ISBN 978-1-78238-328-4. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Bahcheli, Tozun; Bartmann, Barry; Srebrnik, Henry (9 בספטמבר 2004). De Facto States: The Quest for Sovereignty (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-135-77120-1. ארכיון מ-8 בספטמבר 2017. נבדק ב-8 בספטמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Bahcheli, Tozun; Bartmann, Barry; Srebrnik, Henry (9 בספטמבר 2004). De Facto States: The Quest for Sovereignty (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-135-77120-1. ארכיון מ-8 בספטמבר 2017. נבדק ב-8 בספטמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ Somalia: A Government at War with its Own People.
  11. ^ Mburu, Chris; Rights, United Nations Office of the High Commissioner for Human; Office, United Nations Development Programme Somalia Country (1 בינואר 2002). Past human rights abuses in Somalia: report of a preliminary study conducted for the United Nations (OHCHR/UNDP-Somalia) (באנגלית). s.n. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ Lefebvre, Jeffrey A. (15 בינואר 1992). Arms for the Horn: U.S. Security Policy in Ethiopia and Somalia, 1953–1991 (באנגלית). University of Pittsburgh Pre. ISBN 978-0-8229-7031-6. {{cite book}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Salih, Mohamed Abdel Rahim Mohamed; Wohlgemuth, Lennart (1 בינואר 1994). Crisis Management and the Politics of Reconciliation in Somalia: Statements from the Uppsala Forum, 17-19 January 1994 (באנגלית). Nordic Africa Institute. ISBN 9789171063564. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ^ Tripodi, P. (2 באוגוסט 1999). The Colonial Legacy in Somalia: Rome and Mogadishu: from Colonial Administration to Operation Restore Hope (באנגלית). Springer. ISBN 978-0-333-98290-7. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Horowitz, Donald L. (1 בינואר 1985). Ethnic Groups in Conflict (באנגלית). University of California Press. p. 523. ISBN 978-0-520-05385-4. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Programme, United Nations Development (2001). Human development report, Somalia 2001 (באנגלית). United Nations Development Programme, Somalia Country Office. ISBN 9789966973801. ארכיון מ-28 בדצמבר 2017. נבדק ב-28 בדצמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  17. ^ Patman, Robert G. (12 במרץ 2009). The Soviet Union in the Horn of Africa: The Diplomacy of Intervention and Disengagement (באנגלית). Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-10251-3. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ Ingiriis, Mohamed Haji (1 באפריל 2016). The Suicidal State in Somalia: The Rise and Fall of the Siad Barre Regime, 1969–1991 (באנגלית). UPA. ISBN 978-0-7618-6720-3. {{cite book}}: (עזרה)
  19. ^ Leonard, Thomas M. (1 בינואר 2006). Encyclopedia of the Developing World (באנגלית). Taylor & Francis. ISBN 978-0-415-97664-0. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ Wiafe-Amoako, Francis (28 ביולי 2016). Africa 2016–2017 (באנגלית). Rowman & Littlefield. ISBN 978-1-4758-2903-7. {{cite book}}: (עזרה)
  21. ^ Janzen, Jörg; Vitzthum, Stella von (1 בינואר 2001). What are Somalia's Development Perspectives?: Science Between Resignation and Hope? : Proceedings of the 6th SSIA Congress, Berlin 6-9 December 1996 (באנגלית). Verlag Hans Schiler. ISBN 978-3-86093-230-8. {{cite book}}: (עזרה)
  22. ^ סומליה 1988-1989 – הוועד למאבק ברצח עם (ארכיון)