שביתת הנשק של ארזינג'אן (בטורקית: Erzincan Mütarekesi, ברוסית: Эрзинджанское перемирие) היה הסכם שביתת נשק זמנית שנחתם בעיר ארזינ'אן ב-18 בדצמבר 1917 (5 בדצמבר לפי לוח השנה הישן היוליאני), בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי האימפריה העות'מאנית והקומיסריון של עבר הקווקז. ההסכם חייב גם את קומיסריון עבר הקווקז, שהנהיג באותם הימים בעבר הקווקז מדינה פדרטיבית בהתהוות תחת חסות רוסיה הסובייטית. מן הצד העות'מאני הוא נחתם על ידי נציגי הארמייה השלישית העות'מאנית. ההסכם הביא להפסקת הקרבות בין הצבא העות'מאני לצבא הרוסי בחזית הקווקזית והפרסית שביתת הנשק נמשכה עד 12 בפברואר 1918 כשהלחימה חודשה.
באותה תקופה מעמד הקומיסריון של עבר הקווקז היה לא ודאי:העות'מאנים הכירו בו כישות עצמאית, יורשת חוקית של האימפריה הרוסית, בעוד שמנהיגי הקומיסריון ראו בארצם חלק, אמנם אוטונומי, מהרפובליקה הרוסית (רוסיה הסובייטית). האימפריה העות'מאנית כבר חתמה ב-15 בדצמבר בברסט ליטובסק. ההסכם התייחס לשביתת הנשק בחזית הקווקזית והפרסית. הגנרל מהמט והיפ פאשה, מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית, הציע ב 24 בנובמבר שביתת נשק זמנית. הצעתו הגיעה ב-30 בנובמבר לידי מפקד הכוחות הרוסיים בחזית הקווקזית, הגנרל מיכאיל אלכסייביץ' פרז'באלסקי. הקומיסריון הטרנסקווקזי הסמיך את פרז'בלסקי לשאת ולתת בסוגיה הזאת עם הצד העות'מאני. כתוצאה מכך נסיגת הכוחות הרוסיים השאירה את השטחים שהיו אז בשליטה פורמלית של הקומיסריון של עבר קווקז לגמרי ללא הגנה. ההסכם נחתם ב-18 בדצמבר 1917 על ידי ראש מטה הצבא הרוסי בחזית הקווקזית, הגנרל וישינסקי, ועל ידי ראש מטה הארמייה השלישית העות'מאנית. לפני כן ב-15 בדצמבר 1917 סוכם בברסט ליטובסק על הסכם שביתת נשק כללית על ידי משלחות מעצמות המרכז (גרמניה, טורקיה, אוסטרו-הונגריה ובולגריה) מחד ורוסיה הסובייטית מאידך. נחתם הסכם שביתת הנשק כללית ל-28 יום החל מ-17 בדצמבר עם אפשרות להארכה. במקרה של הפרת ההסכם חויבו הצדדים להודיע לאויב שבוע מראש. ב-18 בדצמבר 1917 נחתם הסכם נספח שקבע את קו שביתת הנשק בין שני הצדדים. באותם הימים קו החזית עברה דרך טרבזון- גומושחאנה - ארזינג'אן קאלה - חניסקאלה -החוף הדרומי של אגם ואן- הגבול הפרסי. ההסכם דרש הפסקת מעשי הלחימה, קביעת קו שביתת הנשק ואיסור על חצייתם של הגבול ושל האזורים הנייטרליים. שביתת הנשק נועדה להתקיים עד לחתימת חוזה שלום.
הכוחות הרוסים התחילו לעזוב את החזית הקווקזית עוד לפני ההסכם, בעקבות המדיניות החדשה של השלטון הבולשביקי שהתחיל עם מהפכת 7 בנובמבר 1917. אחרי שביתת הנשק סוכם בין הצדדים על אזורי כיבוש. נותרו באזור כוחות רוסים מועטים. שמירת הגבול הוטלה על כ-20,000 לוחמים ארמנים. בהתחלה נראה כי הצבא העות'מאני היה מותש אחרי 4 שנות מלחמה. חמש דיוויזיות הועברו לחזיתות אחרות בארץ ישראל ובעיראק. לעומת זאת עד חודש פברואר 1918 הנוכחות הצבאית הטורקית בחזית הקווקזית אורגנה מחדש. ב-12 בפברואר 1918 החלו הכוחות העות'מאנים להתקדם לאורך קו שביתת הנשק ו הגנרל והיפ פאשה שלח לגנרל הרוסי לבדינסקי, מפקד הכוחות הרוסיים בקווקז, איגרת מחאה, שבה האשים קבוצות מזוינות ארמניות בפיקודו של מוראד סבאסטאצי בהפרת ההסכם ובטבח ב-15,000 תושבים מוסלמים ב-15- 16 בינואר 1918 באזור ואן קרוב לגבול העות'מאני. על בסיס האשמות אלה הפר הצבא העות'מאני את שביתת הנשק ויצא ב-26 בפברואר למתקפה על העיר ארזינג'אן. כמה אלפי ארמנים ששבו לאזור באביב 1916, נמלטו בבהלה[1]. . ב-24 בפברואר 1918 הסכם שביתת הנשק של ברסט ליטובסק הופר על ידי גרמניה והפך בפועל לבלתי תקף. שני הסכמי שביתת הנשק הוחלפו על ידי חוזה ברסט-ליטובסק שנחתם ב-3 במרץ 1918 ועל ידי הסכמי בתומי שנחתם בין מדינות יורשות של הפדרציה של עבר הקווקז - גאורגיה וארמניה, ב-4 ביוני 1918