שביתת הפועלים הכללית בארגנטינה ב-1921 פרצה לאחר המשבר החברתי-הכלכלי החקלאי חסר התקדים של 1912-1920. כאשר אלפי חקלאים מאורגנים החלו בשביתה ואף חיבלו בייצור החקלאי. כשלאחר שנת 1919 השביתה רכשה מורכבות נוספת כאשר אלפי עובדים חסרי אדמה, המועסקים על ידי אריסים החלו בתנועות שביתה עצמאיות. השביתה הייתה רחבת היקף והתפשטה לכל רחבי ארגנטינה.[1]
עד שנת 1921 לא היה חוק בארגנטינה שהגן על החקלאים מפני ניצול מופרז של האריסים או בעלי הקרקעות. כך שהיו מצבים בהם החקלאים, עם תום מועד החוזה, נאלצו לארוז את חפציהם מבלי לדעת להיכן פניהם מועדות או מתי תזדמן להם העבודה הבאה. דמי השכירות היו מופרזים וגרמו לאריסים לפרוס את תשלומיהם באשראי, כך כאשר הכה המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1920 הדבר הביא להרעה במצב החקלאים ועובדי האדמה בארגנטינה, שגם הם שקעו בחובות. בנוסף, דמי השכירות הגבוהים גרמו לחקלאים להרחיב את נטיעותיהם, דבר שהביא לעליה בהיצע הסחורות ולירידת מחירים. דבר שהיווה כמרכיב נוסף לסיבה לכך שחלק מהחקלאים לא יכלו לעמוד בעלויות האשראי והשכירות והוביל לקיצוץ במתן האשראי ופינוי אריסים מאדמותיהם[2][3].
בעקבות המשבר וגירוש האריסים מאדמותיהם, החקלאים החליטו להילחם בבעלי הקרקעות ולארגן שביתה כפרית בקנה מידה רחב, אשר נתמך על ידי אנשי העסקים המקומיים הקטנים והעיתונים הכפריים. השביתה החלה בסנטה-פה ומשם התפשטה לכל רחבי ארגנטינה.[4] באותה העת, רבים מהאדמות והכפרים היו שייכים לאליטות המקומיות או שנשלטו על ידי אינטרסנטים בריטיים. לכן מכשהתחילו השביתות להחמיר, נציגים דיפלומטים בריטיים ואמריקאים ייצרו לחצים על-מנת לדכא את השביתה. למרות שלחצים אלו החלו עוד לפני כן, רק בשנת 1921 החלו בדיכוי השובתים באמצעים אלימים ואף בחיסולים פוליטיים.[5] תחילה הממשלה הארגנטינאית ראתה בשביתה כמעשה מרדנות וביקשה מהחקלאים לחזור לעבודה. משהדיפלומטיה לא עבדה עברה הממשלה לשימוש בדיכוי משטרתי, בטענה כי הסיבה לשביתה הייתה שהמסיתים "זוממים נגד שלוות הציבור והסדר העולמי". הממשלה עצרה כל מי מעורב בשביתה ואף הגלתה אנשים.[6]