שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית (באנגלית: Peer-to-peer file sharing) הוא דרך להפצה ושיתוף של מדיה דיגיטלית באינטרנט באמצעות טכנולוגיית עמית לעמית (P2P). רשתות שיתוף קבצים מסוג עמית לעמית מאפשרות למשתמשים לקבל גישה לקובצי מדיה, כגון ספרים, מוזיקה, סרטים ומשחקים, באמצעות תוכנת עמית לעמית המחפשת מחשבים אחרים שמחוברים לרשתות עמית לעמית על מנת לאתר את התוכן הרצוי. ה-nodes ברשתות הללו הם משתמשי הקצה ושרתי הפצה.
טכנולוגיית שיתוף קבצים מסוג עמית לעמית התפתחה בכמה שלבים שונים, מהרשתות המוקדמות, כגון נאפסטר, שפרסמה בתחילת הדרך את הטכנולוגיה, למודלים המאוחרים יותר כמו פרוטוקול ביטורנט. מיקרוסופט משתמשת כיום ברשת ביטורנט על מנת לאפשר הורדה של עדכונים למערכת Windows 10 ומשחקי וידאו מקוונים שונים (כגון Skyforge) משתמשים בביטורנט כרשת להפצת תוכן לצורך הורדת קבצים גדולים במיוחד - חלופה שאינה כרוכה בעלויות דרמטיות עבור רוחב הפס שנחוץ כאשר ההורדות מבוצעות ממקור יחיד.
מספר גורמים תרמו לכך ששיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית הפך נפוץ ברחבי העולם לאורך השנים - אחת הסיבות הייתה ההגדלה המאסיבי של רוחב הפס למרבית משתמשי האינטרנט בעולם, וסיבות נוספות כוללות את העובדה שמרבית התוכן התרבותי הפיזי בעולם עבר דיגיטציה לאורך השנים, וכמו גם העלייה הדרמטית ביכולות של המחשב האישי (במיוחד היכולת לנגן קובצי וידאו ואודיו).
כתוצאה מהשינויים הללו קל יחסית להעביר קובץ אחד או יותר ממחשב אחד למשנהו דרך האינטרנט באמצעות רשתות שיתוף קבצים שונות.
שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית ניתן לעשות באמצעות יישומי שיתוף קבצים חינמים.
שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית זכן בתחילת הדרך לפופולריות עצומה בסוף שנות ה-90 בזכות תוכנת שיתוף הקבצים נאפסטר אשר אפשרה למשתמשיה לשתף קובצי מוזיקה ישירות בין המשתמשים.[1] נאפסטר השתמשה בשרת אינדקס מרכזי על מנת לנהל את התוכן המשותף של כל המשתמשים בתוכנה, ובאופן זה הקלה במיוחג על תהליך החיפוש וההורדה של קבצים. עם זאת, בשל הסתמכותה על שרת מרכזי, נאפסטר התמודדה עם אתגרים משפטיים בגין הפרת זכויות יוצרים וכתוצאה מכך לבסוף נאפסטר נסגרה ביולי 2001, ובהמשך התוכנה חזרה כשירות בתשלום.[2]
לאחר סגירתה של נאפסטר, צצו מספר תוכנות שיתוף קבצים חדשות מסוג עמית לעמית כמו גנוטלה וקאזה, אשר אפשרו למשתמשים בהם לשתף מגוון רחב יותר של קבצים, כולל סרטים ומשחקים. בניגוד לנאפסטר, השירותים הללו פעלו ללא שרתים מרכזיים, ובשל כך היה קשה בהרבה לסגור אותם מבחינה טכנית. אף על פי כן, משום שהמשתמשים עדיין היו תלויים בתוכנות לקוח ספציפיות, נעשו ניסיונות לתבוע את יוצרי התוכנות. בשל כך תוכנות שיתוף קבצים בולטות מסוג עמית לעמית כמו קאזה, Morpheus(אנ') ו-LimeWire(אנ') נסגרו בסופו של דבר, והדבר סלל את הדרך לפופולריזציה של פרוטוקול ביטורנט, אשר פעל בצורה בהרבה יותר מבוזרת. משתמשי ביטורנט, אשר לא יכלו לבצע חיפוש קבצים מתוך תוכנות הביטורנט עצמם, נדרשו להשתמש באתרי צד שלישי על מנת לאתר קובצי טורנט, והדבר הקשה בהרבה את השבתת הפעילות של החלפת הקבצים ברשתות הביטורנט.
ההשפעה הכלכלית של הפרת זכויות יוצרים באמצעות שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית על ההכנסות של תעשיית המוזיקה היא שנויה במחלוקת וקשה לכמת אותה. בעוד שמחקרים מסוימים מצביעים על השפעה שלילית על מכירות התקליטים, קשה למדיי לבודד את הגורם הספיצפי הזה מההשפעה של מגמות אחרות כמו רכישות חוקיות של מוזיקה באינטרנט, הירידה במחירי התקליטורים, והמעבר מחנויות מוזיקה עצמאיות לקמעונאים גדולים.[3]
גם תעשיית הסרטים התמודדה עם אתגרים מהותיים בעקבות שיתוף הקבצים ברשתות עמית לעמית. איגוד הסרטים של אמריקה דיווח על הפסדים מהותיים לאורך השנים. מחקר משנת 2010 שהוזמן על ידי לשכת המסחר הבינלאומית ובוצע על ידי החברה הצרפתית TERA העריך שהורדה בלתי חוקית של מוזיקה, סרטים ותוכנות עולה לתעשיות היצירתיות של אירופה מיליארדי דולרים מדי שנה וחזה הפסדים משמעותיים אם המגמה תימשך.[4]
לפי ההערכות בשנת 2004 כ-70 מיליון אנשים לקחו חלק בשיתוף קבצים באינטרנט.[5] על פי סקר של CBS News, כמעט 70 אחוז מבני 18 עד 29 חשבו ששיתוף קבצים מקובל בנסיבות מסוימות ו-58 אחוז מכל האמריקאים שעקבו אחר סוגיית שיתוף הקבצים חשבו שזה מקובל לפחות בנסיבות מסוימות.[6] בינואר 2006, 32 מיליון אמריקאים מעל גיל 12 הורידו לפחות סרט עלילתי אחד מהאינטרנט, ו-80 אחוז מהם עשו זאת אך ורק באמצעות רשתות שיתוף מסוג עמית לעמית. מתוך האוכלוסייה שנדגמה, 60 אחוז סברו שהורדת סרטים מהאינטרנט אשר מוגנים בזכויות יוצרים אינה מהווה עבירה חמורה במיוחד, אולם 78 אחוז סברו שגניבה של סרט DVD מהחנות מבלי לשלם על המוצר מהווה עבירה חמורה למדיי.[7]
לפי הערכה מיולי 2008 כ-20 אחוזים מאוכלוסיית אירופאה השתמשה ברשתות שיתוף קבצים על מנת להוריד מוזיקה, בעוד ש-10 אחוז השתמשו בשירותי מוזיקה דיגיטלית בתשלום כמו iTunes.[8]
על פי סקר שנערך בשוודיה בעשור הראשון של המאה ה-21, 75 אחוזים מהמצביעים הצעירים בשוודיה (בגילאים 18 עד 20) תמכו בשיתוף קבצים כאשר הציגו בפניהם את ההצהרה: "אני סבור שזה בסדר להוריד קבצים מהרשת, גם אם זה לא חוקי". מתוך הנשאלים, 38 אחוז אמרו שהם "מסכימים בתוקף" בעוד 39 אחוזים אמרו שהם "מסכימים חלקית".[9]
מחקר אקדמי שנערך בקרב סטודנטים אמריקאים ואירופים מצא שאכיפת זכויות היוצרים באינטרנט יצרה תגובה נגדית, ואף החריפה את הרצון של אנשים להוריד קבצים באמצעות רשתות שיתוף הקבצים.[10]
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)