לידה | 1956 (בן 69 בערך) |
---|---|
מקום לימודים | אוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת וסליין |
מנחה לדוקטורט | תומאס נייגל |
מוסדות |
אוניברסיטת ייל, 1995-הווה; אוניברסיטת אילינוי בשיקגו, 1986-1995; אוניברסיטת פיטסבורג, 1981-1986 |
זרם | תוצאתנות, תועלתנות |
עיסוק | פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, אתיקאי |
השפיע על | דרק פרפיט |
מדינה | ארצות הברית |
campuspress | |
שלי קגן (אנגלית: Shelly Kagan; נולד ב-1956) הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי המלמד באוניברסיטת ייל מאז 1995. נודע בעיקר הודות לכתביו בתחום הפילוסופיה של המוסר ואתיקה נורמטיבית.[1] בשנת 2007, הקורס של קגן בנושא מוות הוצע בחינם ברשת, וזכה לפופולריות רבה.[2] כתוצאה מכך, הוציא לאור ספר בנושא ב-2012. קגן נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-2016.
קגן נולד ב-סקוקי, אילינוי והשלים תואר ראשון מאוניברסיטת ווסליאן ב-1976[3] ואת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פרינסטון ב-1982. לימד באוניברסיטת פיטסבורג מ-1981 עד 1986, ובאוניברסיטת אילינוי בשיקגו מ-1986 עד 1995, עד שקיבל מינוי בייל.[4]
בספרו מ-1984 "Reasons and Persons", הגדיר דרק פרפיט את קגן כ"אדם שממנו למדתי הכי הרבה", וציין שההערות של קגן על הטיוטה שלו היו במחצית מאורך הטיוטה עצמה.[5]
ב-1989 יצא לאור ספרו הראשון של קגן,"גבולות המוסר". ספר זה הוא ביקורת מורחבת על שתי הנחות מפתח העומדות בבסיס מה שקגן מכנה "מוסר רגיל": "השקפה המוסרית השכל הישר שרובנו מקבלים". ספציפית, הספר מטיל ספק בהנחה שהמוסר שולל פעולות מסוימות (כגון פגיעה בחפים מפשע) גם במצבים שבהם הדבר עשוי להפיק טוב רב יותר, וההנחה שאנו "לא נדרשים לתרום את התרומה הגדולה ביותר האפשרית שלנו לשם טובת הכלל". לדברי קגן, שתי הנחות אלו אינן ניתנות להגנה, למרות הערעור הנרחב שלהן.[4][6]
בשנת 1997, פרסם קגן ספר לימוד, "אתיקה נורמטיבית," שנועד לספק היכרות יסודית עם הנושא לסטודנטים לתואר ראשון או תואר שני.[7] בשנת 2007, הקורס שלו בייל, "מוות" הוקלט לספריית הקורסים הפתוחים של ייל[8] וספרו "המוות" מבוסס על הרצאות אלו.[1] בשנת 2010, אוניברסיטת ייל דיווחה שקורס "המוות" של קגן הפך אותו לאחד המורים הזרים הפופולריים ביותר בסין.[9]
קגן גם חקר גם את סוגיית "הראויות המוסרית", כלומר, השאלה למה בני אדם ראויים. מה מגיע להם. הוא עסק בנושא זה בספרו מ-2012 "הגאומטריה של הראויות"[7] אליבא דקגן, אנשים נבדלים זה מזה באמת הראויות המוסרית שלהם ורואה זאת כדבר ראוי שאנשים יקבלו את המגיע להם, בהתאם לאמות המידה שלהם. בספר, מנסה קגן לפענח את המורכבות הנסתרת של הראויות המוסרית.
קגן כיהן כחבר מערכת של כתב העת "Ethics".[4] בשנת 2016, הוא מונה לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים.[10]
קגן דן בנושא "האם אלוהים נחוץ למוסר" עם הפילוסוף האנליטי, התאולוג והאפולוג הנוצרי וויליאם ליין קרייג מאוניברסיטת קולומביה.[11]
רנדל ראוסר, תאולוג בפטיסט קנדי ופרופסור לתאולוגיה היסטורית, הגדיר את הוויכוח הזה כביצוע הגרוע ביותר של קרייג, ואמר כי, "זה לא היה רק כיוון שקגן בעצמו הציג טיעונים מפתיעים לטובה עם קטנות אמונה עממית שהייתה ללא ספק שובת לב. היו אלו דווקא טיעוניו של כרייג שהוכחו במהלך הוויכוח כנובעות מהרגש בלבד ומבוססות על הנחות יסוד מפוקפקות ביותר".[12]
ריצ'רד קרייר, סופר ופעיל שעבודותיו מתמקדות בהיסטוריות של ישו, אתאיזם ואמפיריציזם, ציין את הוויכוח הזה כאחד משני ההפסדים הגדולים ביותר של קרייג.[13]
לאחר הדיון, כתב קרייג, "הדעה שעליה הגן קגן בוויכוח אינה משקפת כלל את השקפתו האמיתית". במקום זאת, כתב קרייג, קגן הוא תוצאתן רדיקלי. כמו כן, כתב קרייג:[14]
הגבתי בקצרה להשקפתו של פרופ. קגן, אלכסנדר, אבל לא לחצתי על הנקודה כי המארחים שלנו בפורום וריטאס הבהירו לי נחרצות כי הם אינן מעוניינים לנהל ויכוח מר אלא דיאלוג ידידותי שיטפח דיון באווירה חמימה ומזמינה לסטודנטים שאינם מאמינים בקולומביה. המטרה הייתה פשוט להניח את הנושאים על השולחן בסביבה נוחה ומסבירת פנים ואת זאת לדעתי עשינו.
{{cite journal}}
: Cite journal requires |journal=
(עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)