שלמה ונציה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
שלמה ונציה (Shlomo Venezia; 29 בדצמבר 1923 - 1 באוקטובר 2012) מניצולי השואה שפרסמו את זכרונותיהם, במהלך השואה אולץ לעבוד בזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ונציה נולד בסלוניקי, בה נעצר עם משפחתו במרץ 1944. הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בסלקציה שערכו הרופאים הנאצים, ובה כל מי שלא נקבע ככשיר לעבודה נשלח ישירות לתאי הגזים, ונציה ניצל יחד עם אחיו מוריס ושני בני דודיו. ונציה עבר את ההליך שחל על כל האסירים במחנה: תספורת, חיטוי, קעקוע של מספר על גבי זרוע שמאל וקבלת מדי אסיר. בסופו של ההליך ונציה נכלא באגף נפרד ומבודד במחנה שהיה בהסגר, לטענתם של הגרמנים הדבר נעשה כדי למנוע התפרצות של מגפה בשטח המחנה. לאחר 20 ימים בשטח ה"הסגר" ונציה שובץ ביחידת זונדרקומנדו של אחת מהמשרפות הגדולות בבירקנאו, שתפקידה היה לשרוף את גופות המתים שנאספו מתאי הגזים ולאסוף את רכושם. בתום פרק זמן קבוע, גם עובדי הכפייה הוצאו להורג על מנת שלא יוכלו לספר על שאירע במחנות במסגרת הפתרון הסופי.
ונציה היה חלק מיחידת הזונדרקומנדו במשך שישה חודשים. באושוויץ-בירקנאו אמו ושתי אחיותיו נרצחו.
ונציה היה מבין מעט הניצולים שהועבדו במחנות בזונדרקומנדו, והיחיד מביניהם שהיה ממוצא איטלקי. לאחר המלחמה, התחתן עם מאריקה איתה עבר לגור ברומא, שם נולדו להם 3 בנים. במשך כחמישים שנה לא סיפר את סיפורו, עד שבתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הרגיש שהימין הקיצוני באיטליה הרים את ראשו ולדבריו "צלבי קרס החלו להופיע על קירות" ובתגובה החל לספר את זיכרונותיו[1]. פרסם את זכרונותיו מהשואה בספר בשם "זונדרקומנדו אושוויץ" באוקטובר 2007. כאורח בתוכניות טלוויזיה, בבתי ספר, ובאירועי זיכרון לרגל השואה, הוא פנה לצעירים על מנת שיספרו גם הם על הטרגדיה הנוראה שהתחוללה באירופה בשואה. רוברטו בניני נעזר בו כיועץ לצורך הכנת תסריט הסרט "החיים יפים".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה ונציה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
שלמה ונציה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ DENNIS HEVESI, Shlomo Venezia Dies at 88; Wrote of Auschwitz Horror, https://www.nytimes.com, 6.10.2012
