תומאס גריפית' טיילור
תומאס גריפית' טיילור (באנגלית: Thomas Griffith "Grif" Taylor 1 בדצמבר 1880 - 5 בנובמבר 1963) היה גאוגרף, אנתרופולוג וחוקר ארצות אנגלי. הוא היה מניצולי משלחת טרה נובה של קפטן סקוט לאנטארקטיקה בשנים 1913-1910.
ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיילור נולד בוולטהמסטואו, אנגליה. שנה לאחר הולדתו עברה המשפחה לסרביה, שם התמנה אביו, שהיה כימאי מטלורגיה, למנהל מכרה נחושת. כעבור שלוש שנים חזרו לבריטניה, כשאביו נקרא לכהן כמנהל כימיה אנליטית בחברה גדולה ליציקות פלדה. בשנת 1893 היגרה המשפחה לניו סאות' ויילס, אוסטרליה, שם התמנה האב למטלורג מטעם הממשלה. טיילור, אז בן 13, למד בסידני. בשנת 1899 נרשם ללימודי אמנות באוניברסיטת סידני ובהמשך עבר למדעים. בשנת 1904 קיבל תואר ראשון במדעים ובשנת 1905 בהנדסה (מכרות ומטלורגיה).
בשנת 1907 קיבל מלגה לקולג' עמנואל בקיימברידג' ונבחר לחבר בחברה הגאולוגית בלונדון בשנת 1909. בתקופת לימודיו בקיימברדג' קשר ידידות אמיצה עם ריימונד פריסטלי, עם צ'ארלס רייט הקנדי ועם פרנק דבנהאם האוסטרלי. כולם חלקו עמו את תשוקתו לחקר אנטארקטיקה וכולם ייצאו יחד לאנטארקטיקה כחברים במשלחת טרה נובה, 1913-1910.
המשלחת לאנטארקטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגלה הארצות רוברט פלקון סקוט קיבל את טיילור למשלחת טרה נובה לאנטארקטיקה. סקוט ביקש להרכיב צוות בעל ניסיון, ומינה את טיילור לגאולוג בכיר. הוסכם, שטיילור יפעל כנציג של השירות המטאורולוגי, לאור ההשפעות הידועות של מזג האוויר האנטארקטי על האקלים באוסטרליה.
טיילור עמד בראש הצוות הגאולוגי המצליח והיה אחראי למפות ולפרשנויות הגאולוגיות הראשונות של אזורים חשובים באנטארקטיקה. בינואר 1911 הוביל משלחת אל אזור החוף מערבית למצר מקמרדו, בחבל ארץ בין העמקים היבשים מקמרדו וקרחון קטליץ.[1] הוא יצא בראש עוד משלחת מוצלחת בנובמבר 1911, שהתמקדה הפעם בחבל הארץ של מעגן הגרניט, אנטארקטיקה, בערך 80 ק"מ צפונית לבאטר פוינט.[2] בינתיים יצא סקוט בראש קבוצה של חמישה אנשים אל הקוטב הדרומי, בכוונה להגיע לשם לפני המשלחת של יריבו הנורווגי רואלד אמונדסן. סקוט ואנשיו הגיעו אל הקוטב בינואר 1912, ומצאו את האוהל שהשאיר שם אמונדסן ובו הודעה מתוארכת, לפיה נודע להם שהוא הגיע אל הקוטב חמישה שבועות לפניהם. סקוט ואנשיו גוועו כולם במסעם חזרה, בקור, בתשישות וברעב, במרחק 17.6 ק"מ בלבד ממצבור מזון ודלק שהיה מציל את חייהם.
קבוצתו של טיילור הייתה אמורה להיאסף אל אוניית האספקה "טרה נובה" ב-15 בינואר 1912, אבל האונייה לא הצליחה להגיע אליהם. הם חיכו עד 5 בפברואר ואז החלו להתקדם דרומה, וב-18 בפברואר איתרו אותם אנשי ה"טרה נובה" וחילצו אותם. טיילור עזב את אנטארקטיקה במרץ 1912 על סיפון ה"טרה נובה", בלי לדעת על גורל קבוצת הקוטב של סקוט. ה"טרה נובה" אספה את הדגימות הגאולוגיות משתי המשלחות אל ההרים המערביים בינואר 1913. בהמשך אותה שנה קיבל טיילור את מדליית הקוטב מטעם המלך והתקבל כחבר בחברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון.
המחקר הפיזיוגרפי והגאומורפולוגי שניהל טיילור באנטארקטיקה זיכה אותו בדוקטורט מאוניברסיטת סידני, בשנת 1916. הוא התמנה לפרופסור לגאוגרפיה ב-1921 והיה למייסד ולראש המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה. טיילור לא הסכים בלב שלם עם מדיניות "אוסטרליה לבנה" של הממשלה, שביקשה להגביל את ההגירה ללבנים בלבד. טיילור טען, שמשאביה החקלאיים של אוסטרליה מוגבלים, וכי עובדה זו, יחד עם גורמים סביבתיים אחרים, משמעה, שאוסטרליה לא תוכל לכלכל את יעד האוכלוסייה של 100 מיליון, שאי-אילו אופטימיסטים הציבו להם כחזון לעתיד. יתר על כן, הוא טען, שבהתחשב בתנאי האקלים, עדיף ליישב את אזוריה הפנימיים של אוסטרליה בבני הגזע המונגולי, המותאמים טוב יותר לסביבה. הוא הותקף בחריפות והוצג כלא-פטריוטי בשל השקפותיו על התפתחותה העתידית של אוסטרליה. ספר לימוד שכתב, שהכיל את הדעות הללו, הוחרם ונאסר לשימוש בבתי ספר על ידי רשות החינוך של מערב אוסטרליה. טיילור היה תומך מוצהר בתפיסה השנויה במחלוקת של דטרמיניזם סביבתי, לפיה "סביבה פיזית קובעת תרבות." בשנת 1927, היה לנשיא הראשון של החברה הגאוגרפית בניו סאות' ויילס.
