תנועת דור דעה

הרב יחיא קאפח מייסד הזרם

תנועת דור דעה (כונתה: דְּרַאדֲּעַה, ואנשיה: דַּרְדְּעִים) היא פלג ביהדות תימן, שנוסד בעיר צנעא בתחילת המאה העשרים, על ידי הרב יחיא קאפח ותלמידיו. הפילוג נבע מן המחלוקת בין חברי הקבוצה לשאר יהודי תימן בנוגע לקבלה ולהלכה הנפסקת על פיה. תנועת "דור דעה" ביקשה לשחזר את מה שראתה כתפיסה המקורית של היהדות, במטרה לתקן את הנטייה לעבר הקבלה, שבה ראתה עבודה זרה. המודל שעמד בפניהם של מייסדי התנועה היה זה של הרמב"ם.

מטרות התנועה היו:

  1. מלחמה בהשפעת הזוהר והקבלה, שהיו רווחים אז בחיי יהדות תימן, ואשר הדרדעים האמינו כי הם לא רציונליים ואף נחשבים לעבודה זרה.
  2. שחזור של מה שלדעתם היא גישה רציונלית ליהדות, המושרשת במקורות יהודיים מוסכמים, כגון התלמוד, רב סעדיה גאון ובעיקר הרמב"ם.
  3. שמירה על המסורת הישנה (בלאדית) של מנהגי יהודי תימן, שלדעתם מבוססת על גישה זו.

כיום אין תנועת דור דעה רשמית, אך המונח משמש ליחידים ובתי כנסת בקהילה התימנית (בעיקר בישראל), החולקים את ההשקפה של התנועה המקורית. יש גם כמה קבוצות, הן בתוך העדה התימנית והן מחוצה לה, המחזיקות בעמדה דומה במקצת, המתארות את עצמן כתלמידי הרמב"ם (או "רמב"מיסטים") ולא כדרדעים.

מקור השם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה קיבלה את שמה בשנת 1912,[1] למרות שבפועל הקו הרעיוני של התנועה התקיים הרבה לפני שהתנועה התמסדה וקיבלה את כינויה. לדברי האתנוגרף וההיסטוריון שלמה דב גויטיין, חיים חבשוש היה חבר בתנועה זו לפני שניתן לה השם "דור דעה", לדבריו "...הוא [=חיים חבשוש] וחבריו, נמצאים בחלקם תחת השפעה אירופית, אך מונעים בעיקר מהתפתחויות בקרב יהודי תימן עצמם, הקימו קבוצה שהתנגדה בלהט לכל אותם כוחות של מיסטיקה, אמונה טפלה ופאטאליזם שהיו אז כל כך נפוצים בארץ וחתרו לחקירה מעמיקה וחשיבה עצמאית, וליישום של שני אותם רעיונות בחיים."[2] רק כמה שנים מאוחר יותר, כאשר יצא הרב יחיא קאפח נגד חלק מאנשי הקהילה שהושפעו מהקבלה ונוצר פילוג בקהילה, והמוסלמים איימו להרוג את היהודים שהאמינו בקבלה (כי הדרדעים האשימו אותם בעבודה זרה, היות שהם מאמינים בעשר ספירות) יצא נגדו הרב יחיא יצחק הלוי, שעל אף שהיה משכיל ורמב"מיסט, לא יכול היה לשתוק אל מול הפילוג והסכנה. הוא כינה אותם בשם "דראדעה", מילה שהיא ריבוי שבור בערבית המורכב מהמילים העבריות דור דעה."[3] חברי הקבוצה כינו עצמם בשם "דור דעה" ואילו את מתנגדיהם והלוחמים בהם כינו "עיקשים". מתנגדיהם כינו אותם "דרדעים", מתוך עיוות מכוון של השם,[4] או בהשפעת הלהג היהודי-צנעאני "דרדעי" ביחיד ו"דראדעה" ברבים[5], כינוי שהשתרש בסופו של דבר.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות מנהגי הבלדים והשאמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בחייו, בחרו יהודי תימן לקבל עליהם את הרמב"ם כפוסק עיקרי וכמעט יחידי,[6] וכן מציין הרב יחיא צאלח ראב"ד בבית הדין הגדול בצנעא מהמאה ה-18:

דע דארץ המערב ומצרים וארץ תימן אתריא דהרמב"ם הוא, וזה גלוי ומפורסם בספרים ובפי כל.

— שו"ת פעולת צדיק, ח"ב, סי' רנא

סייעו לכך הקשרים המיוחדים של הרמב"ם עם היהודים בתימן, ופעולותיו להצלתם מגזרות השלטון המוסלמי. ישנה מסורת בין חכמי תימן, כי יהודי תימן בחרו במודע לאמץ את משנת הרמב"ם, לאור ההתאמה הרבה בין שיטתו ההלכתית לבין מנהגיהם הקיימים של יהודי תימן עוד מתקופת הגאונים.[7]

מאז הלכו יהודי תימן לפי פסיקתו של הרמב"ם כמעט בכל הנושאים ההלכתיים, וסידור התפילה שלהם, התכלאל, היה זהה לנוסח המופיע בספר אהבה. מעידים על כך כתביהם של כמה רבנים ידועים כמו הרמב"ן, רבי עובדיה מברטנורא והמהרי"ץ.[8] מסורת תימן נפרדת אפוא גם מהזרם הספרדי וגם מהזרם האשכנזי ביהדות. במאות ה־16 וה־17 חדרה תורת הקבלה ששורשה באירופה אל תוך תימן, בעיקר בשיטת האר"י ומקובלי צפת, הודות לספרי הדפוס הרבים שהודפסו אז. לא תמיד פירוש הדבר היה שינוי בסדר התפילה; האר"י עצמו סבר כי כל אדם צריך לשמור על נוסח התפילה שהורש מאבותיו, כדי שתפילותיו יגיעו לשער המתאים בגן עדן לשבט שממנו הגיע. עם זאת, אנשים וקהילות רבות ברחבי העולם (בעיקר יהודים מזרחים אך גם חסידים) החליפו את נוסח התפילה של אבותיהם לטובת נוסח ספרד המתוקן בו השתמשו האר"י וחוגו הקרוב, בנימוק שצורת תפילה זו הגיעה ל"שער י"ג". במהלך גלות מוזע במאה ה-17 התחזקה השפעת הקבלה בתימן, לאחר שספרים רבים שביטאו את מסורת תימן הקדומה נלקחו מן היהודים והועלו באש. עובדה זו הוסיפה למשבר הקיומי גם משבר רוחני. בשובם, הגיעו לתימן דרך יהודי מצרים וארץ ישראל ספרים וסידורים מודפסים, שעד אז לא היו בתימן. הסידורים כללו נוסח שיש בו תוספות קבליות. בין הספרים שהתקבלו היה גם ספר הזוהר.[9]

הציבור שאימץ את נוסח הספרדים של האר"י במהלך המאה ה־18 כונה לימים "שאמי". האימוץ נבע גם מאונס של עניות, כיוון שהסידורים המקוריים של יהודי תימן היו בכתב יד ולכן יקרים הרבה יותר מסידורי הדפוס שבאו מאירופה. בתקופה זו הרב שלום עראקי, נשיא קהילת יהודי תימן, היה עובר בין בתי כנסת עם סידורים בנוסח הספרדים, וביקש - ואף כפה בחלק מהמקרים - שיתפללו בנוסח זה.[10] אחרים שמרו על נוסח התפילה של אבותיהם, בין אם קיבלו את הקבלה מבחינה תאולוגית ובין אם לאו. הרעיונות הקבליים משכו את ליבם של רוב יהודי תימן, אם כי היו גם התנגשויות בין מקובלים ושאינם מקובלים[11] במאה ה־18, כדי להבטיח את המשך השימוש בנוסח התימני המקורי, קידם רבי יחיא צאלח (המכונה המהרי"ץ) פשרה, והציג מהדורה חדשה של נוסח התפילה של יהודי תימן שיצר. הוא פעל באופן בלעדי לפי הנוסח התימני המסורתי, ותיקן כמה תוספות לטובת למקובלים, למשל על ידי שילוב "לכה דודי". נוסח חדש זה נודע בשם בלדי (שפירושו "של המדינה", כלומר תימן), בניגוד לנוסח הספרדי המאומץ שהיה ידוע בשם שאמי (ארצישראלי או סורי). ההבחנה השפיעה גם על שאלות ההלכה היהודית. העדה הבלאדית המשיכה ללכת כמעט אך ורק אחרי הרמב"ם, בעוד הקהילה השאמית קיבלה גם את השולחן ערוך.

עם הזמן יותר ויותר מנהגים קבליים הפכו פופולריים בקרב יהודי תימן, עד כדי כך שהקהילה הבלאדית התמקמה ברובה המכריע רק סביב אזור עיר הבירה של תימן, צנעא. כיום, בארץ ישראל, אירע תהליך מעניין בקרב העדה התימנית. על אף שרוב יהדות תימן נמצאת מחוץ לתימן ובקשר הדוק יותר עם יהודים אשכנזים וספרדים, רבים ממתפללי הנוסח השאמי עזבו אותו לטובת הנוסח הבלדי ומנהגי תימן הקדומים.[דרוש מקור]

היווצרות התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1869 שלחו האקדמיה הצרפתית למדעים וחברת כי"ח לתימן את המלומד הצרפתי יוסף הלוי, כדי שיחקור שם כתובות שבאיות. במהלך מסעו, אף שזו לא הייתה מטרתו המרכזית, נפגש עם כמה מחכמיה היהודים של המדינה. בין תלמידי החכמים שאיתם נפגש היו הרב קאפח, שהתעניין בעיקר בפילוסופיה יהודית, בנוסחים ובכתבי יד קדומים, בקדמות ספר הזוהר ובמקומה של הקבלה ביהדות, וחיים חבשוש, שליווהו בתימן, והתעניין בשפות דרום-ערביות, תחומים יוצאי דופן בסביבתם. במהלך סיוריו בתימן שמעו ממנו דברים חריפים על תורת הקבלה.[12] נכדו, הרב יוסף קאפח מציין: "הצורה שבה נהג הלוי עם המתיחות המוקדמת בשתיקתו, והתפרצות המרירות הפתאומית בצירוף הקדושה והכבוד שרחשו בתימן לכל חכם מארץ־ישראל, הביאו מהפכה גמורה בנפש השלישייה כל אחד לפי דרכו. אפשר לומר שכל אותה מחלוקת שהייתה בתימן באה בסיבתו של הלוי".[13] חוקר יהודי נוסף שביקר בתימן, אדוארד גלזר, עמד במהלך ביקוריו בתימן (בשנים 1882–1894) בקשרים עם חכמי צנעא, בהם הרב קאפח וחבשוש. לאחר ששב ממסעו בתימן, שלח לרב קאפח ספרים המבקרים את הקבלה, וכן ספרי השכלה.[דרוש מקור] למרות ביקורי הלוי וגלזר, תנועת דור דעה אינה הוקמה באופן מוחלט כתוצאה מהתערבותם, שכן הרעיונות שהיוו את היסודות לתנועה היו קיימים בקהילת יהודי תימן מאות שנים לפני כן.

תנועת דור דעה הוכרה ככוח עולה בשלהי המאה ה־19. גם הרב הראשי יחיא יצחק הלוי ורבנים נוספים שלא השתייכו לתנועת דור דעה הסתייגו מהקבלה,[14] והם פעלו להקמת בית ספר חדש שיתנהל בדרכו של הרמב"ם, ובכך ראו עצמם כמחזירים את מסורת יהדות תימן המקורית ליושנה. הם גם לא היו מרוצים מההשפעה שיש למקובלים על מנהגים וטקסים שונים (כגון נוסח התפילה), בנוסף להשפעה חזקה של אמונות תפלות שראו כמנוגדות לדרך הרמב"ם.

כדוגמה לאחד המנהגים בהשפעת הקבלה, הרב יוסף קאפח מספר על אחד ממנהגי תימן רבים ל"חינוך הבית", לפיו היו אופים לחם רגיל ללא מלח ומכינים "שולחן ריצוי".[15] מזמינים יותר מ־10 ילדים בני שבע או שמונה שהמתינו בחוץ, עורכים את השולחן ומפזרים עליו אפר דק; מפוררים את הלחם לחתיכות, מניחים אותם על השולחן עם האפר, יוצאים מהמטבח ואומרים לשדים: "זו המנה שלכם".[16] זמן קצר לאחר מכן היו פותחים את דלתות הבית במהירות, והילדים היו פורצים פנימה, תופסים את החתיכות חסרות המלח ואוכלים אותן. הרב יחיא קאפח התנגד בחריפות למנהגים הללו, שלדעתו בנוסף לטיפשות שבדבר, מנהגים אלה אסורים מדאורייתא משום "דרכי האמורי".[17]

הדרדעים ראו את המקובלים כחסרי הגיון בגישתם וחשו שהם תורמים בכך לירידה במעמדם החברתי והכלכלי של יהודי תימן.[דרוש מקור] סוגיות אלה הובילו את הרב יחיא קאפח לעמוד בראש תנועת "דור דעה". בין מטרותיו היו ההגנה וההפצה של מה שהוא ראה כצורה המקורית של היהדות, כפי שנקבעה על ידי חכמי ישראל מתקופת חז"ל עד תקופת הרמב"ם.

פעילות התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד התגברות היבטיה המעשיים והשונים של הקבלה לסוגיה בתימן, חיבר הרב קאפח את ספרו "מלחמות ה'" ובו משנתו נגד הקבלה וספר הזוהר ובעד חזרה לרציונליזם המיימוני. מלבד מגמתו לאמץ את שיטת הרמב"ם במחשבה, בהלכה ובתפילה, הרב קאפח ביקש גם לערוך תיקונים במערכת החינוך של יהדות תימן. רבני תימן ובראשם הרב יחיא יצחק הלוי הקימו בית ספר שנקרא ״אלמכתב״, שבו למדו לצד לימודי הקודש גם פילוסופיה יהודית ועברית ודקדוקה, וכן ערבית, טורקית, מדעים, וחשבון. הרב קאפח מונה למנהלו על ידי הרב יצחק הלוי שהיה הרב הראשי.

הפולמוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיו ודעותיו של הרב קאפח ששימש כחכם באשי בתימן לזמן קצר, עוררו פולמוס רחב, שהגיע עד לרבני ירושלים מעדת הספרדים, האשכנזים, המערבים והתימנים, והם חתמו על חרם נגדם.[18]

כמענה לספר "מלחמות ה'" של הרב קאפח, חכמי תימן השיבו בחיבור הנקרא "אמונת ה'", בחיבור זה הם השתדלו להשיב אחת לאחת על כל טענותיו של הרב קאפח כנגד ספר הזוהר וטענו כי יסודות הקבלה הם עתיקים, כדוגמת ספרות ההיכלות. יש הטוענים שאת הספר חיבר הרב יוסף צוברי בעזרת רבותיו ובראשם הרב סעיד עוזרי, אולם הפרופסור יוסף טובי הוכיח על פי מכתב מאותה התקופה כי מחבר הספר היה הרב יחיא ערוסי הלוי, מרבותיו של הרב צובירי, ולצידו כמה רבנים צנעאניים נוספים.[19] בתשובה לחרמות חכמי ירושלים עליו, פרסם הרב קאפח חוברת תשובה בשם "עמל ורעות רוח - וחרמות ותשובתם" ואף הגיב בחרם משלו שפרסם חרם מטעמו ומטעם רבנים שהיו תלמידיו כנגד רבני ירושלים.[20] תוך זמן קצר הפכה מחלוקת זו למחלוקת שפיצלה עמוקות את יהדות תימן בין ה'עיקשים' לבין ה'דרדעים'.

גם הראי"ה קוק התפלמס עם הרב יחיא קאפח ותפיסתו, אך מחליפת המכתבים[21] ביניהם עולה כי הגם שהרב קוק גילה התנגדות נחרצת לדעותיו של הרב קאפח, התנגדות זו התנהלה בדרך מכובדת כיוון שהוא זיהה כי אין מדובר ב"משכיל" פורק עול, זאת בניגוד לרבני ירושלים שהפגינו כלפיו זלזול ויצאו בחרם כנגדו וכנגד הדרדעים.

למרות האמור, רבני תימן לא החרימו את הרב קאפח בפועל והמשיכו לשבת איתו בבית הדין. המאבקים ההדדיים, ההלשנות לשלטון המוסלמי והאלימות הקשה בין שני המחנות דעכו רק עם עליית יהדות תימן לישראל. עם זאת, מתחים הקשורים במחלוקת ממשיכים להתקיים.

ארגון אבי דוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תר"ץ הקימו תלמידי הרב יחיא קאפח את "ארגון אבי דוד" על שמו ועל שם בנו דוד שנרצח. לארגון היו סניפים בתל אביב ובירושלים. סכסוך התחולל בין קהילת אבי דוד בתל אביב לבין קהילה סמוכה בנוסח ה"שאמי", הרב קוק התערב ודרש מהארגון שיוציא כרוז שבו יצהירו אנשיו כי הם מאמינים בזוהר.[22] חברי הארגון בירושלים רכשו בשנת ה'תרצ"ה בית כנסת והקימו בו בהמשך תלמוד תורה, אך ננטש לאחר כמה שנים. בשנת ה'תרצ"ח יזמו חברי הארגון פיוס בין פלגי העדה, לפני הרב הרצוג והרב חרל"פ. באותה שנה פנה הארגון לרבנים הראשיים כדי למנוע את הדפסת הספר אמונות ה', שבו נכתבו דברים חריפים נגד רבם. עם השנים התנועה התפזרה,[23] וחברי התנועה כיום משתייכים לספקטרום רחב של מגזרים, בין תלמידי הרמב"ם בציונות הדתית, שכונות תימניות אדוקות בירושלים ובכרם התימנים ואף קבוצת מתנחלים בשטחים. חלק מבתי הכנסת של הארגון קיימים היום תחת אותו השם, ונמצאים בירושלים, תל אביב, הרצליה וחולון.

כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של הרב יחיא קאפח המשיך את דרכו תלמידו הרב יחיא אביץ' שאף מונה לרב הראשי בתימן בהסכמת כל הקהילה. המחלוקת דעכה לאחר שניסיונות הפיוס בין שתי הקבוצות הצליחו, כשהדרדעים תחת הרב שלום קורח, ומתנגדי הדרדעים תחת הרב סעיד עוזרי, התאספו יחדיו. עם עליית יהודי תימן לארץ, היווה נכדו של הרב יחיא קאפח, הרב יוסף קאפח, כדמות הבכירה בקרב קבוצה זו. הרב יוסף קאפח, חתן פרס ישראל, שאף להמשיך את דרכו של סבו בכל הנוגע להליכה אחר משנתו של הרמב"ם, במחשבה, בהלכה ובנוסח התפילה, וכחלק ממפעל חייו ערך חיבורים חשובים רבים של הרמב"ם ורב סעדיה גאון (ראו חיבוריו שיצאו לאור), וכן הוציא שתי מהדורות חדשות של סדר התפילה הבלאדי.[24] בניגוד לסבו הוא נמנע מלהביע כל דעה על הזוהר, מעבר לאמירה שמוטב לאדם לשאוב השפעה רוחנית מחיבוריו של הרמב"ם. יתר על כן, במענה לשאלת עיתונאי הוא השיב כי הספר מקובל עליו ואף הפנה בספריו לספר הזוהר. לכן יש ספק אם יש להתייחס לרב קאפח הנכד כדרדעי או לא. כוונתו הייתה כנראה ליישב בין שתי הקבוצות, כמו שהמהרי"ץ ניסה ליישב בין המסורתיים לבין המקובלים. עם זאת הוא לא הביע בפומבי התנגדות לספר הזוהר.[25]

הרב יוסף קאפח נפטר בשנת 2000. תלמידו וממשיכו העיקרי, הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית אונו, הבהיר בתשובה כי אין מקום היום להתנגדות לספר הזוהר. לדבריו, הסיבות שגרמו לפריצת המחלוקת בתימן, בהן אמונות טפלות שהוגדרו כקבליות אך אסורות גם לדעת רבים מפוסקי אשכנז וספרד, אינן קיימות היום בישראל. עוד כתב שהמחלוקת בעניין זה פסה מן העולם ואך "שועלים קטנים מחבלים כרמים" הם הממשיכים להחיותה.[26]

מחוץ לעדת תימן, הרב חיים קניבסקי פסק שדרדעים שאינם מאמינים בספר הזוהר אינם מצטרפים למניין והם כאפיקורוסים.[27] הרב בן ציון מוצפי מביא בשם הרב חיים סינואני והרב מרדכי שרעבי שהם ככופרים בתורה שבעל פה[28] ואסור להתפלל בבתי הכנסת שלהם אם הם מפרסמים את דעתם ברבים.[29][30] הרב יצחק יוסף אמר שאביו, הרב עובדיה יוסף הסתפק בדבר ולמעשה חשש לצרף דרדעים למניין, אך הוסיף שהיות וכולם גדלו בישיבות של בני העדות האחרות לא נשארו מהם מי שכופרים בזוהר.[30] אולם במענה לשואל רואים שהרב עובדיה יוסף ידע שהדרדעים דבקו בכפירתם בזוהר, ואף על פי כן, פסק הרב כי אין הם נחשבים לכופרים בתורה כיוון "שקשה לומר כן [שהם כופרים], שהרי הזוהר היה גנוז שנים רבות, ואחר שנמצא הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה לנאמר בתורה, ולכך אי אפשר לדונם ככופרים".[31] כלומר, הרב עובדיה יוסף לא ראה בכפירה בזוהר כפירה בתורה, היות שלספר הזוהר אין מסורת בישראל. מאידך, הרב יחיא קאפח פסק בספרו "מלחמות ה'" כי מי שדבק בספר הזוהר ובמקובלים הרי הוא עובד עבודה זרה[32] ואסור לאכול משחיטתו[33] ולצרפו לכל דבר שבקדושה, ואין לו חלק לעולם הבא.[34]

השקפת אנשי התנועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה ביקשה לשחזר את מה שהבינה כתפיסה היהודית המקורית בתחומי ההלכה, מחשבת ישראל, תפילה, חינוך ועוד. זאת, במטרה לשוב אל היהדות הרבנית "האותנטית" ולתקן סטיות שהשתרשו במהלך השנים. המודל שעמד לפני מייסדי התנועה היה זה של הרמב"ם כפי שבא לידי ביטוי בחיבוריו ההלכתיים, בתפיסת העולם הרציונליסטית בה החזיק, בשיטתו בענייני אמונות ודעות ובאופן בו שילב תורה ומדע.

הדרדעים דוחים את תפיסת העולם הקבלית בשל הבנתם את התאולוגיה הקבלית כמכוונת את העבודה לאל רק באמצעות הספירות. בכך הם רואים פגיעה בייחוד השם ועבודה זרה.[35] כמו כן, הם מתנגדים לעולמה של הקבלה המעשית הכולל קמיעות, לחשים ועוד - תחום שהתפתח מאוד במאות האחרונות ביהדות תימן. בנוסף, הדרדעים טוענים שספר הזוהר לא נכתב בידי רבי שמעון בר יוחאי, ואין לספר הזוהר שום קשר לחז"ל.[36]

הדרדעים קיבלו עליהם את שיטת הרמב"ם בכל עניין, הן בענייני הלכה ומנהג, הן בפילוסופיה יהודית. בסידוריהם, המבוססים על התכלאל הבלדי, השמיטו את מרבית הקטעים שמקורם בקבלה, ואשר נוספו במהלך השנים לסידורי יהודי תימן. הם נמנעים מלקיים מנהגים המבוססים על הקבלה.

את פעולותיו של הרב יחיא צאלח (המהרי"ץ) במהלך המאה ה-18 תפסו הדרדעים כניסיון למתן השפעה קבלית על סידור התפילה[דרוש מקור].

אמונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי אמונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרדעים מייחסים חשיבות מיוחדת לעיקר האמונה השני של הרמב"ם בנושא הייחוד המוחלט של האל, שלדעתם נפגמה על ידי מערכת הספירות בקבלה הרווחות כיום. לתמיכה בכך הם פונים לכתבים הפילוסופיים של גאונים וראשונים שונים כמו רב סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי והרמב"ם.

יחס לקבלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן הספר מלחמות ה', ניתן להסיק שהמחלוקת היסודית ביותר שהייתה וישנה לדרדעים עם הפרשנות הפופולרית של הקבלה נוגעת לייחוד הטרנסצנדנטי המוחלט של הבורא ולחוקים נגד עבודה זרה. הדרדעים מאמינים כי מהותה המודרנית של הקבלה, הרווחות כיום, מנוגדות לאחדות הבורא המוחלטת ומפרה איסורי הלכה נגד עבודה זרה ופוליתאיזם, ובמיוחד האיסור על "ריבוי רשויות" (הסגידה או התפישה של האלוהות ככמה ישויות שונות, או נפרדות במהותן באופן חלקי), אשר מקור איסורים אלה במשנה תורה לרמב"ם.

המילה "קבלה" משמשת במקורות יהודיים עתיקים יותר ובפי הרמב"ם כ"מסורת", ואינה צריכה להתייחס למיסטיקה מכל סוג שהוא. יתר על כן, הדרדעים מקבלים כי בימי התלמוד הייתה קיימת תורת סוד, העוסקת במעשה בראשית ומעשה מרכבה, אך ברוח הרמב"ם מפרשים את אלה כמתייחסים לנושאים הדומים לפיזיקה האריסטוטלית ולמטאפיזיקה, בהתאם. הם דוחים את התפישה שמסורת זו מיוצגת על ידי ספרות הקבלה ומתפרשת לפיה. יתרה מזו, היות שלא ידוע מה הוא מקורה של ספרות ההיכלות, הם לא רואים גם בה שום ראיה, שהרי אף הרמב"ם ורב סעדיה גאון לא הזכירו ממנה אפילו פעם אחת בכל כתביהם, מלבד "ספר יצירה" שהתפרש על ידי רס"ג בדרך פילוסופית,[37] וספר "שיעור קומה" שרס"ג פקפק באמינותו והרמב"ם בצעירותו חשב לפרשו לפי דרכו, אך מאוחר יותר שלל את הספר כזיוף.

הרב יוסף קאפח, פרסם את הטקסט המיסטי העתיק "ספר יצירה" יחד עם פירושו של רס"ג. כמו כן, רבנו בחיי אבן פקודה ור' אברהם בן הרמב"ם (המתוארים לעיתים כ"סוּפים יהודים") זוכים למעמד של כבוד בקרב דרדעים. בפועל, הדרדעים אינם בהכרח דוחים את תורת עשר הספירות, כפי שמופיע בספר יצירה. בספר היצירה, שלא כמו בקבלה מאוחרת יותר, הספירות אינן מוצגות כישויות אלוהיות, חלקים מהאלוהים או אף תכונות אלוהיות: הספירות הן ייצוג ספרותי, הנחשבות כפרמטרים הממדיים אשר שימשו בבריאת העולם.

הנושא שהדרדעים רואים כבעיה מתייחס לספר הבהיר והזוהר, שבהם הספירות הפכו למייצגות באופן בלעדי תכונות אלוהיות או נאצלות ממקור אלוהי, ולקביעה שלא ניתן לפנות באופן רוחני ישירות אל האין־סוף, אלא רק דרך הספירות; בסידורים המודרניים של עדות המזרח, כל אזכור של שם ה' מלווה בניסוח שונה כדי להציג אל איזו ספירה המתפלל מכוון בתפילתו. התייחסות לנושא הנ"ל מצויה בתורתו של האר"י (מייסד הקבלה הלוריאנית) כפי שנמצא בכתביו של ר' חיים ויטאל, שם נקבע כי כתוצאה מכאוס בגן עדן (המכונה "שבירת הכלים"), נשברו הכלים של הספירות וצינורותיהן נוצרו מחדש לפי מספר מוגדר של תכונות הקשורות זה לזה בגילויי האל המכונות "פרצופים", המלמד שהמטרה של כל מצוות דתית היא לסייע לאיחודם. עקרונות קבלה כמו אלה נראים בעיני הדרדעים כמקורבים בצורה לא הגונה לפוליתאיזם.

אנשי תנועת דור דעה המקוריים, כמו מארי יחיא קאפח, הוקיעו את הזוהר כזיוף מוחלט וככזה שנכתב באופן מוחלט על בסיס אמונות חיצוניות הזרות למסורת ישראל, עקב עדויות הן מחקריות הן תאולוגיות שלטענתם מוכיחות שמקור הזוהר אינו מהמאה ה־1, אלא נוצר ופותח על ידי קבוצת מחברים בספרד של המאה ה־13 וה־14. חלק מהדרדעים של ימינו נוקטים עמדה קצת יותר מתונה, ומניחים שהזוהר עשוי להכיל אלמנטים של מדרש קדום יותר יחד עם מידה רבה של שרבוב וניסוח מחדש מאוחר יותר, תוך שהם רואים את הזוהר בצורתו הנוכחית כמקור לא מהימן, הן אמונית והן הלכתית. חלקים אחרים של היהדות האורתודוקסית חולקים את נקודת המבט המתונה הזו של הדרדעים, למרות שלא בהכרח דוחים את הזוהר עצמו, כוללים את רוב תלמידי הרמב"ם, כמו גם חלקים מהקהילה האורתודוקסית המודרנית ואחרים. חלקים מבין הקבוצות הללו שאינם דוחים את הזוהר טוענים כי הקבלה כפי שנלמדת כיום, מייצגת עיוות של תורתו המיועדת של הזוהר. עם זאת, החלקים הספציפיים מתוך ספר הזוהר, אותם רואים הדרדעים כבעייתיים, מופיעים בכל המהדורות העדכניות והעתיקות של הזוהר.

הגדרת הכפרנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישות שעליה מדובר תכופות בחיבורים האזוטריים של הקבלה, במיוחד בזוהר, היא הנקראת כ"זעיר אנפין",[38] (במקביל לדמיורגוס), אשר לפי המונח והשימוש בו לקוח ממוצא הכנסייה הגנוסטית, אם כי בתקופות מאוחרות יותר נתפש בעיני המקובלים כאחד המלאכים בגן עדן הקשורים ליכולות הרגשיות של הנשמה ולמושג "כוח סופי". אותה דמות ידועה גם בכתבים לטיניים בשם Microprosopus, שמקורה ביוונית mikros = קטן, בשילוב prosopon = פנים, ונאמר שיש לה אב. מקובלים מסוימים טוענים שהתפילות ועשיית המצוות הולכות אל "זעיר אנפין", ושהעולם נברא על ידו. עבור מארי יחיא קאפח, אמירות כאלה היו בגדר כפירה, שכן לפיו אין ולא היה אחר מלבד אלוהים שברא את העולם, ואליו בלבד עלינו להתפלל. מנגד, טוענים ה"עיקשים" (מתנגדי הדרדעים בפי הדרדעים) שגם הרמב"ם לא חף מהשפעות זרות, שכן גם הוא למד ויישם את הפילוסופיה היוונית והושפע ממנה בתפיסתו התאולוגית-פילוסופית. על כך ישיבו הדרדעים ותלמידי הרמב"ם שהרמב"ם אכן הושפע מהפילוסופיה היוונית, אך זו לא הייתה אחת ממקורותיו בעת שקבע את פסיקותיו במשנה תורה. יתרה מזאת, לפי תפישת הדרדעים הרמב"ם מעודד ואף מחייב את האדם ללמוד לימודי חול ובראשם מדעים ופילוסופיה, ואין בכך פסול משום שמותר ללמוד חכמות חול מהגוים, והאיסור הוא על לשאוב מהגוים רעיונות רוחניים (כפי שלטענתם עשו המקובלים עם רעיון הגנוסיס), והם נשענים על דברי המדרש: "חכמה בגוים – תאמן... תורה בגוים אל תאמן".[39]

במכתב להראי"ה קוק, טוען מארי יחיא קאפח כי אמונות כמו אלה עומדות בפועל בסתירה לתורה שניתנה לעם ישראל על ידי משה. הוא מותח ביקורת חריפה נגד הזוהר על כך שגורם לעידוד של אמונות כפרניות, כמו זו של ה"זעיר אנפין", וכן נגד המקובלים המודרניים הטוענים ש"זעיר אנפין" הוא האלוהים וישראל הם העם שלו, כמתואר בספר הברית (מאמר כ', פרק טו')[40] ובספר יושר לבב (עמוד ד),[41] וטוענים באופן שגוי שהוא זה שהוציא את ישראל מארץ מצרים, ושאשתו (שהיא ספירת המלכות) היא שהכתה את המצרים בעשרת המכות ובים, ואילו הוא שהתגלה לישראל בהר סיני ונתן את התורה שבכתב. כל האמונות הללו, טען מארי קאפח, צריכים להימחק מדת ישראל. משום שמשמעות התורה ברורה שרק אלוהים, ואלוהים לבדו, עשה את כל הנסים וההתגלויות האלה למען ישראל.

גלגול נשמות וההידבקות בצדיקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלע מחלוקת נוסף בין דרדעים למקובלים נוגע לדחיית הדרדעים את הרעיון של גלגול נשמות. בין היתר הם מבססים את דעתם עקב חוסר הציון של גלגול הנשמות בתלמוד; העובדה שהגלגול תופס חלק מרכזי בדתות פגאניות אחרות; ובעיקר על בסיס התנגדותו של רס"ג, שכתב:

"הנני אומר כי אנשים, ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגילגול וקורים אותו "ההיעתקות", וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה... ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים".

— ספר האמונות והדעות, מאמר שישי, פרק ח'

נקודת מבט זו משותפת לא רק לתלמידי הרמב"ם שאינם דרדעים, אלא גם לרבים ביהדות האורתודוקסית המרכזית. יתרה מזאת, הדרדעים נמנעים מלהתפלל, לפנות או לבקש בקשות מכל כוח או ישות נפרדת ובלתי תלויה מלבד אלוהים. הם נגד פנייה אל מלאכים או רבנים שנפטרו. ההתנגדות כוללת מקרים בו האדם מעוניין שהמלאך או נשמת הצדיק ייפנו את התפילה שלו לאלוהים, כלומר ישמשו כמתווכים (או, "מליצי יושר"). הדרדעים מחשיבים מנהגים כאלה כמנוגדים לחלוטין לעקרונות המהותיים ביותר של מה שהם מאמינים כיהדות אותנטית: לשרת את הבורא האחד שאין דומה לו מבלי לצרף מתווכים בתפילות ובקיום המצוות. זאת על סמך הבנתם את הספרים הנזכרים לעיל, ובפרט על ההלכות הנוגעות למתווך או מליץ המוזכרים במשנה תורה ובעיקר החמישי של י"ג עיקרי האמונה. תפילה, ביהדות, היא סוג של הביטוי האוניברסלי והשכיח ביותר לעבודת ה' מאז שבוטלה הקורבנות לאחר חורבן בית המקדש השני. לפי קביעת חז"ל: "אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? זוֹ תְּפִלָּה".[42]

בנוסף לסוגיית הפנייה לכוחות עליונים שאינם הקב"ה, הדרדעים מסתייגים מהנוהג המקובל של ביקור בקברי צדיקים, אנדרטאות ושאר מקומות עלייה לרגל שכוללים את חייהם ופועלם של רבנים שנפטרו, כפי שהנוהג מצוי כיום, זאת משום שהסגידה וההתחקות אחר אותם רבנים מזכירה פולחן אישיות שיש בו אבק עבודה זרה.[43], ועובר על איסור בניית הבמות ומזבחות. זו, כך הם טוענים, אותה הסיבה שהמסורת היהודית אינה מפרטת את מקום קבורתו של משה. בניגוד לכך, מסופר בתלמוד הבבלי[44] על כלב בן יפונה שהתפלל ב"קברי אבות" בעת כניסת המרגלים לארץ. על כך ישיבו הדרדעים שבמקרה של כלב לא מדובר בעליה לרגל קבועה וממוסדת, אלא ביקור חד פעמי; הסיפור לא מובא כמקור ללימוד הלכה, אלא מסופר כהערה צדדית בחלק מדיון בגמרא, והדבר מנוגד לדברי התלמוד ירושלמי: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם[45] ולא יפנה אדם לבקר הקברות".[46] כמו כן ישיבו שאין להבין אגדה זו כפשוטה[47] ודברי חז"ל "הם רק משל וביטוי לפרישתו של כלב מעצת מרגלים ושנדבק באמונתם של האבות".[48]

גישה כלפי ההלכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרדעים שוללים מנהגים, הלכות וחידושים בהלכה היהודית שלדעתם באים על חשבון או מבטלים מנהגים תלמודיים עתיקים יותר, ולעיתים אף מנוגדים להלכה הקיימת בתלמוד, עקב אי הבנה של סוגיה, פסיקה לפי כתב יד ששוכתב מחדש, או התאמה של ההלכה לצורכי החיים באותה התקופה, כפי שכותב פרופ' ישראל תא-שמע:

"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה... במסגרת תפיסת-עולם... הכופפת את הספרים לחיים, נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מילים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם... מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה, ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".

— הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז, מאגנס, תשנ"ב, עמ' 85-83

הדרדעים ותלמידי הרמב"ם מתנגדים במיוחד לחידושים ומנהגים שנולדו בעקבות הקבלה והזוהר. לדעתם, ובייחוד לדעת תלמידי הרמב"ם, אין לחכמים סמכות לחדש תקנות ומנהגים בהלכה – ללא הבדל אם התקנה באה להחמיר או להקל – מאז חתימת התלמוד ותום תקופת האמוראים. הדרדעים סבורים שבקשר לתפקידם של רבנים מאוחרים יותר, עליהם לשמש מנהיגים רוחניים של קהילתם ולשמור על ההקפדה של ההלכה והנגשתה לכלל העם. מנגד, הם מכירים בכך שמצב זה אינו אידיאלי, וסוברים שכל עוד הסנהדרין לא מוקמת אין לחכמים סמכות לחדש בהלכה. על כן, דרדעים רבים מצדדים בהקמה מחדש של הסנהדרין שתשב בלשכת הגזית בירושלים.

לשיטתם, ספר ההלכה משנה תורה לרמב"ם הוא המקור המדויק ביותר להלכה על פי המשנה והתלמוד, עקב העבודה השיטתית של פסיקת הרמב"ם בהלכה, עיונו בכתבי יד וגרסאות שונות של התלמוד, ואיחוד מקורות מהמשנה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, התוספתות ושאר מדרשים. עקב כך, יצירתו נחשבת למוסמכת ביותר בהלכות התלמוד, והיא כשלעצמה אסמכתא מספיקה ללא פניה למקור אחר. והרמב"ם כותב: "אלו הייתה מטרתנו לפרש את החבור [=משנה תורה] על ידי התלמוד לא היינו כותבים את החבור"[49] יתר על כן, הם טוענים, הנוסח הנוכחי של התלמוד שוּנה למכביר ובעל גרסאות טקסטואליות רבות ואף סותרות; מכאן, יחד עם העובדה שעמדו לרשותו של הרמב"ם טקסטים תלמודיים מדויקים ושלמים ביותר,[50] הם מסיקים שהמשנה תורה מספק את הגישה הטובה ביותר למה שהתלמוד בוודאי התכוון מלכתחילה.

בניגוד לרבים מתלמידי הרמב"ם המאוחרים, הדרדעים ותלמידי הרמב"ם הראשונים לא שללו באופן גורף כל מנהג מקומי, בין אם ספרדי או אשכנזי או מכל מקור אחר, ולא פסלוהו משום היותו חדש גרידא. אלא, הם שמרו על מאפייני קהילה מסוימים (כמו בתימן) אשר מקורם אינו רמב"ם, בהנחה שמדובר בעניינים קלים וחסרי השפעה בקיום המצוות ההלכתי או בתפישת האל.[51] אולם הם סברו, בהסתמכות על פוסקים כמו הרדב"ז ור' יוסף קארו,[52] שדעותיו של הרמב"ם צריכות להיות מקובלות לא רק בתימן אלא גם בארץ ישראל, מצרים והמזרח הקרוב בכלל.

קיים קו מנחה בין עמדת הדרדעים בעניין ההלכה היהודית לבין סוגיות אחרות, והוא שהטיעון המרכזי לקבלת המשנה תורה כמקור המדויק והמקורי ביותר של ההלכה הוא שרוב הפוסקים המאוחרים, (כמו רבי יוסף קארו, החתם סופר, החפץ חיים והרב עובדיה יוסף), האמינו ועסקו בתורת הקבלה ופסקו פעמים לפי הזוהר. לכן, לדעתם, אין לקבלם כפוסקי הלכה. לעומת זאת, הוגים יהודים רבים של העת המודרנית (כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ) טענו כי יוסף קארו ושאר הפוסקים פסקו לפי השיטות המחמירות של החשיבה ההלכתית, וכי פסיקותיהם לא הושפעו בשום אופן מהשקפותיהם הקבליות האישיות (בדיוק כפי שמנקודת המבט ההפוכה, פסיקותיו ההלכתיות של הרמב"ם אינן מושפעות מקבלתו את הפילוסופיה היוונית).

דגש ייחודי על מצוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר מצוות והלכות עליהם הדרדעים עשויים לשים דגש, להבליט במיוחד או להחשיב כקווים מנחים וערכי יסוד, עקב טענתם שנושאים אלה ננטשו או שונו לבלי היכר על־ידי חלקים גדולים בעולם היהודי. נושאים אלה כוללים:

  • הלכות איסורי עבודה זרה, שלפי השקפתם אוסרות כל שימוש במתווכים שמימיים בין האדם לבין האלוהים, ואוסרים על תפילות ושאר פניות לישויות כמו רבנים (חיים או מתים) או ספירות, ומתירות רק פניה אל הישות העליונה והיחידה - אלוהים, ושאין לעשות שום פעולות של דבקות דתית לאף ישות או התגלמות של האל מלבד האל עצמו;
  • הלכות מסוימות בנושא כשרות, כגון חליטה - טבילת הבשר במים רותחים לפני הבישול;
  • החיוב כיסוי הראש החל נשים לא נשואות צריכות ללבוש כיסוי ראש, ולא רק נשואות;
  • קיום מצוות הנחת תפילין הכוללת את חול המועד של חגי סוכות ופסח;
  • השתדלות על עטיית טלית או תפילין לאורך כל היום (למעט במקרים שהתלמוד אוסר, כמו בבית הכסא). הדרדעים לרוב מתפללים לפי נוסח התפילה הבלאדי של הרב יוסף קפאח, אשר נוסח זה בנוי זה על נוסח התפילה של המהרי"ץ, ולכן מכיל כמה תוספות קבליות, המאפשר להם להתפלל יחד עם המתפללים בנוסח הבלאדי שאינם דרדעים. עם זאת, התוספות הקבליות מסומנות בבירור על ידי הערות שוליים כתוספות מאוחרות יותר.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: ספר מלחמות השם (יחיא קאפח)
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תנועת דור דעה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Louis Jacobs The Jewish religion: a companion (1995) p 226; "... known that the Haskalah literature in Hebrew had an influence on the far-flung Jewish community of the Yemen. ... The Dardaim rejected the predominance of the Kabbalah and encouraged secular studies, even establishing a modern ..."
  2. ^ Travels in Yemen (חזיון תימן, רויא אלימן), Hayyim Habshush (ed. Shelomo Dov Goitein), Jerusalem 1941, p. 7
  3. ^ שלום בן חיים עוזרי, גלי אור: פרקי היסטוריה, הוצאת תל אביב, 1974, עמ' 15
  4. ^ שלום עוזירי, גלי אור, הוצאת המחבר, ישראל ה'תשל"ד (1974), עמוד 15
  5. ^ יהודה ניני, פולמוס מעניין וויכוח עקר על חכמת הקבלה בין חכמי תימן בראשית המאה, בתוך: מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, כרך יד, תשנ"ז עמוד רלא.
  6. ^ רבים הצביעו על כך במהלך הדורות, ראו הרמב"ן בכתבי הרמב"ן ח"א, עמ' שמא; רבי עובדיה מברטנורא באגרתו, אגרות ארץ ישראל, א' יערי, תש"ן, עמ' 140; החיד"א, מחזיק ברכה, או"ח סי' לח סק"א; רבי יעקב פראג'י בשו"ת מהרי"ף, סי' נט וסי' סא; הרב חיים שבתי מגדולי חכמי שאלוניקי במאה ה-16 בשו"ת מהרח"ש, אה"ע סי' ב דף פה; מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב, סי' רנא, וכן סי' קפ עמ' רא, ובח"ג,סי' י וסי' ע. שם [סי' ע'] ס"ט, עמ' נו; הרב דוד משרקי בהקדמה לשתילי זיתים; הרב יעקב שאול אלישר, סוף המאה ה-19 בשו"ת מעשה איש, אבן העזר, סי' יב. וכ"כ חכמי בית-דין צנעא בתשובתם בנוגע לאפיית מצות בחול-המועד פסח בשנת תר"ע (1910) בספר צהר לחשיפת גנזי תימן, יהודה לוי נחום, תשמ"ו, עמ' רעג, ובתשובתם לרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת תרע"ו (1911), מסע לתימן, שמואל יבנאלי, תשי"ב, עמ' 196–199 ; הרב אברהם אלנדאף בשו"ת זכרוני איש, הנקרא 'ענף חיים' חלק ב, סימן ל; הרב עמרם קורח, סערת תימן, תשמ"ח, עמ' קא, ראו גם עמ' צט; הרב שלום יצחק הלוי בשו"ת דברי שלום חכמים עמ' כז, וראה גם שם, עמ' קפד.
  7. ^ הרב יחיא צאלח הקדמה לתכלאל וב"מגילת תימן". הרב סעדיה מנצורה בספרו המחשבה. ראו דוד צדוק, מסכתא דמהרי"ץ עמוד ל באתר היברובוקס
  8. ^ "https://web.archive.org/web/20181010095450/http://www.chayas.com/tamirfolder/ramtemenglish.htm". Archived from the original on 2018-10-10. Retrieved 2006-10-10.
  9. ^ על התפשטות הקבלה בתימן ראו, יוסף יובל טובי, תנועת דור דעה מתימן וביקורותו של ר' משה צארום על מנהגי הקבלה עמוד 606.
  10. ^ מתוך פסחא דאגדתא, הרב יוסף קאפח, מבוא, עמודים 11-10
  11. ^ ראו לדוגמה, שו"ת רביד הזהב סימן מד; פרופ' שלמה דב גויטיין, מסעות חבשוש הערה 66.
  12. ^ לדוגמה: יוסף קאפח, "'קורות ישראל בתימן' לר' חיים חבשוש", ספונות ב, ירושלים תשי"ח, עמ' רפא, הערה 219
  13. ^ הרב יוסף קאפח, כתבים, חלק ב עמוד 753 בהערה
  14. ^ הרב עמרם עוזירי, מלאך ה' - מתולדות חייו של רבינו ישראל עזירי זתע"א, ה'תש"ף (2020), עמוד קכ"ו
  15. ^ בערבית-תימנית: מידת אלנייה. ראו גם ישעיהו ס"ה, י"א
  16. ^ בערבית-תימנית: הד'א קסמכם
  17. ^ הליכות תימן, 1963, עמ' 202. ראו גם מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מ"ו, הערה 22 בגרסת הרב יוסף קאפח
  18. ^ חרם קהילות ירושלים על כת הדרדעים, סריקה
  19. ^ יוסף טובי, "מי חיבר את ספר אמונת ה'?", דעת 49, קיץ תשס"ב, עמ' 87–98
  20. ^ כיצד להתייחס בזמנינו לחרם על כת הדרדעים?, שיעורו של הרב יצחק רצאבי
  21. ^ איגרת הראי"ה קוק אל הרב יחיא קאפח
  22. ^ יוסף חבארה, בתלאות תימן וירושלים עמוד 183
  23. ^ יהודה רצהבי, דרדעים, עדות א, עמ' 166
  24. ^ שיבת ציון, שלושה כרכים; שיח ירושלים, ארבעה כרכים
  25. ^ ראו ראיון של הרב קאפח
  26. ^ ראו דבריו כאן
  27. ^ נזר החיים קע"ו
  28. ^ תשובה באתר דורש ציון, באתר www.doresh-tzion.co.il
  29. ^ תשובה באתר דורש ציון, באתר www.doresh-tzion.co.il
  30. ^ 1 2 https://www.maharitz.co.il/?CategoryID=292&ArticleID=9480
  31. ^ שו"ת מעין אומר, תשובות בעפ"י שענה הרב עובדיה יוסף לשאלות הרב יהודה נקי, חלק א, ירושלים תשס"ח, עמ' רכא. קיימת הסכמת הרב עובדיה יוסף על ספר זה.
  32. ^ מלחמות ה' במהדורה דיגיטלית, עמ' 114: "הן עתה המירו המקובלים החדשים את האל... באלוה קצר אפים... אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלמה, נשכבה בבשתנו, ותכסינו כלמתנו. כי נתערבו דעות זרות של עובדי אלילים באמונת תורתינו הקדושה והטהורה."
  33. ^ מלחמות ה' במהדורה דיגיטלית, עמ' 142: "לא יאכלו בשר משחיטת מקובל כי בעת שמזכיר את השם בברכתו על השחיטה דעתו על יראתו."
  34. ^ מלחמות ה' במהדורה דיגיטלית, עמ' 101: "המספר בגנות המלך מלכו של עולם ומייחס לו ענייני תשמיש וזיווג ולידה, על אחת כמה וכמה שהוא נעקר מן העולם הזה ומן העולם הבא ואין לו חלק באלהי ישראל."
  35. ^ ראו ספר מלחמות ה', אות קמא, באתר ויקיטקס
  36. ^ ראו: חיבור ספר הזוהר.
  37. ^ שו"ת טל יוסף, ה'תשע"ז (2017), עמוד רכ"א
  38. ^ ראו זעיר אנפין, באתר חב"דפדיה
  39. ^ איכה רבה ב יג
  40. ^ ראו ספר הברית, מאמר כ' פרק טו', באתר hebrewbooks
  41. ^ ספר יושב לבב, באתר hebrewbooks
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ב', עמוד א'; ראו גם תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק א', הלכה א'
  43. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק ד', הלכה ד'
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד א'
  45. ^ מסכת שקלים, פרק ב' הלכה ה'
  46. ^ רמב"ם הלכות אבל ד ד – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  47. ^ ע"פ הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
  48. ^ הרב שלמה צדוק בפירושו להלכות אבלות פרק ד' הלכה ד'
  49. ^ אגרות הרמב"ם, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קלו,
  50. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק י"א, הלכה י"ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ט"ו, הלכה ב'
  51. ^ ראו הקדמת הרב יוסף קאפח למשנה תורה
  52. ^ שו"ת אבקת רוכל ליוסף קארו' סימן לב: "...הרמב"ם ז"ל, אשר הוא גדול הפוסקים וכל קהילות ארץ ישראל והארארביסטאן [=מדינות ערב] והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו - למה יכפוהו לזוז ממנו?..."