תנועת הנשים הליברית לשלום היא תנועה אזרחית, שהוקמה בשנת 2003, ופעלה במונרוביה שבליבריה ואקרה, שבגאנה. פעילות התנועה התקיימה באופן רשמי עד הבחירות בליבריה בשנת 2005, אך בפועל תהליך הפירוק שלה החל כבר בדצמבר 2003.[1] מטרת התנועה הייתה להביא לסיום מלחמת האזרחים השנייה בליבריה, ולקדם את כינונו של הסכם שלום. התנועה הוקמה על בסיס שיתוף פעולה בין־דתי כאשר נשים מכל קצוות החברה לקחו בה חלק.[2]
שני העשורים האחרונים של המאה ה-20 בליבריה, התאפיינו בהיעדר יציבות ביטחונית, פוליטית וחברתית. ב-1980 נרצח ויליאם טולברט, נשיאה ה-20 של ליבריה, על ידי כוחות הפיכה בראשותו של הגנרל סמואל דו (Samuel Doe). דו עלה לשלטון וזכה לתמיכה ציבורית רחבה בעקבות המיאוס מהשלטון המסואב של טולברט. בניגוד לתפיסה הציבורית לפיה משטרו של דו יפעל למען לפריחה דמוקרטית ושגשוג השוויון, המשטר החדש החריף את המדיניות הלא שיוונית שאפיינה את משטרו של טולברט[3] כתגובה לכך הוקמה תנועת התנגדות בשם The National Patriotic Front of Liberia אשר פעלה באגרסיביות כנגד המשטר הצבאי. פעילות מחתרתית של תנועה זו ושל קבוצות מחאה נוספות, פתחו את מלחמת האזרחים הראשונה בליבריה ב-1989.[4] מלחמת האזרחים הראשונה נגמרה ב-1997, לאחר החתימה על הסכמי השלום ובחירתו של נשיאה ה-22 של ליבריה, צ'ארלס טיילור. מלחמת האזרחים הראשונה של ליבריה, הייתה לפרק קשה בהיסטוריה של המדינה, כאשר מאתיים אלף אזרחים נהרגו, וכמילון אנשים נעקרו מבתיהם.[3]
עם זאת, המציאות האלימה בליבריה החריפה ובשנת 1999 פרצה מלחמת אזרחים שנייה, אשר הייתה לקשה יותר מקודמתה. המלחמה ערערה באופן דרסטי את המרקם החברתי הליברי ובשנת 2003, פורסם כי מתים 200 קורבנות ביום כתוצאה ממלחמת האזרחים.[2] במקביל לכך, הואשם הנשיא טיילור בפשעי מלחמה בזמן ועידות אקרה בסיירה לאון.[3]
מלחמת האזרחים השנייה בליבריה פרצה ב-21 באפריל 1999 ונגמרה באופן רשמי בבחירות הדמוקרטיות לנשיאות ב-2005. במלחמה לקחו חלק שלוש תנועות התנגדות ה-LURD, ה-MODEL וה-NPFL, אשר נלחמו בינן לבין עצמן ופעלו במקביל כנגד הנשיא המכהן צ'ארלס טיילור.[3]
האסטרטגיות הצבאיות של המליציות השונות והצבא של טיילור השפיעו באופן הרסני על חייהם של אזרחי ליבריה. אחת הבעיות המרכזיות שחוללה מלחמת האזרחים הייתה גיוס המוני של ילדים ונערים. צעירים ליברים אלו, גויסו בעל כורחם אל צבאו של טיילור ואל קבוצות ההתנגדות ונאלצו להצטרף ללחימה ללא הכשרה.[5] כתוצאה, מגילם של החיילים, העדר הארגון וחוסר המקצועיות הדרושה של הכוחות הלוחמים, הצבאות פעלו באופן תדיר בניגוד לחוק הבינלאומי. אונס, אלימות וביזה של אזרחים, היו לאמצעי לחימה מקובל לצורך מימוש מטרות פוליטיות. בשל כך, נשים היו לקבוצת אוכלוסייה פגיעה במיוחד, אשר לעיתים אף הפכה לכלי מיקוח צבאי.[6]
בין שנת 1999 ל-2002 ניסו כוחותיו של הנשיא טיילור להדוף את כוחות המליציות, אך לא צלחו במשימה ונסוגו. בסופו של דבר, ב-2002 כוחותיו של טיילור היו בעמדת נחיתות אל מול התנועות המורדות שזכו ליתרון מספרי ותמיכה מצד גינאה וסיירה לאון. בשנת 2003 המליציות LURD ו-MODEL כבשו כשני שלישים מליבריה ואיימו לכבוש גם את עיר הבירה מונרוביה.[3]
ב-2003 בין החודשים יולי לאוגוסט, העיר מונרוביה הייתה נתונה תחת מצור של המליציות LURD ו-MODEL. בעקבות לחץ של תנועת הנשים הליברית, לחץ מקומי ובינלאומי, הנשיא טיילור נעתר לדרישה ונכח בוועידת השלום באקרה. שיחות השלום, בהן נכחו חברות מתנועת הנשים הליברית לשלום, הביאו לכך שהנשיא טיילור התפטר ב-11 באוגוסט 2003. טיילור הוגלה לניגריה והואשם בפשעי מלחמה על ידי האינטרפול. השלטון הועבר לממשלה זמנית אשר כיהנה עד לבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה ב-2005. כמו כן בעקבות ההסכם, המורדים הסירו את המצור ממונרוביה ושחררו את העיר.[7]
תנועת הנשים הליברית לשלום הובלה על ידי לימה בואי ואלן ג'ונסון סירליף אשר אף זכו בפרס נובל לשלום בשנת 2011 על ההישגים שלהן במאבק למען השלום בליבריה.
לימה בואי, נולדה ב-1972 במרכז ליבריה. המאורעות הקשים של מלחמת האזרחים הליברית הראשונה, הובילו את בואי להצטרף ללימודי עבודה סוציאלית. בסיום הכשרתה, היא החלה לטפל בנפגעי הטראומה הרבים שנפגעו מהמלחמה, ובילדים והצעירים ששירתו בצבאו של טיילור.[8] הפעילות הפוליטית של בואי התחילה ב-1998, עם הצטרפותה לכנסייה הלותריינית ולרשת הנשים המערב אפריקאית. תחילתה של מלחמת האזרחים הליברית השנייה, דחפה את בואי לייסד את תנועת הנשים ההמונית לשלום בליבריה. פעילותה הפוליטית של בואי לא תמה עם סיומה של המלחמה. ב-2003, לאחר החתימה על הסכמי השלום פעלה בואי לעידוד בחירתה של שותפתה לדרך אלן ג'ונסון סירליף לנשיאת המדינה, ומכשזו נבחרה כיהנה בוועדת האמת והפיוס של ליבריה בשנים 2005 - 2006. בתום תקופת הוועדות, היא מייסדת את ארגון הרשת לשלום וביטחון לנשים באפריקה (WIPSEN-Africa), ומכהנת כנשיאתו במשך 6 שנים.[9] עם סיום תפקידה, ב-2012, היא השיקה עמותה חדשה בשם קרן השלום של בואי באפריקה (GPFA)אשר מקדמת מנהיגות של נשים צעירות, נערות וילדות. כיום היא מכהנת גם בדירקטוריון של PeaceJam, וחברה ברשת הנשים המובילות באפריקה לרבייה בריאה ותכנון משפחתי.[8]
אלן ג'ונסון סירליף, נולדה במונרוביה ב-1938. היא למדה חשבונאות, כלכלה ומנהל ציבורי בארצות הברית. ב-1971 עם סיום לימודיה בארצות הברית, מונתה ג'ונסון סירליף לעוזרת שרת האוצר בממשלת ליבריה. מספר שנים לאחר מכן, ב-1979, כיהנה ג'ונסון סירליף כשנה בתור שרת האוצר של ליבריה וכן כנשיאת הבנק הלאומי של ליבריה. ב-1980, נאלצה ג'ונסון סירליף לגלות מליבריה לאחר שהתבטאה כנגד סמואל דו אשר תפס את השלטון בליבריה בהפיכה צבאית. היא חזרה למדינה ב-1985 אך לאחר נאום שנשאה כנגד דו נאסרה ושוחררה רק לאחר לחץ בינלאומי. בשנת 1997 היא התמודדה מול הנשיא צ'ראלס טיילור על הנהגת המדינה, בו תמכה בעבר כאשר קידם את סיום שלטונו של סמואל דו. בבחירות אלו זכתה ג'ונסון סירליף ב-10% מהקולות בלבד. התמודדותה בבחירות הוצגה כבגידה והיא נאלצה לצאת לגלות בחוף השנהב. בשנת 2002, חברה ג'ונסון סירליף לבואי, וסייעה לה להנהיג את תנועת הנשים הליברית לשלום. ב-2003 לאחר סיום מלחמת האזרחים השנייה שבה סירליף לליבריה והצטרפה לממשלת מעבר. לאחר כשנתיים התפטרה מתפקידה והתמודדה פעם נוספת בבחירות לנשיאות בהן זכתה, וב-2006 הייתה לנשיאה הראשונה של ליבריה ולאישה הראשונה שעמדה בראשה של מדינה אפריקאית.[10]
ב-1998, קמה הרשת המערב אפריקאית לבניית שלום (WANEP), בתגובה למלחמות האזרחים הרבות שפקדו את מערב אפריקה בשנות התשעים. במהלך השנים הארגון הצליח להקים ולתפעל מוקדי פעולה לאומיים חזקים, ביניהם מרכז השלום של ליבריה. גישת הארגון דגלה במניעת סכסוכים ובניית שלום, באמצעות עבודה משותפת של שחקנים מהחברה האזרחית, ממשלות, גופים בין ממשלתיים, ובשיתוף עם קבוצות אקטיביסטיות של נשים. אחת מהנשים הבולטות שפעלה במוקד הפעולה הליברי בסוף שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21, הייתה לימה בואי, עד אותה העת עובדת סוציאלית שעסקה בטיפול בטראומה.
ב-2002, בחרה בואי לכנס קבוצה של נשים לתפילה ציבורית לשלום. היא פנתה לכנסייה הלותרנית אליה השתייכה, ואספה סביבה קבוצה של פעילות קבועות. בהמשך, הצטרפה אליה אסאטו בה קנת, פעילה מוסלמית שצירפה נשים מוסלמיות למאבק.
בתחילת אפריל 2002, החלו פעולות המחאה הראשונות של התנועה של נשות ליבריה למען שלום. קבוצות של נשים לבושות לבן, התכנסו כל יום בשבוע בשוק הדגים במונרוביה אשר מצוי בקרבת מגוריו של הנשיא טיילור. הנשים הסירו את התכשיטים, והאיפור שלהן, ויחד עם הלבוש הלבן האחיד הסתירו כל אינדיקציה להבדל מעמדי או דתי. עד לסוף השבוע הראשון של המחאה, התכנסו בשוק הדגים כ-2,500 נשים ששרו, רקדו והתפללו למען השלום. מספר ימים לאחר מכן, תקפו כוחות המורדים יחד עם צבאו של טיילור את מחנות העקירה במונרוביה. למרות הסכנה, הפעילות הליבריות המשיכו לעשות משמרות בשוק הדגים, והתפללו יחד למען העקורים והנפגעים מהמתקפה.
בהמשך החודש, פרסמה התנועה את "ההצהרה על המשבר בליבריה"; מסמך הפורש את העמדה הא-פוליטית של התנועה על מלחמת האזרחים, והקריאה שלה ליצירת הסכם שלום. התנועה ראתה במסמך כבסיס הפעולה שלה, אשר לאורו היא ניהלה את הקשר שלה עם הצדדים השונים בסכסוך. ב-11 באפריל, כאלף נשים צעדו משוק הדגים עד למשרדי העירייה של מונרוביה. הנשים דרשו להיפגש עם הנשיא על מנת להציג בפניו את עמדת התנועה אודות מלחמת האזרחים, ונשארו למחות סמוך למשרדיו עד שהוא נעתר. כשבוע לאחר מכן, נפגשה הנהגת התנועה עם טיילור, כאשר במקביל לכך שאר הפעילות התאספו מסביב למשרדו, שרו והתפללו. במהלך הפגישה הושגה ההסכמה לביצוע שיחות שלום הכוללות את כלל הכוחות במלחמת האזרחים.[24]
בשלב הבא התנועה שאפה להשיג הסכמה גם ממנהיגי המליציות המורדות. משלחת של פעילות נסעה למחות סמוך למלון בפריטאון שבסיירה לאון בו התכנסו מפקדות כוחות המורדים. הודות לסיקור תקשורתי בינלאומי נרחב, מנהיגי LURD ו-MODEL הסכימו להשתתף בשיחות השלום שייערכו באקרה, גאנה.[11]
התנועה החליטה להמשיך עם פעילותה גם במהלך שיחות השלום. הנשים הביעו חשש כי ללא לחץ חיצוני על כלל הצדדים, המורדים והנשיא לא יגיעו להסדר מדיני. מסיבה זו, ב-4 ביוני כאשר החלו שיחות השלום, נציגות של התנועה הפגינו באקרה, סמוך לבניין בו הן התקיימו. הן כלכלו את עצמן באמצעות כסף שגויס על ידי נשות התנועה שנותרו בליבריה. אמצעי נוסף בו השתמשו הנשים בשלב זה של המחאה היה "שביתת מין". נשים נשואות שלקחו חלק בפעילות התנועה סירבו לקיים יחסי מין עם בעליהן, על מנת שאלו יהיו מעורבים בשיחות השלום.[12] לאחר המלחמה הסבירו מנהיגות התנועה כי היה מדובר בפועל בכלי סמלי בלבד אל מול הגברים כמבצעי האלימות. ההד התקשורתי והחשיפה המשמעותית הבינלאומית שהתלוותה לפעולה זו, הייתה בעלת תועלת רבה הרבה יותר לתנועה, מאשר השביתה עצמה שלדבריהן הייתה בעלת השפעה זניחה על מקבלי ההחלטות.[12]
בעיצומו של המשא ומתן עם מליציות המורדים, הוגש כתב אישום נגד טיילור באשמת פשעי מלחמה על ידי בית משפט בינלאומי בסיירה לאון. על מנת להימלט ממעצר, הוא ברח חזרה לליבריה, פעולה שעוררה תסיסה אזרחית ופוליטית מחודשת. המלחמה פרצה בשנית, ואזרחים רבים חשו לא בטוחים וחיפשו מקלט. למרות ההתקפות החוזרות והנשנות על מונרוביה, הנשים שלא נסעו לגאנה המשיכו להתפלל בשוק הדגים ולמחות נגד המלחמה.[11]
ב-21 ביולי האלימות במונרוביה הסלימה כאשר טיל פגע במתחם השגרירות האמריקנית, והרג רבים מהליברים ששהו במקום. בעקבות כך, תנועת הנשים שלחה לגאנה שליחות נוספות על מנת לבצע פעולת מחאה משמעותית באקרה. הקבוצה המורחבת של נציגות התנועה התמקמו מחוץ לדלתות חדרי המשא ומתן. הן קשרו את זרועותיהן וסירבו לתת לצירים לעזוב עד להסדרה ויישוב של הסכסוך האזרחי.[13]
שלושה שבועות לאחר מכן, ב־11 באוגוסט, התפטר טיילור מנשיאות ליבריה והוכרזו תנאים להסכם השלום. טיילור הוגלה לניגריה, וכוחות של שמירת השלום של האו"ם (UNMIL) נכנסו לליבריה על מנת להשקיף על הקמתה של ממשלמת מעבר. הנציגות ששהו באקרה במהלך הקיץ, שבו לארצן וערכו צעדת ניצחון בה השתתפו אלפי נשים וילדים.[13]
הפעילות השוטפת של תנועת הנשים הליבריות, לא פסקה עד 2005. כך למשל הן היו מעורבות בפירוקן המליציות המורדות בשלום. בנוסף לכך, הן פעלו רבות למען כינון הבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו ב-2005. רבים טוענים כי הקמת קלפיות והרשמה ההמונית של מצביעים על ידי התנועה הנשית היא שהבטיחה את בחירתה של הנשיאה הראשונה של ליבריה, אלן ג'ונסון סירליף.[1]
תנועת השלום של נשות ליבריה, סירבה לקחת צד בסכסוך לכל אורך תקופת המחאות. המטרה הבלעדית אותה ביקשו חברות התנועה להשיג הייתה התכנסותם של הצדדים המעורבים לשיחות שלום.[14] מסיבה זו התנועה הייתה אינקלוסיבית במידה רבה, והשתתפו בה נשים בעלות רקעים מגוונים. הניסיון של הקמפיין לפנות באופן אוניברסלי כלפי נשים, ולא לנוצרים או מוסלמים גרידא היה מהפכני בליבריה. הודות לכך, בין הפעילות היו אף נשים פליטות ליבריות שחיו בגאנה אשר סייעו במחאות שהתקיימו בזמן שיחות השלום.[11]
חברות התנועה התארגנו בעיקר סביב זהותן כנשים, אחיות אימהות ורעיות. התפקידים החברתיים המסורתיים של נשים, מקובלים ומוערכים בחברה הליברית ועל כן האקטיביזם הנשי שלהם לא זכה להתנגדות רבה. בראיון שנערך עם לימה בואי כעשור אחרי תחילת המחאות, הסבירה בואי כי זו הייתה אסטרטגיה מכוונת. "קובעי המדיניות אוהדים את המילה 'אישה' מכיוון שהם זוכרים עד כמה האימהות שלהם דאגו להם".[7]
בזכות המסרים המגדריים והגישה הא-פוליטית, התנועה נחשבה כלא מאיימת בעיני כלל הצדדים בסכסוך. בנוסף תפיסה ציבורית זו, אפשרה להן לקבל גישה ללוחמים, פקידי ממשל ופוליטיקאים המכהנים בתפקידי מפתח. קבוצות אחרות, שנתפסו כמאיימות על הממשל נחלו הצלחה במידה הפחותה הרבה יותר.[15]
ב-18 באוגוסט 2003, בסיומו של תהליך משא ומתן בן כחודשיים, נחתם "הסכם השלום המקיף באקרה" בעיר הבירה של גאנה. הגורמים החתומים על הסכם השלום כללו את הממשלה, קבוצת האופוזיציה הליברית המאוחדת לפיוס ודמוקרטיה (LURD) והתנועה לדמוקרטיה בליבריה (MODEL). בבראשית השיחות, המשא ומתן נוהל באופן ישיר ללא מעורבות אזרחית או מעורבותן של מפלגות אחרות אך מכשלא הושגה התקדמות משמעותית, נוספו למשא ומתן שחקנים נוספים. השחקנים הבינלאומיים העיקריים שהצטרפו היו הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS), ארצות הברית שיוצגה על ידי מחלקת המדינה לענייני מערב אפריקה בוושינגטון והאיחוד האירופי שיוצג על ידי הנציבות האירופית במונרוביה. מבחינת ייצוג פוליטי פנים מדינתי, השתתפו בשיחות 18 מפלגות פוליטיות זכו לייצוג בשיחות בעוד שרובן היו מפלגות חדשות שהנשיא טיילור הקים בטרם השיחות במטרה להגדיל את יכולת השפעתו על המשא ומתן.[16]
לתנועת הנשים נשים הייתה השפעה משמעותית על התנהלותו של המשא ומתן. נציגות של תנועת השלום של ליבריה, יחד עם בין 150–200 נשים ממחנה הפליטים הסמוך הגיעו באופן יומי לחדרי המשא ומתן. חלקן עשו זאת באופן ישיר כנציגות פעילות של החברה האזרחית, וחלקן בעקיפין כמשקיפות באולם המשא ומתן או באמצעות לקיחת חלק במחאות שהתקיימו מחוץ לישיבות. המחאות כללו כרזות, עדויות ממקורות ראשוניים על זוועות הלחימה וחסימת היציאה מחדר המשא ומתן במטרה להפעיל לחץ על כלל המעורבים. תנועת השלום של ליבריה אף השתמשה בקרובי משפחה של המנהיגים כדי לפנות אליהם באופן אישי, כך הביאו את אמו של אחד ממנהיגי המורדים כדי שתבקש ממנו לסיים את הלחימה.[16]
תנאי הסכם השלום כללו שינויים מבניים ופוליטיים בהנהגת המדינה. הנשיא טיילור התפטר, ומקומו הועבר לסגנו משה בלה. כמו כן, התקיימה חלוקה מחודשת של תיקי השרים והמשרות בממשלה ובפרלמנט. יתרה מכך, הוחלט על הקמת האספה הלאומית המחוקקת למעבר (NTLA) אשר הוגדרה כגוף המחוקק המסדיר את תהליך המעבר של המשטר הליברי לדמוקרטיה. האספה הראשונה שקמה לאחר המלחמה קראה להקמת ממשלת מעבר רחבה שתפעל במשך שנתיים עד לקיומן של בחירות דמוקרטיות ב-2005 והקמתה של ממשלת קבע עד ינואר 2006.[16]
ב-14 באוקטובר נחנכה ממשלת המעבר הלאומית בראשות גיודה בריאנט אשר כללה 76 חברים; 4 מכל אחד מהשחקנים המרכזים שהם הממשלה, LURD ו-MODEL (המליציות הלוחמות), 18 נציגים מכל מפלגה פוליטית, נציג מכל אחת מחמישה עשר המחוזות של ליבריה ו-7 נציגי החברה האזרחית וקבוצות אינטרס שונות. שבעת החברים שהיוו הייצוג האזרחי כללו את לשכת עורכי הדין הלאומית, איגודי המורים, איגודים מקצועיים, ארגונים עסקיים, ארגון הליברים הגולים ארגוני הנוער ותנועת הנשים הליבריות לשלום. האספה הלאומית המחוקקת למעבר הופקדה על קידום ואישור המדיניות והתוכניות של ממשלת המעבר תוך עידוד יצירת מרחב דמוקרטי חדש במיוחד בתחומי זכויות האדם וחופש הביטוי.[17]
בבחירות הדמוקרטיות הראשונות נבחרה הנשיאה אלן ג'ונסון סירליף, אחת ממנהיגות תנועת השלום של נשות ליבריה; זכייתה התאפשרה בין היתר אודות הנשים שלקחו חלק במאבק למען סיום הלחימה. על כן, לאחר כניסתה סירליף הציבה את זכויותיהן של הנשים כאחד מהנושאים החשובים במדינה תוך התמקדות במצבן וצרכיהן. כחלק מההסכם, הושגה הסכמה מחודשת בנוגע למספר נושאי יסוד וביניהם זכויות האדם, זכויות הנשים והסיוע ההומניטרי במדינה. ביחס לזכויות האדם, הצדדים התחייבו לכבד את עקרונות וכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולעודד את האוכלוסייה לפעול על פיהם. כמו כן הושגה הסכמה מחודשת של נושאים נוספים כגון ביטחון, חברה וכלכלה, אשר שיקפו את הרצון והצורך בשיקום ליבריה לאחר הלחימה.[18]
חלק חשוב נוסף בהסכם השלום, שהושפע רבות ממעורבותן של חברות התנועה הליברית לשלום, היה עיגון זכיותיהן של נשים במדינה. כלל המשתתפים בשיחות המשא ומתן, הגדירו את נשות ליבריה כאחת מקבוצות האוכלוסייה הפגיעות ביותר בחברה הליברית. הסכם השלום הכיר בכך, שהכוחות השונים בסכסוך השתמשו בנשים ככלי מלחמה, וכי הוא הוביל לפגיעה מגדרית חמורה על כן יש לשקול את צורכיהן בעת גיבוש תוכנית השיקום מדינתית. התכנית השיקום שנכנסה לשימוש זכתה לתמיכה רחבה בקרב הקהילה הבינלאומית והתמקדה בפיתוח ובשיקום המוסרי, החברתי והפיזי של ליבריה.[13]
ההצלחה וההישגים שנחלה תנועת הנשים הליברית השפיעה רבות על מעמדן של נשים בזירה הפוליטית בליבריה בפרט ובאפריקה בכלל. כך למשל, ג'ונסון סירליף הייתה לנשיאה הראשונה שעמדה בראשה של מדינה אפריקאית, לאחר הבחירות שנערכו ב-2005. במהלך הנשיאות, היא חרתה על דגלה את נושא המגדר ופעלה רבות למען קידום זכויות נשים. כך כבר בראשית דרכה כנשיאה כוננה חקיקה המרחיבה את ההגדרה של אלימות מינית והחמירה את הענישה על מעשי אונס.[19]
לימה בואי, הייתה ממייסדות הרשת לשלום וביטחון לנשים באפריקה (WIPSEN-Africa) אשר פועלת למען קידום נשים במדינות בהן ישנה העדר לכידות חברתית, סכסוך או מלחמה. בואי כיהנה כנשיאת הארגון במשך 6 שנים, מ-2006 עד 2012 וכוננה מוקדי פעולה במדינות רבות במערב אפריקה.[20]
כמו כן, לתנועה הייתה השפעה רבה על נשים אקטיביסטיות רבות באפריקה וברחבי העולם. קבוצות מחאה בעלות אסטרטגיה פעולה דומות הוקמו באזורי סכסוך מורכבים על ידי הנהגה אקטיביסטית נשית. חלק מתנועות אליהן, בניהן גם "נשים עושות שלום" בישראל, נעזרו במנהיגת המחאה לימה בואי על מנת לקדם את מטרותיהן. כך למשל, ב-2011, פעילות שלום מערב אפריקאיות ארגנו את "הפגנת אלף הנשים" שהתקיימה במרץ של אותה שנה. מאות נשים מכ7 מדינות מערב אפריקאיות, הפגינו מחוץ להתכנסות של 'הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה' (ECOWAS) בבקשה לקידום יציבות באזור.[21]
דוגמה נוספת לתנועת-בת, הייתה תנועה נשית לשלום בחוף השנהב. בתגובה למלחמת האזרחים שהתרחשה בחוף השנהב בין השנים 2010 ל-2012, ארגנה איה וירג'יני טורי, פעילת שלום ופוליטיקאית, מחאות ענק בהן השתתפו עשרות אלפי נשים. בדומה לתנועת השלום של נשות ליבריה, האסטרטגיה של נשות חוף השנהב התמקדה בהתנגדות לא אלימה. כמו כן, ביום האישה הבינלאומי בשנת 2011, לימה בואי פרסמה הצהרת תמיכה בנשות חוף השנהב, ובמאמץ הבין־דתי שלהן לקידום השלום במדינה.[22]
תנועת "נשים עושות שלום" הוקמה בישראל בשנת 2014 בעקבות מבצע "צוק איתן". פעילותה של התנועה הושפעה רבות מהצלחתה של התנועה הליברית בשנת 2003. כך למשל, גם התנועההישראלית מגדירה את עצמה כא-פוליטית, בין דתית והתגבשה סביב הזהות הנשית של פעילותיה. בשנים 2015 ו-2016 התנועה הישראלית ארגנה עשרות הקרנות של הסרט "Pray the devil back to hell" המתאר את קורות התנועה הליברית על מנת לגייס פעילות נוספות. בשנת 2016 ארגנה התנועה את "צעדת התקווה", בה השתתפו פעילות ישראליות ופלסטיניות וקראו למנהגיהן להגיע להסכם מדיני.[23] לכבוד הצעדה הגיעה לארץ לימה בואי, שנאמה במוקדים שונים בניהם גם אל מול בית ראש הממשלה בירושלים.[24]
הסרט גרשו את השטן בחזרה לגיהנום (באנגלית: Pray the Devil Back to Hell"") הוא סרט תיעודי אשר בוים על ידי ג'יני רטיקר והופק על ידי אביגיל דיסני. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של טרייבקה בשנת 2008, שם אף זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ומאז גרף פרסים רבים נוספים. הסרט מתעד את מאבקן של הנשים בליבריה למען סיום מלחמת האזרחים במדינה, ומכיל קובצי וידאו מתחילת שנות ה-2000 בליבריה ראיונות עם פעילות ומנהיגות תנועת הנשים לשלום.[25] מקורו של שם הסרט הוא מציטוט של לימה בואי על הנשיא טיילור; בעוד המורדים נהגו לפקוד מסגדים וטיילור טען שהוא נוצרי אדוק, בואי תיארה אותו כאחד שיכול "להתפלל לשטן (המלחמה) שיצא מהגיהנום". לכן, מאבק הנשים הבין-דתי נועד להתפלל לשטן שיחזור בחזרה לגיהנום ובכך לסיים את הלחימה. לימה בואי.[26]