תעזיה

תעזיה
تعزية
מורשת תרבותית בלתי מוחשית
תעזיה בשיראז
תעזיה בשיראז
מורשת תרבותית בלתי מוחשית הוכרזה על ידי אונסק"ו בשנת 2016

התעזיה (בפרסית: تعزیه או تعزیت; בערבית: تعزية) הוא מנהג אבלות תאטרלי אסלמי שיעי שמטרתו לתאר את הסבל שחווה חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד ובנו של עלי, בימיו האחרונים, ולהתאבל עליו. המושג לא מתייחס למחזה, אלא מכיל בתוכו מספר מנהגי אבלות הסובבים את חוסיין שהתפתחו והתעצבו במהלך השנים.[1] המילה "תעזיה" מגיעה מן השפה הערבית ומשמעותה המילולית היא ניחומים. הופעותיו המאוחרות יותר של מנהג אבלות זה מזכירות במקצת את מחזות הפסיון שהיו נפוצים בימי הבינים באירופה.[2]

על פי זוכה פרס נובל אליאס קנטי, " סבלו... של חוסיין נעשה לליבתה של האמונה השיעית".[3]

סיפור התעזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הסיפור מציג את ימיו האחרונים של חוסיין, בשנת 680 לספירת הנוצרים או 61 לפי הלוח שנה האסלמי. מרבית אירועי התעזיה מתרחשים במישור כרבלא, הממוקם מעט מעל שישים וחמישה קילומטרים דרום מערבית לבגדד המודרנית. שם, חוסיין מצא את מותו בקרב על טבעה של הדת המתגבשת בין שני המחנות המצויים במידה מסיימת עד היום אסלאם (השיעה והסונה). חוסיין וחסידיו, שהאמינו ששושלת הנהגת האסלאם צריכה לעבור לצאצאי מוחמד (שכונו אימאים).[4] לעומתם, בני אומיה הובלו בין היתר על ידי פירושם המדיני לאסלאם.[5] בעקבות תפישה זאת וסיבות אחרות, האחרונים עמדו על כך שתפקיד המושל צריך לעבור לפי מנהגים ערבים קדומים.[6] הקרב החל כאשר כ-4000 מחייליו של יזיד הראשון, מנהיג בני אומיה באותה תקופה, הציבו מארב לחסידיו של חוסיין, כ-72 לוחמים ומשפחתו[7], ודרשו מהם להכיר ביזיד כמנהיג האסלאם.

חיילי יזיד מנעו מחוסיין ומפלגתו מים ואוכל עד אשר יכריזו כי הם מוותרים על שאיפותיהם לרשת את מוחמד ולהנהיג את האומה האסלאמית. לאחר עשרה ימי מצור, חוסיין לא אמר נואש, וצבאו של יזיד החל לטבוח בתומכיו של חוסיין. כל הגברים, מלבד בנו של חוסיין, נהרגו, וכל הנשים נלקחו לעבדות. על פי המסורת, הטבח בוצע בעשירי במוחרם (החודש הראשון בלוח השנה האסלאמי), והיום תאריך זה מכונה העשוראא'. בתקופה זו נוהגים השיעים לבצע טקסי הזיכרון ואבל שונים לאימאם חוסיין.[8]

מקורות התעזיה והתפתחותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעזיה צמחה בתרבות הפרסית על בסיס מנהגים דומים מהתקופה הקדם אסלמית. טקסים המציגים בצורה תאטרלית את מעלליהם ודאבוניהם של אלים היו מקובלים בתקופה הזורואסטרית ולפניה. בין טקסים אלה נערך גם טקס לזכרו של האל מיתרה, במהלכו היו הסוגדים חובשים מסכות ומחקים את התלאות שעבר האל על במה. כמו כן, היה נהוג גם לשחזר את סיפורו של זריר. זריר היה אחיו של המלך ויסטספ שהמיר את דתו לדת הזורואסטרית. בעקבות ההמרה הדתית הותקפה ממלכתו של ויסטספ, וזריר נפל בקרב להגן על הדת החדשה. זריר, בדומה לחוסיין, הפך למודל של הקרבה עבור קידוש האל. אתוסים, מנהגים אלה ודומיהם היוו קרקע פורייה להתפתחות התעזיה האסלמית.[9]

מנהג האבלות העתיק ביותר לזכרו של חוסיין, שהיה למעשה התעזיה הראשונה, התקיים בבגדד ב-963. מנהיג שיעי בויהידי בשם מועיז א-דוולה הורה על קיום יום אבל לאומי ביום השנה לרצח חוסיין, שבו על כל השווקים להיות סגורים ועל אנשים להתלבש בשחורים.[10] על פי חוקרים אחרים, השלב הראשון של התעזיה כלל גם תהלוכות אבל וקריאת קינות והספדים לחוסיין ולשאר נופלי כרבלא.[11] בשלבים מאוחרים יותר במאה התשיעית נוסף לתעזיה נוהג של ניפנוף מקלות באוויר ושטיפת סחבות במקור מים בקרבת מקום. מצעד אבלות זה לא היה חלק מהתהלוכה בעשירי במוחרם, אלא בוצע בחודש מהר (חודש השני בלוח הפרסי שמקביל לספטמבר). מנהג זה נוסף בעקבות רצח הסולטן עלי באופן שמזכיר את מותו של האימאם חוסיין. לאורך התהלוכה נהוג לקונן על מותו של חוסיין, ועם הזמן נהייתה מיוחסת יותר לחוסיין מאשר לסולטן.[12] התפתחותם של טקסי התאבלות המוניים על חוסיין ונופלי כרבלא נעצרה עד המאה השש-עשרה עקב שליטה סונית כמעט רציפה לאורך כל העולם המוסלמי. לאורך שנים שבהם נעדרו הטקסים ההמונים, התפתחו ספרות ופסיקות הלכתיות שעוסקות בקדושים מעונים. התפתחויות אלה תרמו להעשרת התופעה דרמטית בשלבים מאוחרים יותר.[13]

בתחילת המאה השש-עשרה עלה השלטון הספווי באיראן, ואיתו הדת השיעית. עם עלייתו של שלטון שיעי חווה המנהג פרץ התחדשות בזמן קצר.[14] האפשרות לקיים את מנהג האבלות ללא חשש עודד שצף יצירתיות של אומנים רבים בנושא התעזיה. סוגות כתיבה רבות ומגוונות עברו במהירה לעסוק וליצור עבור התעזיה. סביב שנת 1500 כתב מולא חוסיין כאשפי את סיפור קרב כרבלא בפעם הראשונה בשירה ובפרוזה.[15]

מנהגי האבלות לא התפתחו רק בתחום המילה הכתובה בתחילת המאה השש-עשרה. גם בתחום התאטרלי התבצעו חידושים סביב הנצחת חוסיין. עם עלייתה של השושלת הספווית החלו מספרי הסיפורים להציג את הפרוזות שנכתבו. סיפורים אלה סופרו תחילה במסגדים ובכינוסים גדולים סביב תחילתו של חודש המוחרם. רבים ממספרי הסיפורים השתמשו בספרו של כאשפי כמקור לסיפורם. עם השנים התפתח מנהג לפיו בין פרק לפרק הוזמן מספיד שהציב את הקהל במעגל, ועודד אותו לחזור אחרי קריאות ההספד שלו תוך כדי שהם מכים בחזם.[16] למעשה, שילובו של הקהל במחזה מהווה עד היום חלק בולט מין התעזיה.[17]

צורה נוספת של העברת סיפורים שהייתה נפוצה באיראן באותה תקופה והציגה גם את סיפורו של חוסיין היא פרדה קהאני. בסגנון העברת סיפור זה, אדם אחד מעביר את הסיפור ומאחוריו קנבס שעליו מצויר ציור המהווה סוג של תפאורה לסיפורו. המספר משתמש בציורים אלה על מנת להכניס את קהלו עמוק יותר אל תוך הסיפור. מושאי הציורים היו מגוונים, והם הכילו סצנות אפיות ומקראיות, ולא פעם את קרב כרבלא. מספר הסיפור לא הגביל עצמו לקריינות, ותכופות היה גם משחק את הדמויות במטרה להעמיק את הקשר בין הצופים לסיפור.[18] בנוסף למנהגים אלו, נהגו המתאבלים לציין את יום העשוראא' על ידי קיום תהלוכה בעלת אמוציות רבות ברחובות. השיירה כללה מבחר אמצעים תאטרליים הכוללים בין היתר תחפושות, ארונות קבורה מדומים, שלטים ודגלים. לכל אחד מאמצעים אלה משמעות סימבולית רחבה.[19]

התעזיה המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום התעזיה היא דרמה משוכללת בעלת רבדים וטקסים רבים. היא מתחילה מהמצעד אל תוך תיאטראות בהם מתנהלת ההצגה. הצעדה מקיפה את הבמה והשחקנים והקהל מנגנים ושרים הספדים תוך כדי הלקאה עצמית כהכנה לקראת המחזה עצמו.[20] במאה ה-18 התפתחו מבנים ייעודיים להצגת התעזיה, אשר כונו תעקיה או חוסייניה. גודלם נע ממבנים המסוגלים להחזיק תריסר בני אדם עד כאלו המסוגלים להכיל כ-1000 איש. עם זאת, גם בתיאטראות הגדולים הקפידו לשמור על מבנה המקשר בין המופע לצופים.[21]

ייצוג הדמויות על במה מתבסס על אמצעים כמו תחפושות, צורות דיבור, אביזרים ואפיון פיזי. השחקנים לא נוהגים ללבוש בגדים התואמים לתקופת כרבלא וחלק מהם אף משתמשים בלבוש עדכני אותו הם מנסים להתאים לדמות אשר הם מציגים. תכופות הצדיקים לובשים לבן, משכילים מרכיבים משקפי ראייה ואנטגוניסטים מרכיבים משקפי שמש. כמו כן, גיבורי הסיפור לרוב ישירו את שורותיהם ולעומתם הרשעים ידקלמו את שורותיהם.[22] בעבר נהגו השחקנים להקריא את שורותיהם מדף כחלק מהנחיה הלכתית שמטרה להבדיל את השחקנים מהדמויות הקדושות. כיום השחקנים לא קוראים מדף וצוללים עמוק לתוך המחזה ולתוך דמויותיהם. המנהג מתקיים לאורך עשרת הימים הראשונים בחודש מוחרם ושיאו הוא ביום העשירי, שבו מתבצע מחזה המציג את נפילתו של חוסיין.[23]

הנוכחות של התעזיה בצורה כה חיה בתוך התרבות האיראנית מאפשר להדביק לה גם משמעויות פוליטיות. בזמן ההמפכה האסלמית רוחאללה ח'ומייני הומשל לחוסיין והשאה ליזיד[24] ואז שוב במלחמת איראן עיראק ארגוני התעמולה האיראנים נעזרו בדימויים מהתעזיה.[25] לא רק שהגבולות הרוחניים של התעזיה חורגים מגבולותיו של מנהג דתי, התעזיה עצמה גם נדדה מחוץ לגבולות הגאוגרפיים של איראן וניתן למצוא מנהגים דומים בדרום אסיה, בחלקים שיעים בעולם הערבי ואפילו באיים הקריביים.[26]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תעזיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Hamid Dabashi, Ta'ziyeh as Theatre of Protest, The Drama Review 49, Winter 2005, עמ' 92
  2. ^ Mahnia A. Nematollahi Mahani, the holy drama: persian passion play in modern iran, leiden: Leiden University Press, 2003, עמ' 23
  3. ^ Elias Cnaetti, , crowds and power, New York: seabury press, 1978, עמ' 146
  4. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, עמ' 15
  5. ^ יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאלק, 1951, עמ' 182
  6. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, עמ' 15-16
  7. ^ The Editors of Encyclopaedia Britannica, Battle of Karbala, Encyclopaedia Britannica Online, ‏23 October 2015
  8. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, עמ' 15-16
  9. ^ Mahnia A. Nematollahi Mahani, the holy drama: persian passion play in modern iran, Leiden: Leiden University Press, 2003, עמ' 24
  10. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 33
  11. ^ Rebecca Pettys Ansary, The Ta'zieh: Ritual Enactment of Persian Renewal, The Ta'zieh: Ritual Enactment of Persian Renewal 33, 1981, עמ' 342
  12. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 49
  13. ^ Peter Chelkowski, Shia Muslim Processional Performances, The Drama Review 29, 1985, עמ' 20
  14. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 51-52
  15. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 54
  16. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 55
  17. ^ Mahnia A. Nematollahi Mahani, the holy drama: persian passion play in modern iran, Leiden: Leiden University Press, 2003, עמ' 35
  18. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 61-64
  19. ^ Jamshid malekpour, The Islamic Drama, London: frank cass publishers, 2004, עמ' 57
  20. ^ Peter Chelkowski, Shia Muslim Processional Performances, The Drama Review 29, 1985, עמ' 23
  21. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, 2005, עמ' 17
  22. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, 2005, עמ' 17-18
  23. ^ Peter J Chelkowski, Time Out of Memory: Ta'ziyeh: the Total Drama, The Drama Review 49, 2005, עמ' 22
  24. ^ Hamid Dabashi, Ta'ziyeh as Theatre of Protest, The Drama Review 49, 2005, עמ' 96
  25. ^ Hamid Dabashi, Ta'ziyeh as Theatre of Protest, The Drama Review 49, 2005, עמ' 97
  26. ^ Hamid Dabashi, Hamid Dabashi, The Drama Review 49, 2005, עמ' 92